מערכת COL
|
יום י"א אייר ה׳תשס״ח
16.05.2008
שמיטה - סמל של חופש ● הגיגים לפרשת בהר
שמיטת הארץ מסמלת התעלות רוחנית ומקודשת של היהודי מרמת הארציות החומרית לתקופת ארעי, ע"מ שהיהודי ישוב להתעסקותו הארצית לאחר-מכן ואולם בשלב זה יתרחש הדבר מתוך חוסן נפשי של היהודי שלא להסחף ולהתדרדר אל השפל הגשמי ושלא לפול שולל ולהשבות במכמרתו ● החזרה הזו לעולם הגשמי תעשה, אפוא, מתוך תנועה של דרור ● COL מגיש כמידי שבוע את מאמרה האקטואלי המרתק של הגב' רבקה ערנטרוי למאמר המלא ● מאמרים נוספים של הגב' ערנטרוי במדור "תורני" >>>
שבת לה'. ר' בנימין כהן עם הטרקטור האדום במרחבי כפר-חב"ד ● צילום: COL
רבקה ערנטרוי
עמידתו המשוחררת של היהודי ותפיסת החופש והחרות שלו מתגלמות בשלוותו הפנימית ובמנוחת הנפש שלו.
אף בהתמודדותו בנחשולי החיים ובאתגריהם, משתקפת מדמותו אווירה של דרור.
זוהי תחושה של בטח שניטעה בו במעמד הר סיני והוא מקרין אותה על סביבתו ומשחרר אותה מכל אותם אזיקים כופתים ומשתקים בשלשלאות לופתות ומאיימות של גבורות "הסטרא האחרא" ב"שולטני רוגזין" שלהן ובזרוע עויינת של "מארי דדינא"..(מתוך תפילת כגוונא של סדר קבלת שבת)
הוא שאב את החרות הזו במעמד הר סיני והוא מנשים אותה בעולם משך ששת ימי השבוע, ולאורך ששת אלפי שנות קיום של עולם ועד למנוחת שבת של נצח באלף השביעי.
זוהי הסיבה שהשמיטה שהיא שבת לה', נאמרה בכללותיה ובפרטותיה הדקים בסיני, כדי שתהווה מופת לחופש ושחרור ליהודי באורח בו ישמור היהודי את שאר המצוות והחוקים שנאמרו אף הם בכלליהם ובפרוטרוט בהר סיני, כך שהוא יפיח נשמה של דרור וחופש בכל צעד קט שלו ובכל תנועה קלה ודקה שלו בחיים.
שמיטת הארץ מסמלת התעלות רוחנית ומקודשת של היהודי מרמת הארציות החומרית לתקופת ארעי, ע"מ שהיהודי ישוב להתעסקותו הארצית לאחר מכן ואולם בשלב זה יתרחש הדבר מתוך חוסן נפשי של היהודי שלא להסחף ולהתדרדר אל השפל הגשמי ושלא לפול שולל ולהשבות במכמרתו.
החזרה הזו לעולם הגשמי תעשה, אפוא, מתוך תנועה של דרור המשחררת את הארץ מאותו רע שנמהל בטוב שבה ונמשך לה מעץ הדעת בשלב של שבירת הכלים.
רבי שמואל בעל ההפלאה, אכן, מורה לנו כיצד עולה הגמטריה של המילה דרור לסכומה של גמטרית המילה קדוש כדלהלן:
ד=4 ר=200 ו=6 ר=200 =410
ק=100 ד=4 ו=6 ש=300 =410
אלו הם 410 שנות ישובו של העם בארץ בימי ביהמ"ק הראשון (בעל הטורים לפירושו על המילה דרור) בטרם נדחו ממנה בעוון אי שמירת השמיטות.
תנועה של חופש
עבודת הברורין של היהודי בעולם מותנית בעבודת הזדככות של מציאותו עד שהוא נעשה בוגר ונבון ובדיני הקדימה שלו הוא אינו רואה עצמו עוד כמרכז הוויתו והוא אינו מתמקד עוד במשאלותיו האישיות בלבד.
השקף העולם הנאור שלו מוביל אותו לאורח של התקדשות ושל תפיסת האלוקות כעיקר שהוא מתבטל אליה.
זוהי תנועה של חופש המקננת בו והמזכה אותו בחשיבה משוחררת ונבונה כי רגשות אהבתו לה', שפועמות בו מהוות התמקדות עצמית והתרכזות סביב "האני" והופכות אותו לבחינת "יש מי שאוהב" ומצב כזה מגביל את התפיסה באור האלוקי האינסופי, בעוד רגש היראה מהאלוקים שבקרבו, אינו מהווה רק תנועת רתיעה מהשלילה בלבד, (כי בעטיו של חטא הרי אין נמשכת קדושה אל היהודי) ואולם, היראה שבו מהווה אף גורם וסיבה להמשכיות של אלוקות לקרבו בפורמט אדיר , עצום ובלתי מוגבל, היות וה' ממשיך את אורו דווקא לדמויות שיש בהן מן הענווה, שיודעות לרכון ולהתבטל.
ממש כמו שור שהעול המוטל עליו אינו מיועד אך ורק למניעת נגיחתו (במקביל למידת היראה שמונעת מהאדם לחטוא) אך העול על צוואריו גורם שהשור ילך בתלם ויחרוש וכך יפיק ממנו בעלו את תועלת ההנאה שלו, שהרי בקבלת עול זו של היהודי ימשיך אליו קדושה שאינה מוגבלת בשל הצטמצמות כלי מודעותו בתנועה של אהבה מגבילה. את הדוגמא הזו מביא האדמו"ר הזקן בתניא (פרק מ"א נ"ז א') ושנלקחה מדברי רבי אליעזר בזוהר לפרשתנו, (דף ק"ח ע"א) המבאר את המשמעות העמוקה של השמיטה במשל של עבד עברי משתחרר.
שחרור מעבדות, אכן, מוביל את האדם לחופש של קבלת עול מלכות שמים, אך כל עוד טרוד העבד המשוחרר בעבודת האדמה, עדיין חסרה שלמות במידת התבטלותו. שנת השמיטה בה שובתים הפועלים בשדות ובכרמים, היא סמל לשחרורם המוחלט.
כשהשנה השביעית לשחרורו של העבד נופלת בשנת שמיטה, מגיע היהודי לרמה של חופש אבסולוטית ובשלה הוא עשוי לקבל עליו עול מלכות שמים מוחלטת... (לקוטי שיחות ח"ז ע' 179 ואילך, חלק כ"ב ע' 143 ואילך)
אהבתו של היהודי בשלב בוגר זה מכוונת להפיח נשמת חיים בקבלת העול שלו שהוא מעמיס על עצמו מתוך מנוחה ונחת ומתוך תחושה של חרות.
בתורת לוי"צ, המבארת את הזהר הנ"ל (עמ' קי"ז ,ח) מביא הרב המקובל את הגמטריה של המילה "לחפשי" (יציאת העבד לחפשי) העולה בסכומה לגמטריה הכוללת של המילים:
חכמה, בינה, חסד,גבורה והוא מורה כיצד עמידה של חופש היא תוצאה של ברור המידות (אהבה ויראה) המביאות את האדם למצב של קבלת עול והתבטלות, ושבשלהן נמשכת ליהודי אלוקות בספירה של בינה והארה של חכמה מנצנצת בהמשכה זו כפי שראינו לעיל.
ל=30 ח=8 פ=80 ש=300 י=10 =428
ח=8 כ=20 מ=40 ה=5 =73
ב=2 י=10 נ=50 ה=5 =67
ח=8 ס=60 ד=4 =72
ג=3 ב=2 ו=6 ר=200 ה=5 =216
73+67+72 +216 =428
העבד העברי מסמל בחינה של נער שעדיין אין בו מוחין דגדלות ואולם ע"י ברור שש המידות המקבילות לשש שנות עבדותו, יוצא העבד לחופשי, זוהי תנועה בו הוא נשלט ע"י ספירת הבינה ואליה נמשכת הארה מן החכמה. זהו מצב בגרות בו הנער נעשה בן חורין.
מצוות שמיטה מורה, אפוא, על התקדשות (דרור – קדוש) ועל סמל של חופש בהזדככות המידות עד למצב של התבטלות והפיכת היש והמציאות לאין (כמשל של הגמטריה למילה "לחפשי") קדושה זו וחופש זה נעוצים במעמד הר סיני שמציאותו מצהירה קודש ועבודת הברורין של ימי השבוע המשתקפת בעבודת העבד בסמל של עיבוד עורות, כיבוסם והפיכתם לגוף נאה במשך ששת אלפי שנות קיומו של עולם, (משפטים, תורה אור –כי תקנה עבד עברי) מובילה את היהודי למנוחת הנצח של השבת ושהיא מהווה את מוקד המעמד המקודש בהר סיני.
זוהי הסיבה שפרשת בהר פותחת במצוות שמיטה שנאמרה בהר סיני במילים:
"כי תבואו אל הארץ אשר אנכי נותן לכם, ושבתה הארץ ..." (ויקרא כ"ה)
הכיצד? והרי בבואם לארץ נזדקקו ראשית לכבוש את הארץ ולחלקה, דבר שערך 14 שנה, ורק לאחר מכן נצטרכו להמתין שש שנים נוספות של זריעת השדה, זמירת הכרם ואסיפת התבואה עד לשנת השביעית שהיא שבת שבתון, מדוע ,אפוא, נצטוו על השמיטה מיד בבואם אל הארץ?
מכאן למדים כי היעד שבמעמד הר סיני היה לטוע בעם רגש לשחרור ולדרור המתבטא בשמיטת הארץ המדומה לשבת, בה שומט האדם את המלאכות הארציות שלו והוא מתנשא עם התעלותם של הנצוצות שנתבררו בעבודתו בשבוע שחלף, לאותן רמות מקודשות. שם שוררת המנוחה. שם אין גורמים משביתים של קליפות החיצונים, היות והם בטלים ושובתים.
הוא דוחה אותם בין השאר בקריאת השמע של המיטה, היות וראשית המשכת הקליפות לארץ, חלה בראשיתו של הלילה, כששערי ג"ע ננעלים והגבורה יורדת.
הוא דוחה אותם בתחנון ובווידוי של קריאת השמע שלו. הוא דוחה אותם בכוונותיו העמוקות בתחנון של תפילת שמונה עשרה...
ובערב שבת ברחיצת החמין ובלבוש בגדים מכובסים ונאים הוא מפריד אותם מקרב אליו... (גם שטיפתו של גביע הקידוש לפני הקידוש, מיועדת לדחות אותם)
בהזדככות המידות שלו, הוא מסיר את הרע שבקרבו והגבורות שנתלבשו בקליפות נדחקות, והוא טועם את העונג שבחופש ומנוחה מעין עולם הבא.
בואו של העם לארץ מסמל עפ"י פנימיות התורה את הרצון (ארץ מהלשון מרוצה ורצון) של היהודי לאלוקיו ואומנם התעוררות זו באה לו ליהודי שלא בשל כוחותיו הוא אך בתור מתנת אלוקה מלמעלה, כפי שהדבר נרמז במילים "והיה כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן (מתנה) לכם..."
ואז "ושבתה הארץ.." תנועת קבלת העול משולה לשביתה והיא מגיעה לאחר עמל של הזדככות שש המידות בסמל של שש שנות עיבודה של אדמה.
גם עבודתו הרוחנית של היהודי משולה לזיעת האפיים שבשלה ניתן לאכול לחם.
ראשית העמל מתבטא:
א) בזריעה של גרעין בטל, חסר טעם וריח ונטול תמונה של עץ ודווקא גרעין זה שמתרקב בבטן האדמה, יכלל בכח הצמיחה שבארץ וברבות הימים יניב עץ מצמיח פירות. הדבר מקביל ללימוד התורה של היהודי, הנעשה מתוך קבלת עול והתבטלות והיא מביאה להמשכה של אור אלוקי, שהרי לימוד היהודי, מתבטל ונכלל באור האלוקות שבארץ העליונה.
ב) טחינת הגרעין במדוכה מקבילה לחשבון נפש של היהודי על מצבו הרוחני ועל הרגשה נדכית שלו (מדוכה) והתמרמרותו בשל אותם מחדלים שעליו לקצור ולזמור.
טחינת הגרעין מקבילה אף לאופן לימוד של גירסות המדומות למשל של גריסים (עדשים) דהיינו, לימוד המפרט ומנתח את החומר גורם, שהבנתו תהיה מעמיקה יותר ובהירה יותר ונקלטת.
ג) לישה הוא שלב בו מדביקים את פרורי הקמח במים.
המים משולים לאהבת היהודי לאלוקיו. זוהי תנועה של דבקות וחום של אהבה.
ד) אפייה היא שימת הלחם בתנור בעל רשפי אש עזים.
תנור אש מתיך, מפריד סיגים וזהו סמל לאש המפרידה את כוחות הנפש ממהותם כך שהיא תשתפך אל חיק אביה.
החום שבתנור מסמל אף חמימות של רחמים נכמרים (מתחממים) על הניצוץ האלוקי, האסור במציאותנו החומרית וע"י עבודת הלב שבתפילה הוא עשוי להשתחרר. (לקוטי תורה פרשת בהר)
אפית הלחם הופכת אותו להיותו ראוי להאכל ולההפך לחלק מההויה של מציאותנו.
זהו משל ללימוד התורה שמתייחד עם הלומד ואינו נותר בחינת חומר זר וחיצוני ללומד.
כך נעשית מציאותו של היהודי חופשית ומשוחררת, כשהדרור שבו מגלם תנועה של "קדוש" וכל ישותו אומרת כבוד ורכינה מתוך רגש של אצילות שיש בה שלווה ורוך.
עמידתו המשוחררת של היהודי ותפיסת החופש והחרות שלו מתגלמות בשלוותו הפנימית ובמנוחת הנפש שלו.
אף בהתמודדותו בנחשולי החיים ובאתגריהם, משתקפת מדמותו אווירה של דרור.
זוהי תחושה של בטח שניטעה בו במעמד הר סיני והוא מקרין אותה על סביבתו ומשחרר אותה מכל אותם אזיקים כופתים ומשתקים בשלשלאות לופתות ומאיימות של גבורות "הסטרא האחרא" ב"שולטני רוגזין" שלהן ובזרוע עויינת של "מארי דדינא"..(מתוך תפילת כגוונא של סדר קבלת שבת)
הוא שאב את החרות הזו במעמד הר סיני והוא מנשים אותה בעולם משך ששת ימי השבוע, ולאורך ששת אלפי שנות קיום של עולם ועד למנוחת שבת של נצח באלף השביעי.
זוהי הסיבה שהשמיטה שהיא שבת לה', נאמרה בכללותיה ובפרטותיה הדקים בסיני, כדי שתהווה מופת לחופש ושחרור ליהודי באורח בו ישמור היהודי את שאר המצוות והחוקים שנאמרו אף הם בכלליהם ובפרוטרוט בהר סיני, כך שהוא יפיח נשמה של דרור וחופש בכל צעד קט שלו ובכל תנועה קלה ודקה שלו בחיים.
שמיטת הארץ מסמלת התעלות רוחנית ומקודשת של היהודי מרמת הארציות החומרית לתקופת ארעי, ע"מ שהיהודי ישוב להתעסקותו הארצית לאחר מכן ואולם בשלב זה יתרחש הדבר מתוך חוסן נפשי של היהודי שלא להסחף ולהתדרדר אל השפל הגשמי ושלא לפול שולל ולהשבות במכמרתו.
החזרה הזו לעולם הגשמי תעשה, אפוא, מתוך תנועה של דרור המשחררת את הארץ מאותו רע שנמהל בטוב שבה ונמשך לה מעץ הדעת בשלב של שבירת הכלים.
רבי שמואל בעל ההפלאה, אכן, מורה לנו כיצד עולה הגמטריה של המילה דרור לסכומה של גמטרית המילה קדוש כדלהלן:
ד=4 ר=200 ו=6 ר=200 =410
ק=100 ד=4 ו=6 ש=300 =410
אלו הם 410 שנות ישובו של העם בארץ בימי ביהמ"ק הראשון (בעל הטורים לפירושו על המילה דרור) בטרם נדחו ממנה בעוון אי שמירת השמיטות.
תנועה של חופש
עבודת הברורין של היהודי בעולם מותנית בעבודת הזדככות של מציאותו עד שהוא נעשה בוגר ונבון ובדיני הקדימה שלו הוא אינו רואה עצמו עוד כמרכז הוויתו והוא אינו מתמקד עוד במשאלותיו האישיות בלבד.
השקף העולם הנאור שלו מוביל אותו לאורח של התקדשות ושל תפיסת האלוקות כעיקר שהוא מתבטל אליה.
זוהי תנועה של חופש המקננת בו והמזכה אותו בחשיבה משוחררת ונבונה כי רגשות אהבתו לה', שפועמות בו מהוות התמקדות עצמית והתרכזות סביב "האני" והופכות אותו לבחינת "יש מי שאוהב" ומצב כזה מגביל את התפיסה באור האלוקי האינסופי, בעוד רגש היראה מהאלוקים שבקרבו, אינו מהווה רק תנועת רתיעה מהשלילה בלבד, (כי בעטיו של חטא הרי אין נמשכת קדושה אל היהודי) ואולם, היראה שבו מהווה אף גורם וסיבה להמשכיות של אלוקות לקרבו בפורמט אדיר , עצום ובלתי מוגבל, היות וה' ממשיך את אורו דווקא לדמויות שיש בהן מן הענווה, שיודעות לרכון ולהתבטל.
ממש כמו שור שהעול המוטל עליו אינו מיועד אך ורק למניעת נגיחתו (במקביל למידת היראה שמונעת מהאדם לחטוא) אך העול על צוואריו גורם שהשור ילך בתלם ויחרוש וכך יפיק ממנו בעלו את תועלת ההנאה שלו, שהרי בקבלת עול זו של היהודי ימשיך אליו קדושה שאינה מוגבלת בשל הצטמצמות כלי מודעותו בתנועה של אהבה מגבילה. את הדוגמא הזו מביא האדמו"ר הזקן בתניא (פרק מ"א נ"ז א') ושנלקחה מדברי רבי אליעזר בזוהר לפרשתנו, (דף ק"ח ע"א) המבאר את המשמעות העמוקה של השמיטה במשל של עבד עברי משתחרר.
שחרור מעבדות, אכן, מוביל את האדם לחופש של קבלת עול מלכות שמים, אך כל עוד טרוד העבד המשוחרר בעבודת האדמה, עדיין חסרה שלמות במידת התבטלותו. שנת השמיטה בה שובתים הפועלים בשדות ובכרמים, היא סמל לשחרורם המוחלט.
כשהשנה השביעית לשחרורו של העבד נופלת בשנת שמיטה, מגיע היהודי לרמה של חופש אבסולוטית ובשלה הוא עשוי לקבל עליו עול מלכות שמים מוחלטת... (לקוטי שיחות ח"ז ע' 179 ואילך, חלק כ"ב ע' 143 ואילך)
אהבתו של היהודי בשלב בוגר זה מכוונת להפיח נשמת חיים בקבלת העול שלו שהוא מעמיס על עצמו מתוך מנוחה ונחת ומתוך תחושה של חרות.
בתורת לוי"צ, המבארת את הזהר הנ"ל (עמ' קי"ז ,ח) מביא הרב המקובל את הגמטריה של המילה "לחפשי" (יציאת העבד לחפשי) העולה בסכומה לגמטריה הכוללת של המילים:
חכמה, בינה, חסד,גבורה והוא מורה כיצד עמידה של חופש היא תוצאה של ברור המידות (אהבה ויראה) המביאות את האדם למצב של קבלת עול והתבטלות, ושבשלהן נמשכת ליהודי אלוקות בספירה של בינה והארה של חכמה מנצנצת בהמשכה זו כפי שראינו לעיל.
ל=30 ח=8 פ=80 ש=300 י=10 =428
ח=8 כ=20 מ=40 ה=5 =73
ב=2 י=10 נ=50 ה=5 =67
ח=8 ס=60 ד=4 =72
ג=3 ב=2 ו=6 ר=200 ה=5 =216
73+67+72 +216 =428
העבד העברי מסמל בחינה של נער שעדיין אין בו מוחין דגדלות ואולם ע"י ברור שש המידות המקבילות לשש שנות עבדותו, יוצא העבד לחופשי, זוהי תנועה בו הוא נשלט ע"י ספירת הבינה ואליה נמשכת הארה מן החכמה. זהו מצב בגרות בו הנער נעשה בן חורין.
מצוות שמיטה מורה, אפוא, על התקדשות (דרור – קדוש) ועל סמל של חופש בהזדככות המידות עד למצב של התבטלות והפיכת היש והמציאות לאין (כמשל של הגמטריה למילה "לחפשי") קדושה זו וחופש זה נעוצים במעמד הר סיני שמציאותו מצהירה קודש ועבודת הברורין של ימי השבוע המשתקפת בעבודת העבד בסמל של עיבוד עורות, כיבוסם והפיכתם לגוף נאה במשך ששת אלפי שנות קיומו של עולם, (משפטים, תורה אור –כי תקנה עבד עברי) מובילה את היהודי למנוחת הנצח של השבת ושהיא מהווה את מוקד המעמד המקודש בהר סיני.
זוהי הסיבה שפרשת בהר פותחת במצוות שמיטה שנאמרה בהר סיני במילים:
"כי תבואו אל הארץ אשר אנכי נותן לכם, ושבתה הארץ ..." (ויקרא כ"ה)
הכיצד? והרי בבואם לארץ נזדקקו ראשית לכבוש את הארץ ולחלקה, דבר שערך 14 שנה, ורק לאחר מכן נצטרכו להמתין שש שנים נוספות של זריעת השדה, זמירת הכרם ואסיפת התבואה עד לשנת השביעית שהיא שבת שבתון, מדוע ,אפוא, נצטוו על השמיטה מיד בבואם אל הארץ?
מכאן למדים כי היעד שבמעמד הר סיני היה לטוע בעם רגש לשחרור ולדרור המתבטא בשמיטת הארץ המדומה לשבת, בה שומט האדם את המלאכות הארציות שלו והוא מתנשא עם התעלותם של הנצוצות שנתבררו בעבודתו בשבוע שחלף, לאותן רמות מקודשות. שם שוררת המנוחה. שם אין גורמים משביתים של קליפות החיצונים, היות והם בטלים ושובתים.
הוא דוחה אותם בין השאר בקריאת השמע של המיטה, היות וראשית המשכת הקליפות לארץ, חלה בראשיתו של הלילה, כששערי ג"ע ננעלים והגבורה יורדת.
הוא דוחה אותם בתחנון ובווידוי של קריאת השמע שלו. הוא דוחה אותם בכוונותיו העמוקות בתחנון של תפילת שמונה עשרה...
ובערב שבת ברחיצת החמין ובלבוש בגדים מכובסים ונאים הוא מפריד אותם מקרב אליו... (גם שטיפתו של גביע הקידוש לפני הקידוש, מיועדת לדחות אותם)
בהזדככות המידות שלו, הוא מסיר את הרע שבקרבו והגבורות שנתלבשו בקליפות נדחקות, והוא טועם את העונג שבחופש ומנוחה מעין עולם הבא.
בואו של העם לארץ מסמל עפ"י פנימיות התורה את הרצון (ארץ מהלשון מרוצה ורצון) של היהודי לאלוקיו ואומנם התעוררות זו באה לו ליהודי שלא בשל כוחותיו הוא אך בתור מתנת אלוקה מלמעלה, כפי שהדבר נרמז במילים "והיה כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן (מתנה) לכם..."
ואז "ושבתה הארץ.." תנועת קבלת העול משולה לשביתה והיא מגיעה לאחר עמל של הזדככות שש המידות בסמל של שש שנות עיבודה של אדמה.
גם עבודתו הרוחנית של היהודי משולה לזיעת האפיים שבשלה ניתן לאכול לחם.
ראשית העמל מתבטא:
א) בזריעה של גרעין בטל, חסר טעם וריח ונטול תמונה של עץ ודווקא גרעין זה שמתרקב בבטן האדמה, יכלל בכח הצמיחה שבארץ וברבות הימים יניב עץ מצמיח פירות. הדבר מקביל ללימוד התורה של היהודי, הנעשה מתוך קבלת עול והתבטלות והיא מביאה להמשכה של אור אלוקי, שהרי לימוד היהודי, מתבטל ונכלל באור האלוקות שבארץ העליונה.
ב) טחינת הגרעין במדוכה מקבילה לחשבון נפש של היהודי על מצבו הרוחני ועל הרגשה נדכית שלו (מדוכה) והתמרמרותו בשל אותם מחדלים שעליו לקצור ולזמור.
טחינת הגרעין מקבילה אף לאופן לימוד של גירסות המדומות למשל של גריסים (עדשים) דהיינו, לימוד המפרט ומנתח את החומר גורם, שהבנתו תהיה מעמיקה יותר ובהירה יותר ונקלטת.
ג) לישה הוא שלב בו מדביקים את פרורי הקמח במים.
המים משולים לאהבת היהודי לאלוקיו. זוהי תנועה של דבקות וחום של אהבה.
ד) אפייה היא שימת הלחם בתנור בעל רשפי אש עזים.
תנור אש מתיך, מפריד סיגים וזהו סמל לאש המפרידה את כוחות הנפש ממהותם כך שהיא תשתפך אל חיק אביה.
החום שבתנור מסמל אף חמימות של רחמים נכמרים (מתחממים) על הניצוץ האלוקי, האסור במציאותנו החומרית וע"י עבודת הלב שבתפילה הוא עשוי להשתחרר. (לקוטי תורה פרשת בהר)
אפית הלחם הופכת אותו להיותו ראוי להאכל ולההפך לחלק מההויה של מציאותנו.
זהו משל ללימוד התורה שמתייחד עם הלומד ואינו נותר בחינת חומר זר וחיצוני ללומד.
כך נעשית מציאותו של היהודי חופשית ומשוחררת, כשהדרור שבו מגלם תנועה של "קדוש" וכל ישותו אומרת כבוד ורכינה מתוך רגש של אצילות שיש בה שלווה ורוך.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
