פעם הגיע הלך עני לביתו של גביר וביקש ממנו להשביע את רעבונו.  הגביר שכפי שיובן להלן קמצן היה ביקש מאשתו שתכין מנת דגים לאורח. "אבל הדגים לא טריים?" תמהה אשתו של הגביר, "אין דבר, לאורח שכזה די גם בדגים כאלה, אינני חייב לו דבר" – השיב הגביר טוב הלב.

כצפוי, ההלך המסכן שטעם מן הדגים הבאושים קיבל הרעלת קיבה ואושפז בבית הרפואה. הגביר שנכמרו רחמיו על הקבצן חש לבקר את החולה, אלא, שלא ארכו ימים, והלה נפח את נשמתו מה שזיכה את הגביר לקיים באורחו גם מצות הלוויית המת...

"תראה מה גרמת, לאיזה אסון הבאת בקמצנותך?" הטיחה האשה בפני בעלה; "להיפך" ענה הבעל, זכיתי בכך בלא פחות מ-3 מצוות: גם קיימתי מצות הכנסת אורחים, גם ביקור חולים, וגם הלווית המת"...

נזכרתי בסיפור, כשחזיתי בתהלוכת "המשתתפים באבל" ובתוכם אישים פוליטיים וגם משפיעים רוחניים שגילו רגשות מרשימים (ולגבי חלק מהם אני מתכוון ברצינות ולא בציניות) של "אהבת ישראל" וסולידריות עם האסון הנורא שהתרחש בישיבת "מרכז הרב", וזה החזיר אותי לטבח שהתרחש לפני למעלה מ-3 עשורים, אסון שגם הוא התרחש בישיבה, היה זה בישיבת רמת מגשימים ברמת הגולן לפני 32 שנה (תשל"ו, 1975 למניינם) שאז  חדרה לישיבה חוליית מחבלים. חברי החוליה פנו לפנימית הישיבה, פצעו במכות גרזן תלמיד ישיבה, והרגו שלושה. אחד ההרוגים היה תלמיד הישיבה, והשניים האחרים, אורחים שבאו לעודד את רוח תלמידי הישיבה. תלמיד חמישי שהיה במקום נפצע קשה בהסתתרו תחת גופת אחד הנופלים. המחבלים הצליחו להימלט מהמקום ללא פגע.

חדשיים לפני הרצח הנוראי הזה בישיבת רמת מגשימים, נחתם בג'נבה הסכם ביניים בין ישראל למצרים כאשר ישראל הסכימה לנסיגה רחבה בסיני עד לקו אל עריש-ראס מוחמד תמורת הבטחה מצרית על הנייר של ביטול מצב הלוחמה בין ישראל למצרים.

וכי תאמרו מה הקשר?

יומיים לאחר הרצח דאז נשא הרבי מליובאוויטש זי"ע את דברותיו בפני קהל אלפים במסגרת התוועדות "חג הגאולה י"ט כסלו" וקשר גם קשר בין "הסכם הביניים" לרצח הנתעב. הרבי טען אז שמחוללי הויתורים על סיני העלימו מידיעת  הציבור שהמחבלים נכנסו לארץ דרך שטח הנתון לפיקוח האו"ם וארה"ב (כפי שהיה צריך להיות עפ"י מה שסוכם  ב"הסכם ביניים") וההעלמה המכוונת הזו נועדה כדי שהציבור לא יכרוך בין הרצח לבין הויתור מצידנו על שטחי סיני מה שעלול היה לגרום לזעם ההמונים.

ברם לא פחות מכך, היפנה הרבי אצבע מאשימה  גם ל..רבנים ש"כבשו פניהם בקרקע" ולא השמיעו קול מחאה בנדון.

וכה אמר הרבי: "כששמעתי על כך (אודות הויתורים על שטחים כתוצאה מ"הסכם הביניים"), פניתי לרבני ישראל בקריאה:  רבנים – תרעישו! זהו הרי היפך הדין!...אך הם אמרו לי שבענין זה צריך לשאול את המומחים לענייני צבא...ושעניתי להם: אכן, תשאלו את המומחים...הקב"ה עזר ושאלו בענין זה את המומחים לענייני צבא, וכולם ענו פה אחד שאם יסוגו מתעלת סואץ, ממעבר המיתלה, ממעבר הגידי...מעמידים עי"ז בסכנה מוחשית.....אמרתי לרבנים: כעת יש לכם דעת 'רופא מומחה' (אנשי הצבא), עליכם לפסוק שעל פי השולחן ערוך אסור לסגת ממקומות אלה!", ברם הרבנים כמסתבר קיבלו את הסבריהם "המלומדים" של הפוליטיקאיים (ביניהם גם דתיים) והמשיכו "לכבוש פניהם בקרקע" (ואין זה סוד שהיו רבנים ידועים  שאף עודדו מסירת שטחים למען "השלום").  וממשיך הרבי ואומר: "מהסכם שלום זה, השתלשלו המאורעות האחרונים, ומהם נגרם רצח הקדושים, בחורי הישיבה ה' יקום דמם".

להזכירנו, מדובר ברצח בחורי ישיבה שהתרחש למעלה מ-30 שנה ושבא כתוצאה ישירה מויתור על שטחי סיני; הרצח הנוכחי ב"מרכז הרב" התרחש לאחר ויתור לא רק על סיני אלא גם על שטחי ישובי גוש קטיף מה שהביא לפריצה מוחלטת של "ציר פילדלפי".

אותם אישים פוליטיים ורוחניים ש"כבשו פניהם בקרקע" וחלקם לא רק שלא מחה אלא אף הראה אותות "פירגון"  ועידוד למחולל "הסכם אוסלו" רווי הדמים שמעון פרס וחבריו מהשמאל, חלק מהם לא נשמע גם כדבעי קול מחאתם נוכח חורבן גוש קטיף, כולל גם אותם אישים רוחניים שבשם "הממלכתיות" נבהלו מרעיון "סירוב פקודה" והתוצאה הבלתי נמנעת: תוהו ובוהו בטחוני מוחלט בדרום והמסתעף ממנו  כוננות בטחונית בכל המדינה כולל מרכז ירושלים – "זוכים"  כעת כמו "הגביר" בסיפור שבריש דברינו– לקיים כמה מצוות: גם תפילות לשלום הפצועים בשדרות ובמרכז הרב, גם ביקורי חולים וגם תנחומי אבלים"...

וכולי האי ואולי ברוח ימי קריאת מגילת אסתר ישכילו "עיני העדה" וילמדו לקח מדרכו של מרדכי היהודי "איש ימיני", שגם בזמן הגלות – האמצעי העתיק והאולטימטיבי  ל"שלום אמיתי" הוא: "לא יכרע ולא ישתחוה"! 

יהי רצון שאכן כתוצאה מעמידה איתנה וזקופה נזכה בע"ה גם ל"הפי אנד" המוזכר במגילה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".