חני ליפשיץ, נפאל

רבנית יקרה שלי!

יום רביעי היה אותו יום בו הלכת מאיתנו, בשקט אופייני לך כל כך.
קר מאוד היה אותו היום, תחת כובעי הצמר הגדולים החביאו האנשים דמעות חמות.

עננים אפורים וקודרים נקשרו זה בזה, כיסו את השמים בשחור וחושך ירד על פני תהום. הייתי אז צעירה בשנים אך אני זוכרת כמו אתמול את האובדן. הבשורה המרה פשטה כאש בשדה קוצים ואת העצב הסמיך ניתן היה למשש באוויר.

למעלה מ-15 אלף אוהבייך ומוקירי זיכרך הגיעו במיוחד מכל רחבי עולם כדי לחלוק לך כבוד אחרון.

לו רק היית יכולה אז רבנית, היית ודאי מחייכת את אותו חיוך אצילי. נדה בתמיהה בראשך. שואלת את רבבות האנשים שנקבצו סביב ביתך, מדוע הטריחו עצמם?! לשם מה?! 'אולי כדאי היה ללכת ולהציל עוד נשמה תועה באותן השעות?!'... היית מוסיפה בלחש. עצמתי עיניי בחוזקה אל מול המראות הקשים שהגיעו אלינו מאוחר יותר, תמונות בהן נראה הרבי האצילי החזק והכל יכול – אבל ועצוב כל כך.

מסכת חייך רבנית, שזורה פסים זהובים של חסד, קורטוב של עצב, נגיעות של שמחה, חוטים של אצילות, ומעל לכל, עוצמה. עוצמה חזקה ממילים. כזו שאי אפשר לפספס. די להביט בעינייך הטובות והממגנטות ולחוש בה היטב. פתחת לנו רק צוהר קטן אל חייך אבל האור שבקע משם היה אור אין סוף!

נכדה מיוחדת במינה

כשנולדת, בעיירה הקטנה בבינוביטש, בשבת אביבית במיוחד, פיזזו קרני שמש עליזות על תקרת המבנה הקטן. השלווה המיוחדת שבך, עטפה יקום ובריאה. כשסבא, כ"ק אדמו"ר הרש"ב הביט לראשונה בפנייך המוארות נמלאו חדרי ליבו אושר רב.

קול פנימי לחש לו אז שהנכדה הזו שלו ניחנה באופי מיוחד במינו. כמה הוא צדק. אבא אדמו"ר הריי"צ נוהג היה לעמוד חרש-חרש, שלא להפריע את מנוחתך, לצד העריסה הקטנה ולהביט בך שעות ארוכות. תפילות זכות ורבות מספור היה ממלמל בשפתיו הקדושות. שרק יהיה לך טוב. שלא תדעי חלילה צער ומכאוב.

עם השנים, ככל שגדלת, ראה בך אבא הקדוש שותפה פעילה לדרך. הוא נהג להיוועץ בך בנושאים רבים ומגוונים. לא ויתר על הזווית הייחודית שלך לדברים שקורים. האזין בקשב רב לחכמת החיים העצומה שנתברכת בה. למילים השקולות שלך שנאמרו ברוגע ובנועם.


"היכן הם הילדים שלך?", נשאלת
בוקר אחד על ידי ילד רך בשנים.
אימו הנבוכה ניסתה להסות אותו
בפנים סמוקות. הביטה בך בחיוך
מתנצל, הרכינה ראשה מטה אך
את השבת לה במבט רוגע

החיים לא תמיד האירו לך פנים, רבנית. נערה צעירה היית כשמלחמה קשה השתוללה בחוץ. לא נותרה לך כל ברירה. נאלצת לקפל זיכרונות מתוקים ותקוות גדולות במזוודת עץ חורקת ולברוח מליובאויטש אל הלא נודע. אז עוד לא ידעת כי אותה המזוודה תיפתח ותיסגר עוד פעמים רבות בפרק זמן קצר כל כך.

סתיו עצוב שרר בחוץ. השמש לא נראתה ימים רבים. עצים התנערו מן העלים שאך תמול שלשום ארחו להם לחברה. ריח של פחד וצל של אימה ריחפו באוויר.

ברוסטוב, בבקתה הסדוקה והקרה אליה נמלטתם, חלה סבא. בידייך העדינות כיסית אותו בשמיכת הצמר השחורה. גופו נרעד עם כל נשימה וליבך יצא אליו מדאגה.

"קרב אלי בני היקר" הוא לחש לו לאביך פתע "אני רוצה את חיה מושקא שלנו לבן של רבי לוי'ק מדנייפר. הבחור הוא מיוחד במינו" הוסיף במבט מצועף. על דרגש רעוע ישבת למרגלותיו. ימים כלילות הרטבת את מצחו הלוהט במטפחת הלחה. בהסתלקותו, קשה היה לך להשלים עם חסרונו. מבטו החם ועצותיו הנבונות חסרו לך מאוד. האבל על הסתלקותו רדף אותך עוד ימים ארוכים. קשה היה לך להינחם.


ה'חיידר'... של משפחת ליפשיץ בנפאל

ללנינגרד הגעתם עם בוא האביב. פרפרים לבנים ריחפו מעליכם. נשקו לפרחים, מסרו פיסת שלום לגבעולי השדה. מהר מאוד קיבצת סביבך נשמות רעבות. האכלת אותן בחכמת ליבך וטוב פנייך. מעולם לא זלזלת באיש. מעולם לא שפטת נפש. מבטך היה חף ונקי.

כשאבא נאלץ לגלות לקסטרמה בפקודת המשטרה הקומוניסטית, היה זה אך טבעי כי מבין כולם תהיי זו את שתצעדי עמו במסירות ובדממה כמו שרק את יודעת. פתיתי השלג הלבנים נמסו כליל אל מול החום בעיניכם. הרוח שצלפה כמו פסחה על פניכם הבוהקות. הטביעות שהותירו רגליכם על המדרך הלבן כמו דיברו במקומכם.

"לא אנוח ולא אשקוט עד שתצא משם אבא", הבטחת אז לך ולו כשעיניכם נפגשות. כמו תמיד רבנית, דיברת מעט ועשית הרבה כל כך.

לצידו באצילות ובחשאיות

קודם שעזבה המשפחה את ריגה שברוסיה לוורשה, הצטרף הרבי אל המשפחה החשובה. את הקשר הנפשי העמוק והנשגב הזה שהיה חתן לחותנו מחד וחסיד לרבו, איש לא ישיג בהבנתו, רק הם בלבד.

החיוך הרחב של כ"ק אדמו"ר הרי"צ כל אימת שהיה הרבי מתקרב זכור היטב לזקני החסידים. "את בתי נתתי לאיש" הכריז אביך הקדוש כשידו נתונה בזו של הרבי. נהרה של אור שפוכה על פניו.

מלכה היית ביום כלולותייך, המלך לצידך. העם כולו עפר לרגלייך, אך את ביכרת שלא לקצור את תשואות הקהל. נכנסת אל ביתך הפשוט בגו זקוף ובהילוך אצילי וסגרת את הדלת אחרייך, ככה פשוט, כאילו אך טבעי הוא הדבר.


האווירה בחוץ שונה כל-כך מזו שאני גדלתי בה כילדה. נפאל

רק מי שהיה מקורב יותר לבית הרבי ידע כמה רב היה חלקך בשקט, בצנעה מוחלטת ותחת מעטה כבד של חשאיות בחיי הרבי, בעלך. "לא ייתכן ששלושים שנות ההקרבה והמסירות של אבי ירדו לטמיון", פסקת בנחישות לאחר הסתלקותו של אביך וביקשת מהרבי שייטול עליו את התפקיד.

לו רק היו יכולים קירות הבית בפרזידנט סטריט, לדבר הם היו מספרים ודאי על אישה צנועה עם אש יוקדת בעיניים הממתינה בסבלנות לבעלה עד השעות הקטנות של הלילה על הכיסא שבסלון. כשהיה נכנס הרבי, ואין זה משנה באיזו שעה מדובר או עד כמה עסוק היה, היו שוקעים בשיחה חרישית ומשתפים זה את זה בכל ענייני היום. הרבי היה נועץ בה בכל נושא ונושא מתוך כבוד עצום ומתוך ציפייה דרוכה לשמוע את שיש לה לומר.

"הרבנית בעצמה יכולה לברך!" התבטא פעם הרבי.
לו היו יכולים הקירות לדבר היו מספרים על אישה משכילה בעלת ידע עצום בכל התחומים. אישה בעלת הבנה מעמיקה ששיחתה מתובלת תדיר בהומור שנון ודק, אישה שיכלה לזכות לכבוד של מלכים, לשמש כנשיאה ויושבת ראש של ארגונים, להתקבל כאורחת כבוד במוסדות, להופיע באירועים שונים, אבל בחרה תחת זאת להקדיש עצמה בשקט יום-יום שעה-שעה לזולת ולנו, החסידים של הרבי.

רבות בנות

רבנית יקרה שלי, לא אחת אני תוהה בעצב, אם ועד כמה השכלנו להכיר ולהפנים את אישיותך בפני עצמה. אנו מכירים אותך היטב כבת של. נכדה של... וכמובן, רעייתו של...

אני שואלת את עצמי אם למדנו להקשיב מספיק לרחשי הלב המיוחד הזה שלך, שהלם ודפק בעוז למען המתדפקים על דלת ביתכם. האם האזנו לנשמה שחמלה וביקשה רחמים על כולם.

"היכן הם הילדים שלך?", נשאלת בוקר אחד על ידי ילד רך בשנים. אימו הנבוכה ניסתה להסות אותו בפנים סמוקות. הביטה בך בחיוך מתנצל, הרכינה ראשה מטה אך את השבת לה במבט רוגע, אספת את ראשו הקטן בין ידייך, הבטת היישר לתוך עיניו התכולות וליטפת את שערו הזהוב ברוך, "החסידים – הם הילדים שלי!" – ענית לו בלי היסוס. ככה, פשוט.

ליבי יוצא אלייך רבנית.

צדקת רבנית! כולנו הילדים שלך!
אנו גאים ונרגשים להיות הילדים שלך. אנו גאים לקרא לבנות שלנו-שלך בשמך. אלפי 'חיה מושקא' מהלכות היום בעולם. בכל נקודה שעל הגלובוס עומדת ילדה-נערה הנושאת את שמך בגאון. יש שאני רואה אותך בעיני רוחי פוגשת ב'חיות מושקות' שלך, מביטה בהן במבט חודר ואוהב, מחליקה בחיוך תלתל סורר על ראשיהן. כן, אלו הבנות שלך הרבנית! והן רבות מספור.

הן ההוכחה לכך שגם אם מתוך ענווה בלתי רגילה בחרת להגיף חלון – בקע האור הגדול שלך דרך החרך והציף את היקום כולו.

את ההשראה והכוח

אני רוצה לספר לך רבנית שזכיתי ואני משמשת כיום, יחד עם בעלי וילדינו, שליחה באחד המקומות הנידחים בעולם. אני מאמינה בכל ליבי באורח החיים המיוחד שלנו. סמוכה ובטוחה במשלח הכל יכול שלנו.

אך לא אכחד ממך רבנית, לא תמיד קל לי כאן.

התנאים במקום בו אנו חיים הם לעיתים קשים מנשוא. ההתמודדות היום-יומית, הניסיונות הקטנים והגדולים שעומדים לנו לא אחת למכשול, הסיפורים הקשים בהם אנו נאלצים לטפל, כוחות הנפש שצריך לדלות על מנת לוותר על ה'אני' ולאמץ לחיק המשפחה מדי יום עוד כמה עשרות "ילדים" תועים ומבולבלים הצריכים בראש ובראשונה חיבוק חם ומילה טובה. אנשים הנכנסים ויוצאים את דלת ביתי הפתוח לרווחה ועושים בו כשבשלהם.

אבל הכל מתגמד לעומת הדאגה שלי לילדים. אני מנסה בכל כוחי לשלב את הנתינה והחיים למען הכלל, יחד עם אורח חיים מסודר ובריא לילדים הפרטיים שלנו. כן רבנית, לא אכחד ממך שהחינוך היהודי והחסידי שלהם מדיד שינה מעיני. אין לנו כאן לא בית ספר יהודי ולא 'חדר', לא חברים יהודים ולא 'מלמד'.


לו רק היו יכולים קירות הבית
בפרזידנט סטריט, לדבר הם
היו מספרים ודאי על אישה צנועה
עם אש יוקדת בעיניים הממתינה
בסבלנות לבעלה עד השעות הקטנות
של הלילה על הכיסא שבסלון

הילדים שלי גדלים כאן בבידוד מסוים וכשהם מביטים בי בעיניים טהורות ומבקשים ממני לנסוע לארץ ישראל, קשה לי עוד יותר.

האווירה בחוץ שונה כל כך מזו שאני גדלתי בה כילדה. המראות, הצבעים, הקולות ובליל הריחות. ואני יודעת שכאן במקום הזה אני צריכה להשקיע הרבה מאוד בפירות גידולי מאחר שמה שהשקיתי בחממה הפרטית שלנו – הוא שיצמח.

אני רוצה לספר לך רבנית יקרה שאת מהווה עבורי דוגמה ומופת.

את ההשראה שלי, את הכוח!

כי כשאני רואה את המסירות הזו שלך – שלא ידעה גבולות מרגע שנולדת ועד שהלכת מעמנו, את הנתינה האין סופית שלך – שלא ידעה מעצור, את תעצומות הנפש, את הדמעה הקבועה שישבה בקצה העין בכל פעם על מישהו אחר, כוח רב ננסך בי.

ואם ידבוק במעשיי ולו קמצוץ אחד קטן ממך, לא תהיה מאושרת ממני.
שלך הקטנה, חני.