מערכת COL | יום ג' כסלו ה׳תשס״ח 13.11.2007

אבנים כסמל השלום ● הגיגים לפרשת ויצא

איך יכולות אבני הדומם שהניח הצדיק למראשותיו להרטיט את הנימים העדינים בעולם הרגש שלנו? ■ האבנים האלה, הם סמל השלום והם מגלמים רגעים של מנוחת הלוחם, ושל השקט ובטח. הכיצד? ■ הכלום, תוכלנה אבנים אלה לסוך עלינו משלוותן בזעיר האנפי שלה, עד שיעלה הרטט מתוכנו... עד שהקשב שבנו ייעשה רגיש לרגיעה הזו ויגיב בהתפעלות מה?! ■ COL מתכבד להגיש את מאמרה השבועי של הגב' רבקה ערנטרוי לרגל פרשת ויצא  למאמר המלא

מאמרים נוספים של הגב' ערנטרוי במדור "תורני" >>>
אבנים כסמל השלום ● הגיגים לפרשת ויצא
אבנים המסמלות רגעים של שלווה. גל אבנים ● תצלום אילוסטרציה: יוסף לואיס, COL
מאת רבקה ערנטרוי

היציאה של יעקב מבאר-שבע היא סמל של עזיבת איש את בית הוריו בכיוון לבניית עתידו. היציאה הזו גם מסמלת את ירידת הנשמה לגוף מבאר-שבע, מאותו מקום שמשביעים אותה בכוחות רוחניים לברר את הניצוצות החבויים בחרן, במקום השפל ביותר, המכונה חרן, מהלשון חרון וכעס.

מצב כזה מתרחש כשחסרה חיות אלוקית, מחברת, מקשרת, ואז עולה הכעס, והכל מתפורר לאבנים... את אלה מעלה יעקב למראשותיו, למקורן, משם נמשכו אליהם ניצוצות הקדש שיש לבררם.

יציאתו של המלך מארמון הפאר שלו בכיוון לביתה של המטרוניתא-המלכה, אף היא משתקפת ביציאתו של יעקב מבאר-שבע... ואולם על המלך לוותר הפעם על ההדר המלכותי ועל כלי הזהב שבהיכלו ולהמירם בכלי האבן שלה... ודווקא שם היא מנוחתו!

מרכבות ההוד שלו וחיל פרשיו המלכותי, הם אותות של קרב והכרעה של מלכות אורבת ויריבה. הפאר הזה משקף התגודדות ומערכות נטושות, היות והמלך נאלץ לנטוש את היקר והכבוד שלו בעוד היותו שוכן בהיכלו, ועתה עליו לזנק, לפלוש ולהסתער באימה של קרב על עם מתמודד בו. הדבר הזה מסב לו חרפה והוא בוש בתנועה זו של הערכות, תחת הנועם שבשלווה המלכותית שלו, בצל המנוחה והנחלה ולכן הוא מתעטר בגוונים הזוהרים ובדגלי שררה מתנוססים כדי לחפות על רגשות הכלימה שלו ולהפגין הוד והדר.

וכשהוא שב ממסע הקרבות, הוא מייחל למנוחה, והוא מוצא את השלווה והרוגע בארמונה של המטרוניתא, בינות לכלי האבן, כשהוא נוטש מאחוריו את הזהב המבהיק והנוצץ...

האבנים ששם יעקב מראשותיו מסמלות את המשכתו של ה' יתברך את אור עצמותו אל מרכבת הקודש הנישאת ע"י המלאכים והם מתנשאים עימה, משם ממשיכה השכינה אל המשכן... ומשם אל בית-מקדש העשוי אבני אדמה. דוקא שם הוא מקום מנוחתו. מדוע??

באר-שבע היא המקור המשפיע, והשמש שבאה לו, מסמלת את השקיעה-הירידה של עצמות ה' לעולמות התחתונים יותר. שנים עשר האבנים שלקח יעקב, היו מן המובחרות ביותר והיקרות שהן מרגליות ומסמלות את אבני החושן. אבנים אלו חלולות הן, כדי שהשפע יחלחל בעדן ויושפע הלאה.

יעקב שם אותן למראשותיו. מדוע לא נאמר "לראשו" בלשון יחיד?

יעקב שם אותן לארבעת צידי ראשו לכיוון ארבע רוחות השמים המסמלות את מידותיו יתברך. צד הצפון, המסמל הצפנה והסתרה של פנים - משקף את מידת הגבורה, הנמשכת ע"י המלאך גבריאל ושניים ממלאכיו לצידו. צד הדרום, ממשיך את מדת החסד והמלאך שלה הוא מיכאל ושם בדרום של קו המשווה, אכן, מצויים נהרות ומעיינות שהם סמל למקור של חסד מצנן ומרווה, ואל מיכאל מצטרפים שניים מסיעתו.
במזרח שהוא הצד הקדמי והפנימי, נמצא המלאך אוריאל ואליו מתלווים עוד שניים מסיעתו ובצד מערב נמצא המלאך רפאל ועימו עוד שניים ממלאכיו. המה 12 אבני המרגליות שערך יעקב למראשותיו, ורק בסדר זה שערך יעקב למראשותיו (סמל לג' חלקי חב"ד שבמוח) יכולה השכינה לשכון.

סדר זה לחניית בנ" במדבר לדגליהם, גרם להשראת השכינה על שבט לוי במדבר, השוכן סביב המשכן. לסדר דגלים זה נצטרכו רק בשעת הנסיעה, כי ע"י אבנים אלה, שערך יעקב, נמשך השפע האלוקי לעולם והכניע את הקליפה ע"מ שהעולם יוכן לקראת הגלויים בעתו של משיח.

"ויפגע במקום" הוא ביטוי המשקף את העובדה שאור ה' משתפל מטה, בתדמית למלך המגיע למטרוניתא והוא מביא עימו תשורות ודרונות, כדי שתפצה את הטרדנים הנטפלים אליה, ויניחו לה.

"כי בא השמש" היא שקיעה והמשכת אור השמש לעולמות התחתונים, ודבר זה נעשה ע"י האבנים שהתקין יעקב למראשותיו. המה הכלים דרכם נמשך אור ה' מטה. המלך מוותר על כלי הזהב בהדר היכלו וממירם בכלי אבן, באבני המקדש.

המשכן-עידן של לוחמה

הנהגתו של משה את העם בדורו, בהשיאו את ארון ה' במדבר למ"ב מסעותיו, נועדה להכניע את כוחות הסטרא אחרא שנתגלמו בנחש, שרף ועקרב.

כשבנ"י מגלים רפיון מה בעבודת ה', מתנשאת הקליפה בגאווה לינוק יתרה של חיים די צרכה היות ובמדבר נמשכת חיות אלוקית חיצונית יחסית. יש כאן ציווי לצאת, לכבוש ולהכניע. משא הארון במדבר המשיך לשם את אורו יתברך שאפילו הנחשלים שבקרבך יוכלו להתמודד בעמלק ולהכריע את קליפתו, היא סמל ליצר הרע. השראת ה' בעידן של מלחמה והכנעת האויב אינה יכולה להעשות מתוך תחושה של שלום ומנוחה. היות וה' אינו שוכן בארמונו בשלווה, אך הוא יוצא לקראת האויב המתקומם נגדו.

שעת מלחמה זו מתבטאת בשעת התפילה, שהיא עידן של כושר מלמעלה, כשהנפש האלוקית גוברת במערכה בכח השגתה והשכלתה בה', וכך נופל כחן של תאוות עולם בשל רשפי אש האהבה של היהודי לאלוקיו, ויראת ההבל שלו פגה ונמוגה בשל יראת השמים העילאית שלו. זהו זמן של גלות, כשניצוצות הקדש נופלים, מסתתרים בעולם ומלחמת הקודש של היהודי, מסתערת עליהם לטרפם, להצילם. טרף בגימטריא-רפ"ח (נצוצות) עם הכולל.

לכן פארו את קירות המשכן גוונים מזהירים של יריעות התכלת, שש ומזהר, כדי להוסיף הוד והדר למלך, שעזב את היכלו המלכותי בעליונים, והוא יוצא למערכה לשטח האויב, הנערם עליו, ממש כמו אותם מרכבות פאר הדורות של מלך בססגוניות של שלל גוונים, בצאתם למערכותיהם.

ביהמ"ק - אבני דומם

ריבוי התענוג שיש לצדיק, לאחר שכפה והפך את יצרו, מביא עמו מנוחה ושלווה של נפש. הרע שבו נמס ונצוצותיו, וכל משאבי הנפש שלו נכללים ומתבטלים בנפשו האלוקית כמו שלהבת הנר הנכללת באישה של אבוקה אדירה. הדבר מגיע לבטויו בתפילה של שבת כשהנשמה היתרה נוצצת בקרבו. אין כאן התלבשות של אור ה' בקליפת נוגה להתברר, שהרי בשבת אין מבררים.

דבר זה התרחש בתקופת המקדש ולכן קרא דוד:"קומה ה' למנוחתך". מנוחה בבית עשוי מאבנים. אין כאן התקשטות של זיו ופאר, כי אין זה זמן של לוחמה וחפוי על כלימה של עזיבת הארמון ויציאה לטריטוריה של אויב. האבן היא גוף של דומם נשפל ביותר בעולם והשתפל מהעולם הרוחני הנשגב ביותר.

אבנים אלו מתגלמות באותיות, המה מהוות כלים לגלוי (אות מהלשון אתא, שפרושו לבוא, הן מביאות את הרעיון לבטויו) אור ה' מרמה של עצמות.

ממש כמו שאבנים בונות בית והן טפלות לאדם החי בהן, כן בונות האותיות רעיון, והן טפלות לרעיון. הן מדומות למחרוזת של אבנים חלולות, דרכן עובר החוט הקשור לצוואר. החלל שבאבנים היא תנועה של בטול, ההופכת את האותיות להיות כלי שאור ה' יפעפע לתוכן,(במשל למרגליות החלולות שלמראשותיו של יעקב) והחוט הקשור לצוואר הוא הקול העולה מהגרון בתנועה של כוונה ומנשא את האותיות לשרשן.

דוקא אבני דומם, הופכות לאבנים יקרות נוצצות לאחר זכוכן והברקתן בעבודת הלב. אל אבנים אלה ממשיך ה' את אור עצמותו יתברך, בו נכללים הנצוצות כלם ומתבטלים אליו.

האור שנמשך לביהמ"ק לא נזדקק להתמודד עם הקליפה בהערכותו עליו, אך היא נכנעה מאליה, בשל העוצמה שבאור הנמשך.

במדבר היתה המשכה חצונית של אור ה', שלא הכניע את הקליפה מאליה, אך נזדקקו למערכה והתמודדות.

דוקא לביהמ"ק, שהיה עשוי אבנים ולא כמשכן שהיה עשוי מעולם החי של עורות היתה, המשכה מפנימיות אור ה', ששאבה אליה את כל הנצוצות, הם נתבטלו אליה ונכללו בה, ובמילא בטלה הקליפה. היות והמשכה ממקור עלאי ביותר, מגיע עמוק ורחוק ביותר וכן להפך...

מי, למעשה, גרם לאור ה' להמשך מטה בביהמ"ק? איזו התעוררות דלתתא עוררה את ההמשכה ממעל?

המשכת הלווים

בביהמ"ק שרו ורננו הלווים בכלי הזמר שלהם וזמרתם עלתה בסערה של גבורת רשפי אש למעלה. הם מסמלים את אהבת היהודי לאלוקיו בשל התבוננותו בעוצמה האלוקית המשתקפת בעולם. תנועה זו של רצוא והסתלקות אינה יכולה להותיר את רשמיה מטה והאורות שבה נעלמים, ואולם ע"י היין הניסך ע"ג המזבח, נגלה ההעלם, שהרי נכנס יין יצא סוד וזהו ,אכן, כוחה של שמחה, להביא את ההעלם לגלוי. זוהי המתקה של גבורה.

רננת הלווים, למעשה, מהווה בחינת בדחנים המשמחים את ה'. ההמשכה של הלווים באה ממקורם שהוא בסדר ההשתלשלות, לכן מצוצמצת המשכה זו והסתלקות הלווים מותירה שפע מצומצם ביותר.

כשהזמין דוד את ה' לעירו, בעוד טרם נבנה המקדש, ציוה על הכהנים לרנן תחת הכהנים. ה' טען שאין הכהנים מלומדים בדבר, את הלווים הוא, הרי, מינה להיות כלי המשכתו של אורו לתחתונים.

דוד השיבו, כי בביהמ"ק של ה', ינהג ה' כדרכו והלווים, שהם כלי ה', יזמרו, ואולם בבית שדוד מארח, ינהג ה' כמנהג המארח.

בביתו של המלך משמחים אותו בדיחי הדיוטי, בדחנים פשוטים בסמל של לווים המתלווים לכהנים ומשרתים אותם, ואולם בבית דוד המארח, הוא רוצה לשמח את ה' בבדיחי "רופינוס" - שרים ובדיחי "פרדשכי" - נכבדים. וה', אכן, נאות לו לכך.

בית דוד המארח, אינו נשגב כבית ה' ולכן, טען דוד, יש להמשיך אליו אורות מרמה נשגבת יותר, שלא יסתלקו כליל, אך שישאר השפע מטה.

הכהנים הנמשכים מרמה שמעלי ההשתלשלות, עשויים להמשיך אור שלא יעלם, אך שיהיה לו גלוי בתחתונים, שהרי מדתם היא חסד, הנעה מלמעלה בכוון למטה, והדבר נעשה בחשאי, בנועם וברוגע...וההמתקה של הגבורה, של האור האלוקי, המסתלק ע"י הכהן בכיוון של אור חוזר מלמטה למעלה, בתנועה של שירה, מקנה לאור האלוקי היורד מלמעלה, קיום עצום יותר וגלוי ניכר יותר למטה.

בעוד שירת הלווים מהווה מפתח לעולם הרגש, ע"י שיר בעל מילים מספר התהילים..המילים מגבילות הן והאור הנמשך מטה, מצומצם הוא, הרי ששירת הכהנים חושפת את עולם המחשבה, ונחשפות המדות שבמחשבה, המונעות ע"י נגון חסר מילים מגבילות!

נגון זה הוא סמל לשירת הים, שהיתה בראשותו של משה העניו, איש החכמה והבטול, ושירה זו חשפה את ההעלם והוסרו המים המעלימים ונגלתה היבשה ודוד המלך קרא:"וחסידיך ירננו" אלו גלויי החסדים בזמרת הכהנים.

המיתרים העדינים שלנו מתנגנים, בלאט, בחשאי, והם שחים לנו מתוך מנוחה ונועם על עונג השלום, על השלמות. יש כאן השראה אלוקית הנמשכת למעלה מההגבלות של סדר ההשתלשלות והיא מתחברת בכליה... המתחברים אנו אליה?

לוחות אלוקים בתוכי ארון הקדש הן התחברות של אורות (לוחות) בכלים (ארון), זוהי גם התחברות של הנשמה שלנו בנפש וברוח. מצב כזה מנשא ומרומם אותנו אל חיק השלום... פתע נפוגו החששות והדאגה, העצב והיגון...

זוהי אווירה של שבת הנסוכה עלינו.. "כד עיל שבתא איהי אתיחדת, ואתפרשת מסטרא אחרא, (פורש-נבדל, נפרד) וכל דינין מתעברין... (עוברין) וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא-כלהו ערקין (מהלש' עריק) ואתעברו מנה, (עוברים) ולא שולטנא אחרא בכלהו עלמין.

הכלום, שומעים אנו את הדממה?

(עפ"י הזהר הקדוש ובאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי והאדמו"ר הצ"צ ועפ"י ספר המאמרים תשל"ח פרשת ויצא בחדרו הקדוש)
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.