מאת רבקה ערנטרוי

המגמה שבשידוך

ההתאמה של רבקה ליצחק נבנתה על העקרון החיוני, ששידוך הוא אינו בחינת עובדה גשמית, גרידא, אך הוא משמש כגשר המביא להתמזגותם של שני סוגי קווים שונים ומהופכים במערכת החיים והבאים לביטוי בנישואין. הרמוניה זו מובילה לשלימותם של הפרטים הרוחניים השונים בעולם.

יצחק מייצג את העידן של אחרית הימים, בו כבר הושלמה תכליתה של עבודתנו בעוה"ז, בבירור הנצוצות והשבתם למקורם. הנחת שה' מפיק מהישג זה, מתגלם בצחוק (שחוק) של תענוג. זוהי המגמה של אות הי' שבראשית שמו של יצחק, המשחקת את תפקידה של אות א' מאותיות איתן, להורות על עידן העתיד.

רבקה מסמלת את היעד שבחיים, את עבודות ה"אתכפיא" וה"אתהפכא", להפוך את החושך הגלותי לאור של גאולה, בכבישתו של היצר ובהפיכתו לאנרגיה חיובית ואדירה מאוד.

לאחר מלאכת הבירורין האינדיבידואלית, מוכן האדם לברר את ניצוצות הקדש מחשכתו של העולם בדרך המצוות, ולהעלותם למקורם ע"י סולם התפילה. כיצד נלמד הדבר משמה של רבקה?

הנוקשות העריצה והתנועה הנועזת של קשיחות ויוהרה, הם שהביאו לפירוד ולשבירת הכלים. עמידתו של היהודי לפני קונו, שהיא רוכנת ורכה, בתנועה של כניעה, מביאה להתמזגות כוחות הנפש של האדם כשהם נכללים ונמהלים ביניהם. הרמוניה זו, ששורשה נעוץ בקו של התבטלות, מובילה למצב בו נכללים ביניהם כוחות הקודש האלוקיים, והתכללות זו, היא סוד ההתעלותו של היהודי לרמות רוחניות נשגבות ביותר. הדבר משתקף בשמה של רבקה, המסמל גם את שורשה הרוחני הנעלה ואת מהותה בעולם. הכיצד?


תנועת התבטלותו של השדכן
בהשתחוותו ובקידתו ליד ההשגחה
העליונה, ושתיקת החרש שלו בבואו
אל הקודש בביצוע היעד שבשידוך,
עוד יוסיפו להמשיך לו אורות של
"סייעתא דשמיא"

המילה "רבקות" מתפרשת כרתמת חבור, מתקן לקשירת שתי בהמות או שולש ויותר כדי שידושו יחד או שיסחבו יחד משא וכדומה. (ביאור המילה רבקות עפ"י נסוחו של המלון העברי לאברהם אבן שושן).

הבהמות הן סמל לחיות המרכבה המשקפות את המידות האלוקיות בהתמזגותן בשל מידת הבטול, ובכך הן מנשאות את מרכבת ה' ומתנשאות עימה אל-על.

שורשה של רבקה נשגב הוא מאוד ברמות הרוחניות למעלה, בשל מידת ההתבטלות, ודווקא במצבי גובה נישאים אלו, מתאפשרת ירידה משתפלת ביותר, הממשיכה שפע אלוקי עצום, ודוקא אור מרמה נשגבת זו, מתלבש בקליפת הנוגה של חומריות העולם והוא מסתתר בכליו הגשמיים.

וכך ניתן לבאר את הסמלים שבירידת רבקה למעין, ובמלאותה את כדה במים.
המעין הוא המקור לחכמה העילאה האלוקית המשתפלת לעוה"ז בשל רמתה הנשגבה. "ותרד העינה"- והיא ממלאת את "כדה" - "ותמלא כדה" את כ"ד ספרי התנ"ך, כדי שאח"כ יתאפשר תקונו של עולם, שנפגע בעטיה של שבירת הכלים בחטא עץ הדעת.

"ותעל" - ממוש שליחות זו בעולם של ברור הנצוצות מביאה את התעלותה של רבקה יתרה על רמת יצחק. היות ולאחר שהניצוצות יתבררו, הם יתנשאו ויתרוממו מעל ומעבר לרמת המברר אותם. רבקה מסמלת את שם "בן" בגמטריא "בהמה", אלו ניצוצות הקדש שנפלו לעולם ונטמנו, נחבאו בשכבות החומרניות של העוה"ז ויצחק מסמל את שם "מה" המברר.

בעוה"ז, אכן, יש עליונות לשם "מה" כי הוא המברר והוא משקף את הגבר במערכת הנישואין ואולם בעולם הבא תהיה האישה "עטרת" בעלה, נושאת את כתר המלכות, היות ושם "בן" יתברר ויתנשא למקורו הנשגב ביותר. זוהי היסבה שה' פקד על אברהם לשמוע בקול שרה, היות והיא מסמלת את עמדת (השררה-משילה) של הניצוצות לאחר בירורם.

הכלום, מודע השדכן כי בגשרו בין השניים הוא מביא לשלימות רוחנית בעולם, והוא מתדמה לאליעזר, שפרשייתו בתורה נשנית בעוד תורתן של בנים מובאת בקצרה וברמזים...(לא שהשדכן יקר מהחתן והכלה, אך עבודתו בגשור יקרה היא).

השדכן – משתאה ומחריש

רק דמות, שאין בה כובד מייגע ומלאה, רק היא יודעת ומיומנת להביא להתעלותה של הזולת סביבה. רק מי שיודע לכבוש את פניותיו האישיות ומתנשא מעמדה שוקעת של יהירות, יחוש כיצד מפיחה אותו ההשגחה בתנועה של קלילות... והוא יתנשא אז וינשא אחרים עימו.

תפקידו של אליעזר היה לרומם את רבקה ממצבה ומעמדה בעולה"ז בתור אחותו של לבן ובתור בתו של בתואל לרמתו הרוחנית של יצחק. וזהו, אכן, תפקידו של שדכן, להביא את המעומדת, למצב של התעלות, כדי שתוכל להתנשא אל המיועד.

"והאיש משתאה לה ומחריש".

תנועות הקידה של אליעזר ועמידתו המשתאה והמחרישה, מורות על התבטלות, שבכחה ניתן יהיה, להתנשא ולנשא אחרים עמו, היות ואין כאן כובד המביא לטביעה שוקעת, אך מוחשת כאן ונכרת מאוד תנועה של קלילות.


רבקה מסמלת את היעד שבחיים,
את עבודות ה"אתכפיא" וה"אתהפכא",
להפוך את החושך הגלותי לאור של
גאולה, בכבישתו של היצר ובהפיכתו
לאנרגיה חיובית ואדירה מאוד

תנועת הקידה הראשונה מסמלת התבטלות מחומריותו הגסה של היהודי בעוה"ז, וההשתחוואה השניה, מורה על התעדנות רגישה הרבה יותר, ומצב של בוא היהודי לקודש. הדבר מתגלם במצב בו נקלע אדם לרמה נעלית ממנו.האווירה הנעלית הזו מטשטשת את תפיסתו העכשווית ומבטלת אותה בשל העוצמה הנשגבת שנחשפת לפניו.

תנועת החרש שלו, היא תוצאה של תנועה מתקדמת יותר, כשהוא מתחיל להתעמק בחומר המושג, ובשל השפעתו של אור זה, מגיע אדם זה למצב של "ומחריש" - של העדר תחושה עצמית ושל שתיקה, ושתיקה זו עוד ממשיכה לו השגה עמוקה יותר בחומר המושכל...

תנועת התבטלותו של השדכן בהשתחוותו ובקידתו ליד ההשגחה העליונה, ושתיקת החרש שלו בבואו אל הקודש בביצוע היעד שבשידוך, עוד יוסיפו להמשיך לו אורות של "סייעתא דשמיא".

קני המדידה בקביעת ההצעות

אליעזר היה משוכנע שאברהם לא יאות לו לקחת אישה לבנו מבנות כנען, היות וכנען ארור הוא וצאצא של חם - בן נח. הסמל של חם מתבטא בחום רצחני ובבערה של תאוותנות בהמית נשפלת,שקשה מאוד לבררם. זוהי הסיבה שלא יצאו מחם נשמות גבוהות, ואולם מ"שם" שהוא סמל של חסד ירדו לעולם נשמות גבוהות מאוד ולכן העדיף אברהם באישה לבנו מצאצא שם.

התנאי, אפוא, שהציב לעצמו אליעזר בבחרו אישה ליצחק, היה התגלמות של מידת החסד בנערה, והצעתה טוב לזולת בעוד טרם תבוקש ע"י הנצרך...מידה של "הב, הב" היא תכונה אנוכית מאוד, המתמקדת סביב מרכז האגו של האדם, בעוד תנועה אצילית, השופעת ממהות הטוב ושאינה נמשכת מהמותרות אך מפנימיות השפע ומעקרו ומבלי להשתמש בהמשכת חסד זו כגרדום להתיהר בו- תואמת מאוד לדבוק ביצחק, סבר ישמעאל.

הכלום, משחקים עקרונות אלו, חוקים עקרוניים מאוד וכללים בסיסיים בקריטריונים של השדכן, שעה שהוא "משער" את התאמותיו?

רבקה הציעה להשקות את הגמלים, עוד בטרם בקש זאת ממנה אליעזר, הדבר קומם והדריך אותו במחשבה סוערת, כי הנה פגש במיועדת של יצחק. כשגילה בה סמני התבטלות ותנועה של השפעת חסד באופנה האמיתי והטהור, ידע אליעזר שזו היתה ראשית התעלותה, ותפקידו כשדכן, הממוצע בין המשתדכים, הוא להעלותה אל רמתו הרוחנית של יצחק.

ההשתוממות שלו העלתה את רבקה בשלב ההתחלתי לכוונו שליצחק.
שתיקת החרש שלו העלתה את רבקה בשלב שני והמתקדם יותר ליצחק, וזאת לאחר ששמע ממנה כי היא בת בתואל, בן מילכה למשפחת אברהם.

יד ההשגחה בביצוע השדוך

אליעזר הצטייד בעשרה גמלי אברהם ובכל טוב אברהם, היות ואלו סמלו את עשר הספירות העליונות ואת רמות הקודש של אברהם, בהם התאפשר לאליעזר להעלות את רבקה מרמתה העכשווית בעוה"ז אל רמתו הרוחנית של יצחק.
הגמל מסמל עקרון של גמילות חסדים (שבאה במהירות ובהתאם ליכולת התפיסה של הנצרך.)

המגמה בשדוך היתה ,אמנם, להעלותה ע"י הממוצע, שהוא אליעזר השדכן, לרמת יצחק, כדי שאח"כ תהיה המשכה של הרמוניה זו למטה, לעולם המעשי, ברמה של בתואל ולבן ולכן כפל אליעזר את סיפורם של הגורמים השונים, הכרוכים בשדוך, בשטחו את המאורעות השונים שהתרחשו עמו עד בואו הלום.

יצחק יצא לשוח בשדה, ע"מ שיעלה את רפ"ח הנצוצות בסולם התפילה שלו, ובראות רבקה את מראה הנצוצות בהתבררם, כפי שהדבר יגולה בעולם הבא, היא נחרדה, "ותפול מעל הגמל".

הספק של "ההצליח ה' את דרכו?!" מלווה את אליעזר בבצועו של שדוך.
תחושת האגו של השדכנים בהתרברבותם ואמונה בכוחותיהם במהלך השדוך, יתחלפו עתה באמונה שלמה כי המה ,למעשה, משמשים בחינת "שליח" של יד ההשגחה העליונה, וכוחות המשלח מתניעים את צעדיהם בהוצאתו לפועל של כל שדוך והתודה והברכה לה', המדריכים אותם, עוד יוסיפו להם הצלחה בדרך.
"ברוך ה' אלוקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדוני.." היה סימן הדרך וציונו של אליעזר בסיסמת השדוך שביצע.

כלה נאה וחסודה

"טובת מראה" - הוא ביטוי המסמל דרגה רוחנית נעלית ביותר ושלכן משבחת התורה את רבקה בתכונה זו. יפת-תואר היא סמל להרמוניה, היוצרת פאר של התמזגות בתואר-הפנים. "יפת תואר ויפת מראה", היא התמזגות נאה של אברי הפנים ושל האורות המשתקפים מהם.

"טובת מראה מאוד", היא התגלמות של זריחת אורות אופפת ומקיפה ושאינה מתלבשת בפנים בשל עוצמתה והזוהר הרב שבה. שום כלי אינו יכול להגביל אותה. הדבר דומה למראה המשקפת את חזותם של עצמים, שקרניהם נופלות עליה.

יש כאן תנועה של קרניים חוזרות, שהסמל שלהן הוא כמיהה וגעגועים להתעלות מעלה בסולם המדרגות הרוחניות. ככול שהעליה מתנשאת ומגיעה גבוה יותר, כן תהיה הירידה אח"כ משתפלת ומתנמכת יותר.

זוהי הסיבה, שהברכה שרויה בבית בשל האישה, היות ומקור שורשה נעוץ בספירות העליונות מאוד, ולכן מתאפשרת בשלה הירידה הרוחנית המשתפלת מטה ביותר עד לטוב גשמי בכל. ובעוד הוא הממשיך, הרי שהמשכתו עשויה להיתקע ברמה רוחנית מבלי שיתאפשר לאור זה שהוא ממשיך לההפך לברכה גשמיות. ההדבר נובע בשל היות שורשו אינו גבוה מאוד כשלה, והיא הרי מסוגלת להמשיך שפע זה מטה יותר, משום שמקורה למעלה נישא יותר.


תפקידו של אליעזר היה לרומם את
רבקה ממצבה ומעמדה בעולה"ז
בתור אחותו של לבן ובתור בתו של
בתואל לרמתו הרוחנית של יצחק

הכמיהה שלה להתעלות, מבטאת את מהות התענוג העצמי שלה, והוא עומד למעלה מהשג שכלי ומסיפוק של רגש המתגלם ביופי התואר ויופי המראה.
טובת מראה מאוד, הוא תאור המסמל אורות של יחידה המקיפים את האדם. הם אינם מתלבשים בכלי השכל והרגש שלו אך הם מעוררים בו צמאון עמוק מאוד וכסופים עזים להתחבר עם הקודש.

הכמיהה הזו היא, למעשה, תוצאה של המסך, שהוא מעטה הכסף הדק, הנמצא מאחורי לגוף הזכוכית והופכה למראה. כשקרני העצמים הנשלחות אליה, נעצרות ונהדפות אחורנית, מתגלמת חזותם במראה.

הדבר מסמל את גוף המסך המעלים של חומריות העוה"ז, והוא שיוצר בחשכתו, כמיהה וגעגועים. הקרניים חוזרות בקו של אהבה רבה , והיא עומדת למעלה מטעם ודעת, ובבחינת בטול הרצון.

זהו התענוג העצמי של הנפש. "וזהו בחינת רבקה שיוצאת מנוגה דעשיה בבחינת אור חוזר למעלה, שעולה למעלה מבחינת יצחק...כמ"ש אשת חיל עטרת בעלה.." ('תורת-חיים', 'חיי-שרה', קל"ב עמ' א')

ובכך מגיע השידוך לתכלית שלימותו, כשנעשית הרמוניה והתמזגות של שני הקווים ההופכיים ועימן מגיעות ההשלכות הנצחיות של שלום זה.

(עפ"י 'תורה-אור' – תולדות ו'תורת-חיים' לאדמו"ר האמצעי פרשת 'חיי-שרה')