אולם השמחות היה מלא וגדוש מוזמנים וחוגגים. השולחנות ערוכים היו במיטב כלי הפורצלן ובסידורי פרחים במקלעות סגולות ואדומות מרהיבות עין. אור יקרות נשפך מנברשות מעוצבות, וברקע ניגנה תזמורת כלי זמרים מנגינות רוגעות המלוות את הסעודה עד לריקודים.

מסיבת בר מצוה היתה זו. לכאורה עוד מסיבת בר מצוה גדושת קהל גדול. אולם, שני דברים ייחדו את המסיבה הזו שנערכה לפני 18 שנה (בשנת תש"ן) באולם שמחות בעיר אנטוורפן שבבלגיה. האחד היה דרשתו המופלאה של הגר"ח קרייזוירט, רבה של אנטוורפן, שריתק את הקהל שעה ארוכה בדרשה שבה חרז בגאונותו האופיינית דברי חז"ל מכל הש"ס ובנה מהם בנין מופלא. חיכו ממתקים וכולו מחמדים.

הנואם הבא אחרי הרב המפורסם, היה אורח שהגיע מארצות הברית במיוחד כדי להשתתף בשמחה. היה זה הרב משה קוטלרסקי, האחראי על כל שלוחי חב"ד בעולם. הוא התכבד לשאת דברים. נטל את המיקרופון לידו וסיפר את סיפורו שראשיתו תעלומה ואחריתו פתרון.

פרק א'
למה דווקא לשם?

וכך סיפר הרב קוטלרסקי:
"היה זה לפני 8 שנים, בשנת תשמ"ב. באחד הימים קרא לי הרבי (כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זיע"א) שאבוא אליו בדחיפות.

"הגעתי מיד לחדרו של הרבי, והוא פונה אלי בבקשה:

'אבקשך שתשתדל לנסוע במהירות הגבוהה ביותר לאי קראסאו, תאסוף שם את כל היהודים המקומיים לאיזה אולם גדול ותדבר לפניהם דברי חיזוק'.

"אתם מבינים מעצמכם", אמר הרב קוטלרסקי לנוכחים, "כי במסגרת עבודתי כאחראי על מערך שלוחי חב"ד בעולם אני נוסע לכל העולם, הגעתי למקומות נידחים, ובכל זאת על המקום הזה מעולם לא שמעתי. (אגב, אי זה, בשליטתה של הולנד, היווה פתח הצלה לבני ישיבת מיר ועוד יהודים ששהו בוילנא בתקופת השואה, שכן אישור הכניסה ליפן, שזכו לו, היה זמני והותנה באישור כניסה לקראסאו, בה לא היה צורך באישור כזה, ולכן ניתן להם על ידי השגריר ההולנדי אישור, בתשלום, שהם יכולים להגיע לקראסאו כיוון שאין צורך באישור כניסה לשם. יצויין שתלמידי הישיבה לא הגיעו לשם בסוף, אלא עברו אח"כ מיפן לשנגחאי.)

"תיכף ומיד נכנסתי", ממשיך ומספר ר' משה, "לסוכן הנסיעות שלי, ושאלתי אותו אם הוא יודע איפה המקום הזה".

'בודאי', ענה הסוכן, 'מדובר באי קטן ליד האיים הקריביים בסמיכות לדרום אמריקה. מדי יום יוצאת מנמל התעופה קנדי בניו יורק טיסה אחת לשם. את הטיסה היומית כבר הפסדת. אם אתה רוצה לטוס מחר, אני יכול להזמין לך כרטיס'.

"למחרת טסתי לקראסאו.

"לא הבנתי מה הרבי רוצה ממני, מדוע עלי לטוס לאיזה אי נידח בקצה העולם. לא ידעתי לפרש את כוונתו, אך כחסיד נאמן אני מבצע מה שהוא רוצה בלי לשאול שאלות.
"לאחר טיסה ארוכה הגעתי לאותו מקום ששמו קראסאו. זהו מקום מאד יפה, עטור בצמחיה טרופית ובגבעות חול ציוריות מקושטות בעצי קוקוס ודקל, ואילו היה לי זמן הייתי עומד אחרי הצהרים על החול הזהבהב של שפת הים וצופה בשקיעה המקסימה של כדור האש הכתום לתוך המים הכחולים. זהו אחד המחזות היפים ביותר שבורא עולם מספק לנו בנדיבות רבה. אך זמני היה קצר. אני חייל נאמן, ולחייל אין זמן לצרכים פרטיים בדרך לביצוע משימה.

"ללא אבדן זמן התחלתי לברר האם יש כאן יהודים. המקומיים אמרו לי שיש במקום 70 משפחות יהודיות. 'התנחלתי' על טלפון עם רשימת שמות ומספרי טלפון שסיפק לי אחד מחברי הקהילה והתחלתי לזמן את כולם בשרשרת טלפונים ממושכת. פניתי מאחד לשני עד שכל משפחה מקומית ידעה כי עליה להגיע לאולם פלוני בשעה מסוימת.

"ההצלחה היתה מלאה. בשעה היעודה הגיעה למקום כל האוכלוסייה היהודית של קראסאו. הרגשתי צער עמוק. הם היו יהודים, אבל רובם המוחץ נראה כמו גויים גמורים.

"כעת עמדתי בפני דילמה חדשה: מה לומר להם?

"לכל הדרשנים בעולם יש כלל ותיק, 'אם אין לך מהיכן לפתוח את הדרשה תפתח בפרשת השבוע'... היא מקור לא אכזב לכל רעיון שתרצה לדבר עליו ולכל אירוע שהוא. מברית ופדיון הבן עבור בבר מצוה, נישואין, ולהבדיל הלוויה והספד, ועד לאירועים ציבוריים מאיזה סוג שלא יהיה.

"התחלתי לדבר על פרשת השבוע. הרחבתי את דברי ובמהלך הדרשה הזכרתי את המילים 'הרבי מליובאוויטש', כשאני מסביר שהוא האדם ששלח אותי אליהם להביא להם אות חיים.

"מיד ראיתי תזוזה בקהל.

"אחד הנוכחים נרעד כולו לשמע המילים. הוא התרומם ממקומו, פיו נפתח ונסגר. הוא רצה לומר משהו, אבל הכירו בו שהוא נבוך ומתבייש לדבר בנוכחות כולם.
"סיימתי את הדרשה. לא עברה דקה ואותו יהודי בא אלי ולוחש לי באוזן: 'יש לי דבר חשוב לדבר אתך. האם נוכל לדבר באיזו פינה שקטה'?
"הסכמתי בחפץ לב".

פרק ב'
שחור בעיניים

וכך סיפר אחד הנוכחים בדרשה:
"אני בא ממשפחה של חסידי חב"ד. בשנת 1942, תש"ב, התגוררנו עדיין בעיר קאפוסט אשר ברוסיה. היה לנו קשר עם משפחה חב"דית מפורסמת אחרת, משפחת יפה.

"אנחנו כבר גדלנו בדור של השתלטות הקומוניזם ולא ידענו כלום מיהדות, אבל היתה לנו סבתא צדקת גדולה. היא הרגישה שהיא עומדת למות, וביום מותה קראה לכל ילדיה ואמרה להם דברי צוואה: 'מיינע קינדערלאך, ילדי היקרים, אני הולכת לעולם האמת. אבל אתם נשארים כאן, אם תהיה לכם בעיה או מצוקה שתצטרכו ישועה, אני מבקשת מכם שתתייעצו עם הרבי מליובאוויטש ומה שהוא יגיד לכם - כך תעשו'.
"זאת אמרה הסבתא בשנת תש"ב.

"עד לאחרונה - המשיך וסיפר היהודי מקראסאו - לא נתקלתי בשום בעיה מיוחדת, אבל כעת השתנה משהו.

"המקום הזה, האי קראסאו, שייך להולנד. קראסאו היא מן המושבות ההולנדיות, עוד מן הימים שבהם הולנד היתה אחת ממדינות הסחר הגדולות בעולם (לפני כ-300 שנה). החינוך המקומי, שפת הדיבור וכל העניינים, הכל מתנהל כמו בהולנד. כיון שבני העם ההולנדי הם נוצרים פרוטסטנטים אדוקים מאד, כך גם הנוצרים תושבי קראסאו. הילדים המקומיים היהודיים חייבים בדלית ברירה ללמוד בבית הספר הכללי שהוא כמובן נוצרי פרוטסטנטי. מדי יום בשעה אחת עשרה לפני הצהרים חייבים כל התלמידים להיכנס לכנסיה שבשטח בית הספר לתיפלה היומית.

"אלא שעד היום הילדים היהודיים, אשר כמובן יודעים שהם יהודים, היו מדירים את רגליהם מן הכנסייה הנמצאת בתוך שטח בית הספר. "המנהל היה ליברלי-סלחן ונתן להם חופש דת. כך נותר מצב שהילדים היהודים היו פטורים מעולה של התיפלה בכנסיה. אלא שלאחרונה התחלף המנהל. הקודם פרש ובמקומו הגיע מנהל חדש מהולנד, והוא נוצרי אדוק ביותר. כששמע על התקנה הקיימת, קצף מאד ואמר שלא תהיינה יותר שום אפליות. גם הילדים היהודים חייבים להיכנס לתיפלה הנוצרית בכנסיה מדי יום.

"לילדים היהודים נעשה חושך בעיניים. הם הבינו שברירות רבות לא נותרו להם והחליטו להיכנס לתיפלה כאשר אוזניהם פקוקות בשעוה, כדי שלא יצטרכו לשמוע את דברי הטומאה.

"אבל הבן שלי, אלי, ממשיך ומספר האב וכאן נגלה ששמו היהודי הוא חיים יוסף גרוסמן - התנגד בכל תוקף וצעק: '"מה פתאום? הרגליים שלי ידרכו על סף בית הטומאה הנוצרי?! חס וחלילה. אפילו אם ינתחו את גופי לנתחים לא אכנס לכנסיה, יהרגו אותי ואני לא אדרוך שם. לא רוצה שעווה באוזניים ולא שום פטור ותירוץ של אונס'.

"הגיעה עת התיפלה. כל הילדים נכנסו פנימה, חוץ מהבן שלי אלי. המנהל התעניין האם כולם נכנסו ואמרו לו שכולם נכנסו חוץ מאלי גרוסמן. ניגש אליו המנהל, ובכעסו כי רב חבט באגרוף רשע בפרצופו עד שכמעט סדק את גולגלתו. רק בנס נשאר חי.
"המשיך המנהל הרשע והכריז שכל הילדים יירקו בפניו של אלי. הוא פיקח באופן אישי על כך, וצחק בלעג עת שפניו של אלי החבול הפכו למסכה של רוק. ועדיין לא נתקררה דעתו עד שפנה אל עורך העיתון המקומי וציוה עליו לכתוב שכל התושבים צריכים לנדות ולהחרים את משפחת גרוסמן.

"נעשה לנו שחור בעינים. זה אי קטן ומבודד. אין לנו אף נפש בעולם. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאני נחנק!

"זה קרה ממש בימים אלה.

'כעת כשאתה דיברת והזכרת את המילים 'הרבי מליובאוויטש' נזכרתי בצוואתה של הסבתא (כאשר היא דיברה בשנת תש"ב היא התכוונה על הרבי הריי"צ מליובאוויטש זיע"א ומאז כבר עברו 40 שנה!...), ולכן אני מבקש ממך, אולי אתה יכול לעשות לי טובה ולדבר עם הרבי' ".

'כעת אני מבין', הצטעק הרב קוטלרסקי בתדהמה, 'מדוע הרבי אמר לי לנסוע לכאן בדחיפות כזאת. יש כאן יהודי השרוי במצוקה נוראה'.

היהודי המקומי הביט בו בתקוה, כאומר, 'תושיע אותי'.

הרב קוטלרסקי נענה בהתלהבות. "יש לי פתרון מצוין עבור בנך אלי. יש לנו בניו יורק מוסד מתאים במיוחד לבנך אלי. הוא אינו צריך ללמוד כאן ולסבול את נחת זרועו של המנהל הרשע. אם תרצה - אקח אותו אתי לניו יורק, וכל דאגותיו עלי ועל צווארי".
חיים יוסף גרוסמן עמד המום ולא האמין למשמע אוזניו.

ואילו בנו אלי הגדיל לעשות. לקראת סוף השיחה התקרב אליהם ועמד יחד עם אביו. כאשר שמע את הצעתו של הרב קוטלרסקי - יצא מן המקום בריצה. הם לא ידעו להיכן רץ, אבל כעבור חצי שעה קבלו את התשובה.

אלי הגיע בחזרה ובידו מזוודה שהכילה את כל חפציו. הוא כבר היה מוכן לנסיעה לניו יורק...

ואמנם, הוא עבר לישיבת חב"ד באיסטרן פארקויי בניו יורק ושם נעשה תלמיד מן המנין.

"זה היה כאמור לפני 8 שנים", המשיך הרב קוטלרסקי את סיפורו. "אלי התחתן וב"ה כבר יש לו ילד. הוא חסיד חב"ד. כך גם האב בזכותו חזר בתשובה ונעשה יהודי חרדי".

"באחד הימים כתב אביו יוסף חיים מכתב לרבי באמצעותי, 'הרבי הציל את חיי, איך יהודי פשוט וקטן כמוני יכול להודות לו'?

"הכנסתי את המכתב של יוסף חיים גרוסמן אל הרבי.

"הרבי כתב לו מכתב תשובה באנגלית:

'בקשר לדבריך שאתה יהודי קטן, הריני לומר לך שאין דבר כזה יהודי קטן. יען כי לכל יהודי יש נשמה יהודית. ככתוב בספר התניא, נפש של ישראל היא חלק אלוק-ה ממעל. לכן אין דבר כזה שנקרא יהודי קטן' ".

עד כאן סיפר הרב משה קוטלרסקי באנטוורפן בשנת תש"ן.

פרק ג'
קוראים לי אלי גרוסמן

וכך סיפר הרב בן ציון גרוסמן שיחי' (בנו הבכור של הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל):

"הגעתי למיאמי לשהות שם בימי חג החנוכה. למחרת בואי נכנסתי לתפילת שחרית לבית הכנסת הנמצא בבית חב"ד. בית הכנסת היה ריק למדי. עיני נתקלו באברך בעל פנים עדינות שהתעטף בטלית לקראת התפילה וכולו אומר רצינות דקדושה. תפילתו היתה תפילה חסידית חמה.

"אחרי התפילה שוחחתי אתו ומיד נקשרה בינינו ידידות חמה. האברך ציין בתוך דבריו שהוא נולד וגדל בקראסאו'.

'מה שמך'?

'קוראים לי אלי גרוסמן'.

'מענין, גם לי קוראים גרוסמן', אמרתי לו. 'אולי אתה הוא אותו אלי מהסיפור ששמעתי'?

'נכון מאד', אישר בחיוך".

"יש לי בקשה מיוחדת אליך", אמר הרב גרוסמן בהתרגשות, "הלילה עומדת להיות כאן התוועדות גדולה בה אני אמור לדרוש לפני הציבור. כבר סיפרתי כמה פעמים את סיפורך כפי ששמעתיו מהרב קוטלרסקי באנטוורפן, אך כזאת מציאה לא נזדמנה לי, לספר את הסיפור כאשר בעל המעשה בעצמו נוכח במקום. האם אתה מוכן שאספר את סיפורך המלהיב, ואתה תשב על ידי ותאשר את נכונות הסיפור?"

"הוא הסכים. באותו לילה סיפר מחדש את הסיפור לפני קהל גדול, והסיפור הזה הניב תוצאות חיוביות לאין שיעור.

"בהמשך הימים" - מספר הרב גרוסמן - "נסעתי לקראסאו ונתברר לי שיש שם קבוצה גדולה של יהודים חמים, שאמנם עדיין אינם שומרי תורה ומצוות אבל הם תורמים בנדיבות לב כסף למוסדות תורה ואומרים תהלים בשבת. וכולם חסידים 'שרופים' של הצדיק רבי אשר פריינד!...

"לא יכולתי להבין, איך כאן, בקצה העולם, ישנה קהילה חמה של יהודים שהשם ר' אשר פריינד גורם להם לחוש קרבת אלוקים.

"היהודים ספרו לי:

'לר' אשר, היה אח צעיר ממנו בכמה שנים ושמו ר' דוד פריינד שהתגורר שנים רבות בברזיל ובארה"ב (בזקנותו שב ארצה והתגורר בירושלים עד לפטירתו). ר' דוד פריינד היה מגיע לקראסאו במשך כמה שנים לרגל מסחריו. הוא דבר עם היהודים המקומיים והכניס ללבם נטפי אמונה. בדבריו היה מצטט הרבה מדיבורי האמונה של אחיו ר' אשר, והסביר להם כי כל יהודי צריך להיות בקשר עם בוראו, ולדעת לדבר עם הבורא זה דבר ששייך לכל יהודי בכל מצב. ר' דוד פריינד קישר את יהודי קראסאו אל אחיו בירושלים. כך נוצר מצב מעניין שיהודים סחופים בקצה הנידח של העולם, באי כמעט בלתי ידוע ששמו קראסאו, התכתבו כמה פעמים עם הצדיק רבי אשר פריינד מירושלים וזכו לקבל ממנו עשרות מכתבים (באנגלית) עם דיבורי אמונה וחיזוק.

"באותו ביקור פגשתי את אביו של אלי, ר' חיים יוסף גרוסמן. שקעתי עמו בשיחה נעימה בה נתברר לי כי גם הוא שמע את דבריו של דוד פריינד, ובזכותו של ר' אשר פריינד חדרה ללבו אמונה פשוטה.

" 'איך בדיוק התרחשו הדברים'? שאלתי אותו בלהיטות, סקרן לשמוע את העובדות מכלי ראשון.

" 'אספר לך', ענה בחיוך".

פרק ד'
לצעוק אל ה'

וכך סיפר ר' חיים יוסף גרוסמן:
"הייתי בצרה גדולה כאשר המנהל הרביץ באכזריות כזאת לבני, הכריח את חבריו לירוק בפניו, ואיים שכל הציבור יחרים אותו לאחר שהעיתון המקומי, שכל האוכלוסיה ניזונה ממנו, יכתוב עליו כתבה משמיצה. באתי הביתה נסער ונרגש ולא ידעתי מה לעשות. הייתי ממש אובד עצות.

"לפתע נזכרתי ברבי אשר פריינד שכתב לנו בכל מכתב שצריך 'לדבר עם הקב"ה', והדריך אותנו כיצד לעשות זאת: 'צאו לשדה, תפרשו לזמן קצר מהמולת החיים, ותדברו עם הקב"ה כפי שבן מדבר עם אביו'.

"עד לאותו יום טרם קיימתי את דבריו. אך כעת הרגשתי כאילו חבל חונק את צווארי. יצאתי בלילה לפארק כלשהו, התבודדתי בין העצים והתחלתי לצעוק מנהמת לבי אל ה':

'ריבונו של עולם - תרחם עלי. תציל אותי מהגוי הרשע. תשלח מישהו שיציל אותי, אין לי אף אחד בעולם'!

"ותעל זעקתו השמימה ואת הדיה קלט ככל הנראה הרבי מליובאוויטש שתיכף ומיד שלח לשם את משה קוטלרסקי, וההמשך ידוע".

לימים בא אלי גרוסמן לבקר בארץ ונכנס לחדרו של ר' אשר, כשהוא מספר לו את סיפורו האישי המפעים. לא זו אף זו, בהגיעה עתו עת דודים, ר' אשר עזר לו להקים בית בישראל!...

כך נסגר מעגל שהתחיל לפני 66 שנים בקאפוסט, עבר בברוקלין, בירושלים, בקראסאו ולבסוף הסתיים שוב בברוקלין ובירושלים.