COL מפרסם את הכתבה המרתקת מאת אהרן גרנות, איסטנבול צילום: מאיר הלטובסקי

הפקיד חמור הסבר בקופת המוזאון הלאומי הארכאולוגי של איסטנבול, העיף בנו מבט זועף כשהבחין במראה החרדי הבולט שלנו. "באתם לקחת לנו את 'כתובת השילוח'?" התעניין. "לא", ענה הרב מנחם מנדל חיטריק, שליח חב"ד באיסטנבול, שהתנדב ללוות אותנו ולשמש מתורגמן, "הם רק רוצים לראות את הכתובת הזאת, רגע אחד לפני שהיא מועברת לארץ".

לאחר מספר דקות - שבמהלכן חצינו מספר רב של אולמות תצוגה מפוארים המקרינים גדולה ועצמה, ובהם אלפי ממצאים שנאלצנו לדלג עליהם מקוצר זמן - הגענו למחוז חפצנו: הקומה השלישית, המוקדשת לממצאים שנמצאו בארץ ישראל והובאו לכאן בידי התורכים. במרכז התצוגה, במקום מיוחד השמור לממצא החשוב ביותר, מצויה אבן; אבן שעליה הכתובת המכונה 'נקבת השילוח'.

הלב מחסיר פעימה. ההתרגשות אופפת אותנו. האבן הזאת היא אחת ההוכחות הארכאולוגיות המובהקות ביותר לקדמוניותו של עם ישראל בארץ ישראל בדיוק כפי שכתוב בתנ"ך, והיא עדות לדרמה אשר התחוללה בימים עברו ומתוארת בפירוט רב בנביא. מובן שאיננו זקוקים להוכחות כדי לדעת שהתנ"ך הוא אמת, אבל כשאתה רואה מול עיניך כתובת שכתבו אבותינו, התואמת בדיוק את הנאמר בספר דברי הימים - התרגשות אוחזת אותך.

אנו ניצבים ליד האבן. מאיר לא מפסיק להנציח את הכתובת במצלמתו. הרב חיטריק, שכבר היה כאן עשרות פעמים, גם הוא מתרגש - בכל פעם מחדש.

"וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ, סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה, לְעִיר דָּוִיד..." (דברי הימים ב', ל"ב, ל').

לפני 2,700 שנים סתם חזקיהו המלך את מוצא מי הגיחון העליון - מעשה שלא הודו לו חכמים עליו - ובמקביל הוא הזרים את המים לכיוון מערב, במה שמכונה נִקבת השילוח, שאותה חפרו עבדיו. הנִקבה נחפרה במסגרת ההיערכות למלחמה עם סנחריב מלך אשור, כמתואר שם בדברי הימים.

אחד החוצבים, אולי אחד המפקחים, תיעד את סיום החפירה בחריטת כתובת בקיר הנקבה.
אנחנו מתקרבים אל אותה אבן שעליה נשתמרה הכתובת ורואים אותה במו עיננו:

"[...] הנקבה וזה היה דבר הנקבה בעוד [מנפם החצבים את] הגרזן אש אל רעו ובעוד שלש אמת להנק[ב נשמ]ע קל אש ק רא אל רעו כי הית זדה בצר מימן ומ[שמ]אל ובים הנקבה הכו החצבם אש לקרת רעו גרזן על [ג]רזן וילכו[ ]המים מן המוצא אל הברכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גבה הצר על ראש החצב[ם]"

הכתובת נחקקה במקור על דופן נקבת השילוח, במרחק של שישה מטרים מהקצה התחתון של הנקבה, סמוך לברכת השילוח.

את הכתובת גילה נער שטייל בנקבה בשנת 1880 - לפני יותר ממאה ועשרים שנה. היא סותתה על אבן נפרדת ולא על דופן המערה עצמה, בשקע בדופן המערה. גודלה הוא 222 ס"מ גובה ו-66 ס"מ אורך. הכתובת מכילה 222 אותיות בשש שורות, ולפי המשוער חסרות בה 22 אותיות.

הכתובת עצמה נמצאת רק בחלקה התחתון של האבן, ואילו החלק העליון ריק. ייתכן שהכותב תכנן להוסיף דברי פתיחה בראש - אך לבסוף לא עשה זאת. זה גם מסביר, מדוע יזם החפירה - המלח חזקיהו - אינו מוזכר כלל בכתובת.

לאחר שנמצאה, עד מהרה נעקרה בידי תושב רודף בצע, ותוך כדי כך היא נשברה לשבעה חלקים. השלטונות התורכיים החרימו את השברים, העבירו אותם למוזאון באיסטנבול, איחו אותם ופענחו את הכיתוב, שנכתב בכתב דַּעַץ, שהוא כתב עברי עתיק.

פענוח הכתובת בכיתוב מקובל ובפיסוק הוא כך:
"תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש אל רעהו, ובעוד שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש קורא אל רעהו, כי הייתה זדה בצור מימין ומשמאל. וביום הנקבה הכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן. וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתיים ואלף אמה, ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".

מה שמובן מהכתובת הוא, שהנקבה נחפרה בו זמנית משני קצותיה. הכתובת מנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות החופרים, רגע לפני פריצת הנקבה שהוליכה את מי הגיחון אל שטח עיר דוד במערב ירושלים.

תודה דיפלומטית

וזה התיאור בעברית מדוברת:
"הסתיימה החפירה. וכך הייתה החפירה: בעוד ששתי קבוצות החוצבים מניפות את הגרזן כל אחת לכיוון הקבוצה השנייה, כאשר עדיין נותרו רק שלוש אמות לחפור, שמעה קבוצה אחת את הקבוצה השנייה - איש קורא אל רעהו, מכיוון שהייתה 'זדה' בסלע מצד ימין ומצד שמאל. ובזמן שבו הסתיימה החפירה, הכו שתי קבוצות החוצבים גרזן אל גרזן - איש לקראת רעהו. וילכו המים מן המוצא - בקצה העליון - אל הברכה - בקצה התחתון - באורך אלף ומאתיים אמה, וגובה הסלע מעל ראש החוצבים היה מאה אמה".

הרב חיטריק מסביר לנו: "המילה הראשונה מחוקה, וככל הנראה היה כתוב שם 'תמה'. המילה 'זדה', בשורה השלישית, היא מילה שאינה מופיעה כלל בתנ"ך ואינה ידועה לנו ממקורות אחרים. כנראה פירושה הוא 'סדק', דבר המסביר כיצד שמעו הקבוצות זו את זו, כאשר עדיין הפרידו ביניהן שלוש אמות של סלע. זה גם פותר את החידה שהעסיקה חוקרים רבים - כיצד נפגשו שתי קבוצות החופרים במעבה האדמה, ולא 'פספסו' זו את זו. כעת מניחים, כי הסדק היה קיים מראש לכל אורך הנקבה, ואילו החופרים רק הרחיבו אותו.

"דבר נוסף שהכתובת מלמדת אותנו, הוא המעבר מכתיב חסר לכתיב מלא. על אף שרוב הכיתוב הוא בכתיב חסר, אפילו היו"דים במילים 'איש' או 'חוצבים' חסרות, המילה 'בעוד' בשורה הראשונה כתובה בכתיב מלא וכך גם המילה 'המוצא' בשורה החמישית. ייתכן שיש כאן עדות לראשית השימוש בכתיב מלא, צורה שהתפשטה מאוד בתקופת בית שני כפי שגם נראה במגילות קומראן. אבל אולי ייתכן שיש כאן עדות הפוכה, על כך שהאות 'ו' בשתי המילים הללו הייתה עיצורית בעברית של אותה התקופה ונהגתה כעיצור לכל דבר"...

שישים שנה לאחר חשיפת הכתובת והעברתה לאיסטנבול קמה מדינת ישראל, וכבר שנים רבות היא מנסה להעביר לרשותה את הכתובת הזאת, אך לשווא. כל ראשי השלטון התורכי סירבו בכל תוקף לבקשות משרד החוץ. גם בקשותיהם של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, השר לענייני ירושלים נתן שרנסקי ועוד - נדחו.


איננו זקוקים להוכחות כדי לדעת
שהתנ"ך הוא אמת, אבל כשאתה
רואה מול עיניך כתובת שכתבו
אבותינו, התואמת בדיוק את
הנאמר בספר דברי הימים -
התרגשות אוחזת אותך

דווקא בקשתו של ראש עיריית ירושלים הרב אורי לופוליאנסקי נבחנת עכשיו ברצינות רבה - לדאבון לבם של ראשי המוזאון, שאינם חפצים להיפרד מהכתובת.

"משרד החוץ ניסה להניא את ראש העיר מלבקש את הבקשה", מסיפר ל'משפחה' דובר עיריית ירושלים גידי שמרלינג, "אבל ראש העירייה התעקש ופנה לשגריר תורכיה בישראל מר נמיק טאן. במקום לדרוש את הכתובת, הוא דווקא הודה לו בדיפלומטיות על כך ש'ממשלת תורכיה שמרה על האבן שנים רבות כל כך, כי הרי לשם כך נלקחה האבן לאיסטנבול'... במקביל הוא הבטיח לשגריר להקים אנדרטה לחיילי תורכיה שנפלו בארץ ישראל בעת מלחמת העולם הראשונה. השגריר התורכי בדק את האפשרות עם ממשלתו, וחזר עם תשובה מפתיעה, בכיוון חיובי".

כמו בכל הממצאים הארכאולוגיים העשויים לתמוך בגרסת התנ"ך, נמצאים מיד 'מומחים' הסותרים את המסקנות ה'מסוכנות'. הם פקפקו בתיארוכה של המנהרה לזמן חזקיהו, וטענו כי מדובר במפעל חשמונאי - חמש מאות שנה לאחר מכן. דעה זו נסתרה לאור ממצאי בדיקות פחמן 14 שהוכיחו את שיוכה לתקופת חזקיהו.

מרגש מאוד לעמוד ליד האבן הזאת. עמדנו ועמדנו ומיאנו להיפרד ממנה. אך הרב חיטריק דחק בנו להתבונן גם בשאר הממצאים באולם הזה - שהם לא פחות מעניינים - וגם אותם הביאו התורכים מהארץ. "הממצאים הנוספים הנמצאים כאן יספקו פרנסה לראשי ערים רבים בארץ", אומר לנו בבדיחות הדעת הרב חיטריק.

הזר הקרב

לידיעת ראש המועצה האזורית גזר, שבה נמצא למשל היישוב שעלבים, במוזאון מוצג מה שמכונה 'לוח גזר'. מדובר בלוח אבן גיר במידות של 11.1 X 7.2 ס"מ, שמצא בשנת 1908 בתל גזר הבריטי רוברט מקאליסטר, שחפר במקום. על הלוח חרוטה בניב שמי צפוני-מערבי כלשהו כתובת בת תשע שורות, הנראית כלוח שנה חקלאי. הכתובת נחשבת בת שלושת אלפים שנה - מתקופת דוד המלך, ונחשבת לכתובת העברית העתיקה ביותר הידועה עד כה. בטקסט אין הפרדה בין המילים, אבל מצוין קו המפריד בין יחידות. הכתיב הוא חסר לגמרי, וכמעט אין שימוש באותיות אהו"י, אלא אם הן מופיעות כעיצורים.

והנה הכתובת:
"ירחואספ|ירחוז
רע|ירחולקש
ירחועצדפשת
ירחקצרשערמ
ירחקצרוכל
ירחוזמר
ירחקצ
אבי(ה)"

הפירוש המקובל לכתובת מתאים עם עובדות הידועות לנו מהתורה במקומות שונים, כמו שש עונות השנה כפי שהן מופיעות בפרשת נח לאחר המבול, או ההתייחסות לזמני קציר הפשתה והשעורה, במכת ברד בסוף פרשת וארא. וזה הפירוש:

הכתיב יַרְחַו הוא כנראה צורה כנענית קדומה, המציינת מספר זוגי נסמך. דהיינו, ירחו - שני ירחים - חודשיים.

יַרְחַו אָסִ(י)ף - שני חודשי האסיף - תשרי ומרחשוון.
יַרְחַו זֶרַע - חודש הזריעה - כסלו וטבת.
יַרְחַו לֶקֶשׁ - שני חודשי זריעה מאוחרת - טבת ושבט.
יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) - חודש עקירת הפשתה - חודש אדר.
יֶרַח קְצִ(י)ר שְׂע(וֹ)רִם - חודש קציר השעורים - חודש ניסן.
יֶרַח קָצ(וֹ)ר וְכַלֵּ(ה) - חודש סוף הקציר - חודש אייר.
יַרְחַו זֶמֶר - שני חודשי זמירת הגפנים - סיוון ותמוז.
יֶרַח קֵץ - חודש הקיץ - קטיפת תאנים וייבושן - חודש אלול.
נוסף על כך מופיעה התחלה של שם: "אבי-", אולי שמו של הסופר.
לאחר גילוי הלוח העבירוהו התורכים למוזאון, וכאמור שם הוא נמצא עד היום.

ועוד מוצג, מפורסם ולא פחות מרגש - לידיעת ראש עיריית ירושלים - הוא כתובת ביוונית שהייתה מוצגת לפני שערי הר הבית בחומה החיצונית, ועליה הפסוק 'והזר הקרב יומת', כלומר, אזהרה לנכרים לבל יתקרבו למקומות המקודשים שעל הר הבית. הכתובת הזאת - המעידה כאלף עדים על שמירת הלכות הקודש והמקדש, על מציאותו של בית המקדש ועל מיקומו - שבויה עתה במוזאון הארכאולוגי בידי זרים.

שעות רבות אפשר לסייר במוזאון הזה, רק בקומה המוקדשת לארץ ישראל, ולא להאמין למה שהעיניים רואות. ראשי ערים נוספים יכולים לדרוש ממצאים שהובאו לכאן, בחזרה לעירם. ראש עיריית מודיעין, ראש עיריית בית שאן, וכך גם ראש עיריית עכו וראש עיריית קיסריה. דומה כי בניינים רבים הועתקו מארץ ישראל היישר לכאן. העיניים רואות והלב דואב.

פרעה הקטן

ביקורה של משלחת עיתונאים מישראל דווקא בעת הזאת במוזאון, עורר אפוא עניין מיוחד בקרב עובדי המוזאון, שהשמועה על העברת כתובת השילוח מאיסטנבול לירושלים הגיעה כמובן גם אליהם.

"בכלל לא בטוח שהאבן תעבור אליכם", הצהיר בפנינו אחד העובדים הבכירים. ניסינו גם להשיג את מנהל המוזאון, אך הוא לא היה במקום. יש לציין, שלא תיאמנו את בואנו עם איש, פרט לרב חיטריק. רכשנו כרטיסים ונכנסנו כאחד האדם. גם על הזכות הגדולה לצלם בתוך המוזאון שילמנו במיטב כספנו.

בדרך לקומה השלישית ניתן לראות בשורה של אולמות ענקיים ומרשימים את עושר הממצאים המוצגים בהם. למשל, מצבתו של אלכסנדר הגדול, מצבת הנשים הבוכות ומצבת ליקיה - שנמצאה בסאידה שבסוריה בשנת 1891.

האוסף מוצג בשלושה אזורי תצוגה. במוזאון למזרח הקרוב העתיק מוצגים ממצאים ממצרים העתיקה ובהם מצבות, מומיות וכלים שימושיים קדומים. בין יתר המומיות שאותם שומרים התורכים, ניתן לראות את המומיה של מי שנטען שהוא פרעה המפורסם, זה ששעבד את אבותינו במצרים, ועתה לא נותר ממנו אלא גופה קטנה הכלואה בתוך ארון. חפצנו לצלם את המומיה, אולם בדיוק אז נסגר האולם, וכל תחנונינו שיפתחו לנו עלו בתוהו.


התורכים שלטו בכל העולם
העתיק, והם ניצלו זאת כדי
לגנוב, פשוטו כמשמעו, את
הממצאים החשובים מכל מקום

ממצאים נוספים שאותם ניתן לראות במוזאון הם ממסופוטמיה ומשומר העתיקה. מממלכת אשור מוצגת דמות דיוקנו של פוצור אישתר מושל מארי, דמות דיוקנו של שלמנסר השלישי וחלקי קירות מארמונו של תגלת פלאסר בנמרוד. את הממלכה החיתית מייצג הממצא ההיסטורי החשוב ביותר של חתימת השלום בקדש. כדי לסייר בכל המוזאון, כך למדנו, צריך לפנות יום שלם.

המוזאון הארכאולוגי באיסטנבול הוא מהמוזאונים החשובים בעולם. המוזאון פועל עוד מהתקופה העות'מאנית וכולל בתצוגותיו ממצאים מכל רחבי האימפריה. התורכים שלטו בכל העולם העתיק, והם ניצלו זאת כדי לגנוב, פשוטו כמשמעו, את הממצאים החשובים מכל מקום. האוסף במוזאון כולל יותר משישים אלף ממצאים מסוגים שונים, קרוב לחמש מאות אלף מטבעות ומדליונים ושבעים וחמישה אלף לוחות בכתב יתדות.

החוק הבין-לאומי אינו מחייב להחזיר את הממצאים, כולל כתובת השילוח שאותה הם גזלו מידינו. על פי האמנה שעליה חתומות רוב מדינות העולם, חייבים להחזיר רק ממצאים ש'נלקחו' החל משנת 1954. מה שקדם לכך אינו בתחום האמנה, ונחשב לרכוש אבוד. הגורם ליצירת התיישנות לגנבות אינו התורכים, אלא בעיקר הבריטים וגם הצרפתים - שגם הם היו גנבים לא קטנים בתחום העתיקות.

הביקור במוזאון המחיש לנו היטב את הפתגם הידוע האומר כי לעתים צריך אדם להרחיק לכת כדי למצוא את האוצרות שבתוך ביתו. האם הם יחזרו אי פעם אל ביתנו?

● ● ●

בין מזרח למערב

מזג אוויר נעים ונוח קידם את פנינו באיסטנבול הרוחשת הוד קדומים עוד מהימים שהיא כונתה קונסטנטינופוליס - או קושטא בפי היהודים - שישן וחדש משמשים בה בערבוביה. דומה כי המדינה מתמודדת עם המעבר לעידן המודרני שאליו הטיל אותה בבת אחת לפני כמה עשרות שנים כאמל אתא תורכּ.

את לבושנו החרדי צריכים היינו להחליף מיד. כובע קסקט וחליפה אירופית קצרה - הם המקסימום שיהודי יכול להרשות לעצמו. כובע שחור או חליפה ארוכה - אסורים בתכלית. בתורכיה, למדוני אנשי המקום, קיים חוק האוסר ללכת בלבוש דתי, הכולל כיפה או מגבעת - המזהות את חובשיהן כיהודים. את החוק חוקק כאמל אתא תורכּ, הלא הוא ה'נביא' של תורכיה החילונית, שהפריד אותה סופית מכל סממן מוסלמי. את הכתב הערבי הוא החליף בכתב אירופי, לימודי הדת נאסרו במוסדות החינוך, וחוץ מאנשי דת מוכרים, אסור לאיש ללכת בבגדים 'דתיים'. גם הרב מנחם מנדל חיטריק נאלץ לחבוש כאן כובע 'בייסבול' במקום כובע הלבד שהוא חובש כשהוא מבקר בארץ.

העיר שופעת ארמונות פאר, שבהם התגוררו בעבר שליטים רבי עצמה שפעם שלטו בכל העולם, וכיום צאצאיהם שולטים בקושי במדינתם שלהם. האימפריה העות'מאנית נושלה ממעמדה במלחמת העולם הראשונה, לאחר שחברה לגרמניה ונוצחה במלחמה. שטחי האימפריה חולקו בין המנצחים, בעיקר הבריטים והצרפתים, והם הפכו להיות השליטים של המזרח התיכון באותם ימים. עד אז נדמה היה לשליטי תורכיה כי הם שולטים בעולם כולו. חז"ל אכן מנו את אלכסנדר מוקדון - שיורשיו הקימו בהמשך את האימפריה הרומית-יוונית ולאחר מכן את התורכית - כאחד מתוך שלושת השליטים ששלטו על העולם כולו...

עיר זו, שאוכלוסייתה מונה כעשרה מיליון תושבים, היא עיר נמל מרכזית ומרכז מסחרי גדול. היא העיר החשובה ביותר בתורכיה - על אף שהיום אינה עיר הבירה - ונמצאים בה מספר רב של אוניברסיטאות, בתי ספר תיכוניים, ספריות ומרכזי תרבות. העיר גדושה באנדרטאות ובחפצי אמנות מהתקופה הביזנטית ומעידן הממלכה העות'מאנית.

בעיר אתרים מדהימים ותצפית מקרן הזהב על מצר הבוספורוס - רצועת מים המפרידה בין אסיה ואירופה. העיר בנויה משני צדי המצר, ובכך איסטנבול היא למעשה העיר היחידה בעולם המשתרעת על שתי יבשות. שני גשרים מחברים בין חלקה ה'אסייתי' של העיר לחלקה ה'אירופי'. גדתה המערבית (האירופית) של העיר בנויה משני צדי 'קרן הזהב' - לשון ים החודרת מהבוספורוס לעומק השטח האירופי. שלושה גשרים מחברים בין החלק שמצפון לקרן הזהב לזה שמדרום לו. מדרום גובלת העיר בים מרמרה, ומצפון מגיעים שולי פרבריה עד לים השחור.

הקהילה האשכנזית

כבר שבע שנים מתגורר שליח חב"ד הרב מנדי חיטריק באיסטנבול, צריך לומר במסירות נפש של ממש. מאחר שעל פי החוק אגודות דתיות אינן יכולות להיות מיוצגות בתורכיה, התמנה הרב חיטריק לרבה של הקהילה האשכנזית בעיר. "אני מנסה להחיות את הקהילה היהודית כאן", הוא מספר לנו. את ילדיו הוא שולח למוסדות החינוך היהודיים במקום, אולם על פי החוק, אסור ללמד יהדות בבתי הספר ובגנים. לפיכך מחזיק הרב חיטריק בביתו מורה פרטית, המשלימה לילדיו את החסר בנושאי יהדות. לבית הכנסת האשכנזי הפועל באחריותו בעיר נמשכים יהודים רבים, ומתברר שיש כאן יהודים אשכנזים רבים.

הרב חיטריק מתגורר בבית מרשים וגדול שהיה פעם חנות כלבו גדולה. הבית משמש לא רק בית מגורים אלא מקום פעילות של יהדות. כאן עורכים הרב חיטריק ורעייתו מסיבות לחברי הקהילה. אל הבית הזה נאספים יהודים רבים למסיבות חנוכה וט"ו בשבט, לסעודות פורים וגולת הכותרת - לליל הסדר. כאן נערכות סעודות חג המוניות למאות יהודים. את הכינוסים עורכים בני הזוג חיטריק ברוב פאר והדר כדי למשוך גם יהודים רחוקים.

כאמור, החוק התורכי מגביל מאוד פעילות דתית. הרב חיטריק ורעייתו מנסים להתגבר על מגבלותיו, ורק מטרה אחת עומדת לנגד עיניהם: החייאת היהדות והקהילה היהודית בעיר.

במסגרת הסיור לוקח אותנו הרב חיטריק גם לציונו של המקובל הנודע המקובל רבי נפתלי הכהן כ"ץ בעל ה'סמיכת חכמים', שלפי המקובל גם הבעש"ט הקדוש, בדרכו לארץ ישראל, סר להתפלל עליו. אגב, גם בבית הקברות האשכנזי העתיק מטפל הרב חיטריק, שהפך בכוח אישיותו הכריזמטית לחלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית הענפה בעיר, שבה חיים כיום 20,000 יהודים.