לא סוד בברוד

לספר את הסיפור השלם

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על תופעת ההתעלמות השיטתית מתשובות והוראות של הרבי, שאינן תומכות בדרך-הפעולה של אנשים מסויימים, עד כדי יצירת רושם כאילו בשנים תנש"א-תשנ"ב והלאה שינה הרבי את דעתו מן הקצה אל הקצה. ציינתי שאמנם בשנים ההן ניתנו תשובות חיוביות לכמה וכמה אנשים, אך באותו זמן ממש הוסיף הרבי להזהיר מפני מעשים שעלולים להרחיק יהודים מלימוד חסידות.

כשרואים את התמונה השלמה ברור לגמרי שהרבי לא הסיר את ההגבלות והסייגים. מותר שיתקיים דיון איפה בדיוק עובר הקו בין המותר לאסור, אבל הגישה שאין הגבלות וכאילו התחילה 'תקופה חדשה', שבה מותר (ואף מצווה) לפרסם בראש חוצות את הדברים הללו – היא התעלמות ברורה משורה של הוראות חד-משמעיות שניתנו גם בתקופה המאוחרת ביותר.

במאמר ההוא סיפרתי על הוראה שקיבלתי אני עצמי בחודש שבט תשנ"ב. הרבי לא הסכים שאלך להסביר בטלוויזיה את העניין שחסידים אומרים על רבם שהוא משיח, וכתב: "האמנם אינו מבין שכשיתחיל לדבר ימשיכוהו עוד יותר".

מהו 'מענה פרטי'

בערב השבת האחרונה הגיע לידי צילום ממאמר תגובה מאת ר' שלמה הלפרן. בתחילה נדמה היה לי שהוא מנסה לדון בדברים בדרך עניינית, אבל ההמשך היה מאכזב. שוב קיבלנו מקבץ של מענות בכיוון אחד בלבד, בשעה שאין חולק על העובדה שהיו מענות גם בכיוון הזה.

את ההוראה שקיבלתי אני מהרבי הוא פוטר באמירה שזה "מענה פרטי" ש"אינו מחייב את הרבים" (?!), אבל לעומת זה המענה החיובי שקיבל הרב ש"ב וולפא הוא כן הוראה לרבים. מה בדיוק ההבדל? לכותב הנכבד פתרונים.

מה שקומם אותי בעיקר הוא המשך המגמה להציג חצאי דברים, והלוא ידוע שחצי אמת גרוע משקר. שוב ושוב אני קורא ושומע איך מספרים את סיפורו של הספר 'יחי המלך' מאת הרשד"ב וולפא, ואיני מבין איך אפשר להשמיט חלקים חשובים ומשמעותיים כל-כך בפרשה. דווקא הסיפור הזה הוא דוגמה מובהקת לטענתי, שאמנם הרבי אישר דברים מסויימים, אבל שמר בקפידה על גבולות וסייגים.

הייתי מעורב אישית בהוצאת הספר הזה, ולכן אני יכול לספר על הדברים ממקור ראשון, דברים כהווייתם.

להשמיט קטעים

זה היה באמצע קיץ תנש"א. כזכור, הרבי הורה אז ללמוד את ענייני המשיח והגאולה. התחלתי לאסוף חומר בנושא, כדי לכתוב את המדור 'תורת הגאולה' ב'שיחת השבוע', ונתברר לי שכמעט אין ספרות מסודרת בענייני הגאולה.

ואז נזכרתי שהרב וולפא חיבר בשעתו ספר שלם בנושא הגאולה, אלא שהרבי הגיב על כך בחריפות רבה, בסדרת הפתקים הידועה משלהי תשד"מ, ואסר עליו "לדבר או לכתוב ועאכו"כ להפיץ ועאכו"כ להדפיס בעניני משיח". התקשרתי לרב וולפא ושאלתי אם אוכל לעיין בכתב-היד, כדי לשאוב משם חומר בענייני הגאולה.

בתחילה השיב בלאו מוחלט: "הרבי אסר עליי לעסוק בנושא, ומבחינתי הספר לא קיים". ניסיתי לטעון שעכשיו הרבי מבקש לעסוק בענייני הגאולה, אז מה רע להקל עליי ולהעמיד לעיוני את מה שהוא כבר ערך וליקט. לבסוף נעתר והרשה לי לעיין בתקליטור שהיה גנוז שבע שנים בדפוס כפר-חב"ד.

ישבתי כמה שעות בדפוס ורפרפתי בספר. הדברים מצאו חן בעיניי. חזרתי לרב וולפא ואמרתי שאולי עכשיו הרבי יסכים להוצאת הספר לאור. בעקבות זאת כתב לרבי שידידים יעצו לו לשאול את הרבי אם עכשיו יש מקום להוצאת הספר.

לשמחתנו הגדולה הגיע מענה חיובי, אבל בסייגים ברורים: "באם ישמיט, לדעת ידידים מבינים, הקטעים שעלולים לרחק אחדים מבני ישראל מלימוד דא"ח – כדאי. אזכיר על הציון".

בעקבות המענה בחר הרב וולפא שלושה 'ידידים מבינים', שיעברו על הספר וישמיטו משם את הקטעים "שעלולים לרחק אחדים מבני ישראל מלימוד דא"ח". השלושה היו הגה"ח הרב יצחק גולדברג, הגה"ח הרב מענדל ועכטר, ואני הקטן (בהקדמת הספר הרב וולפא מודה לנו על עבודתנו). הקו שעליו החלטנו הוא, שיש להשמיט מהספר כל התייחסות אקטואלית, אלא שייכתב כספר שהיה יכול להיכתב גם לפני מאתיים שנה, ומי שיסיק ממנו מסקנות – יעשה זאת על אחריותו.

אחרי שהספר נערך על-פי הקו הזה והושמטו ממנו כל אותם קטעים בעייתיים, הכניסו הרב וולפא אל הרבי לקראת ההדפסה וזכה לקבל את המענה החם (בי"ז במרחשוון תשנ"ב): "נתקבל תשואות חן תשואות חן, מצורף בזה, שיוציא לאור שיחליפו במכורך – ותשואות חן מראש. ויהא בהצלחה ולבשורות טובות. אזכיר על הציון לכל הנ"ל".

איך אפשר אפוא לספר את סיפורו של הספר תוך כדי השמטת ההוראה על הוצאת הקטעים "שעלולים לרחק אחדים מבני ישראל מלימוד דא"ח"? הלוא זה ממש עיוות וסילוף שאין דומה לו! הרי דווקא מזה יש לנו הוראה שהרבי הסכים להוצאת הספר רק אחרי שהושמטו ממנו קטעים שעלולים להרחיק יהודים!

"מכבר עניתי לו"

ועדיין אין זה סוף הסיפור. אני רואה לנכון לספר את הדברים, מתוך זהירות מֵרבית שלא לפגוע בכבוד וכו', אבל בלי להסתיר את הפרטים החשובים, שכן "תורה היא וללמוד אנו צריכים".

לאחר שהספר יצא לאור, הצעתי לרב וולפא להכין קונטרס על סדר התגלות המשיח על-פי הרמב"ם, תמצית מתוך הספר. הוא הכין את הקונטרס, אבל הכליל בו דברים שלעניות-דעתי חרגו מהקו שבו נכתב הספר. להגנתו טען שבשיחות הקודש של התקופה האחרונה מופיעים ביטויים שלא היו בעבר, ואם הרבי אומר ומגיה את הדברים, יש לנו על מי לסמוך. אני לא הסכמתי, והיו לנו הרבה דיונים על כל קטע, עד שבסופו של דבר הגענו לנוסח מוסכם.

כבר עמדתי להכניס את הקונטרס לדפוס, ואז ביקש הרב וולפא לעיין בו מחדש. הוא החזיקו אצלו כשבועיים, ולאחר מכן החזירו עם שינויים רבים מהסיכום האחרון. הוא התעקש על הכללת קטעים מסויימים, שאני סברתי כי הם מנוגדים להוראת הרבי, ועל עוד פרטים שלא יכולתי להסכים להם. בעקבות זאת הודעתי שלא אוכל להדפיס את הקונטרס במתכונתו זו, תוך הבעת צער על השעות והעמל שהשקעתי לשווא.

זה היה בחודש שבט תשנ"ב. באותו זמן נודע כי נשי חב"ד בארה"ב זכו למענה חיובי מהרבי על פעולות מסויימות שעשו, והרב וולפא חשב שהן יוכלו להוציא לאור את הקונטרס. הוא שיגר אליהן את החומר, אך הן החליטו להכניסו אל הרבי ולבקש את הסכמתו.

בפורים קטן תשנ"ב קיבלתי טלפון מהרב וולפא. קולו רעד: "הרבי מחזיר אותנו לימי תשד"מ". הוא סיפר לי, כי על הקונטרס שלו, שהכניסו נשי חב"ד אל הרבי, הוציא הרבי ביום אתמול את המענה הזה: "מכבר עניתי לו שמאמרים כאלו מרחיקים כו"כ [=כמה וכמה] מלימוד דא"ח. היפך הפצת המעיינות חוצה".

אמרתי לו שאינני מתפלא על המענה, והבעתי את צערי על שהתעקש לחרוג מהקו שעליו קיבל את ברכת הרבי ואת עידודו.

הנני מחזיק עתה בידי את כתב-היד של הקונטרס ההוא ומעלעל בדפיו. חיוך מריר עולה על שפתיי. לעומת הדברים שמתפרסמים היום בראש חוצות, יש כאן לכל היותר רמזים מעודנים. ואף-על-פי-כן כתב הרבי מענה נחרץ וחד-משמעי כל-כך.

להזכירכם, זה היה פחות משבועיים לפני כ"ז באדר-א תשנ"ב. ככל הידוע לי, זה המענה האחרון שכתב הרבי בנושאים האלה. הדברים מדברים בעד עצמם.

הנה לפניכם דוגמה לעוול שנגרם כאשר מספרים חצאי דברים ומשמיטים את הפרטים שאינם נוחים למישהו. דווקא סיפורו של הספר 'יחי המלך', שמנופפים בו כראיה ל'שינוי הקו' של הרבי, הוא המוכיח בצורה הברורה ביותר עד כמה הזהיר הרבי, גם בשנת תשנ"ב, מפרסום דברים שעלולים להרחיק יהודים מלימוד תורת החסידות.

הבה נחזור כולנו לדרך המלך, ואז אכן נזכה ל'יחי המלך'.