מאת מנחם ברוד

בשבוע שעבר שודרה בערוץ השני תכנית בת מחצית השעה שהוקדשה לרבי. הוזמנתי להשתתף בתכנית, לצד העיתונאי שלמה נקדימון והד"ר שלי גולדברג. נראה לי שזו הייתה תכנית מוצלחת, שהצליחה להביא לציבור מעט מדמותו ומפועלו של הרבי. כאלה הן גם התגובות מצד אנשים שצפו בתכנית.

במהלך התכנית העלה המראיין את עניין זיהויו של הרבי כמשיח. השבתי שהרבי לא רצה שיעסקו בהיבט זה, ובכמה וכמה הזדמנויות ביטא את עוגמת-הנפש שהפרסומים הללו גורמים לו, ולכן אינני רוצה לעסוק בעניין.

מטבע הדברים, מאחר שבעניין זה אין הדעות שוות בקרב חסידי חב"ד, זכתה תשובתי זו לתגובות מעורבות. היו שאהבו אותה, והיו שחשבו כי הייתי צריך להשיב שמותר לחסיד לחשוב שרבו הוא המשיח וכו'. עד כאן הכול צפוי. הדברים כבר נדונו ונלעסו אין-ספור פעמים, וכל-אחד ואחד בוחר את העמדה הרצויה לו.

אבל שיחת טלפון שקיבלתי בערב שלאחר השידור עוררה בי מחשבות חדשות. מתקשר אברך שאיני מכירו אישית, מקדים ואומר שאין בכוונתו לקנטר, אלא הוא באמת מחפש את האמת, וטוען כך: "נכון שבעבר היו התבטאויות מצד הרבי נגד פרסום הדברים, אבל זה היה בשנים שעברו. לעומת זאת, בשנים תנש"א-תשנ"ב הרבי הסכים ועודד את הפרסומים ולא התנגד להם".

דבריו הפתיעו אותי. "לא שמעת על הוראות השוללות את הפרסומים האלה גם בשנים תנש"א-תשנ"ב?", שאלתי.

"אני יודע על תשובות כאלה רק בשנים שלפני כן, אבל בשנים תנש"א-תשנ"ב הרבי התיר לפרסם ועודד את הפרסומים", השיב לי.

סיפרתי לו על כמה וכמה תשובות והוראות מהרבי בשנים הללו, והוא היה מופתע לגמרי. מתברר שלא שמע על כך מעולם.

ההגינות מחייבת

לאחר השיחה הטלפונית מצאתי את עצמי מהרהר בדברים. אכן, כלל גדול קבעו חז"ל ש"אין דעותיהם שוות". שני אנשים יכולים לקבל אותם נתונים ולהגיע למסקנות שונות זו מזו. אבל המבחן להגינות וליושר הוא שכל הנתונים יונחו לפניהם. אם מראש מציגים נתונים חלקיים או מעוּותים, ומעלימים את העובדות שאינן תומכות בדעה המוקדמת – זה דבר בלתי הגון ובלתי ראוי.

על-אחת-כמה-וכמה נחוצה גישה ישרה והגונה כשמדובר בדברי הרבי. הלוא אנחנו חסידים, והדבר היקר לנו ביותר הוא לכוון לדעתו הקדושה של הרבי. אין לנו דעות מוכתבות מראש. אם נגיע למסקנה כי רצון הרבי הוא שנעשה כך וכך – הרי זו צריכה להיות דעתנו ושאיפתנו. איך ייתכן אפוא שבדיון ציבורי בין חסידים מעלימים לגמרי סדרה שלמה של תשובות והוראות, רק בגלל שהיא סותרת את העמדה שמישהו מחזיק בה. כאילו אומרים: אל תבלבלו אותנו עם העובדות.

באותה מידה שאין מן ההגינות להתעלם מהשינויים שאכן חלו בשנים תנש"א-תשנ"ב, כך אין זה מן היושר להתעלם מההוראות שניתנו בשנים האלה ושהגבילו או אף אסרו את הפרסומים בכיוון הזה. מה שנדרש מאיתנו הוא מה שנדרש מכל יהודי שלומד רמב"ם ומוצא סתירה בדבריו. לא בוחרים את ההלכה שמשום מה נוחה לנו ומתעלמים מההלכה הסותרת אותה, אלא מנסים ליישב את הדברים. אולי מדובר בשני מקרים שונים או בתנאים אחרים, ככל הדרכים שאנחנו מכירים מהש"ס ומהפוסקים ביישוב סתירות וקושיות.

להבין את הקו

התייחסות רצינית לנושא מחייבת לקחת שולחן גדול ורחב, לפרוש עליו את כל התשובות, ההוראות וההתייחסויות של הרבי בשנים האלה, ולנסות להבין את הקו. או-אז יתברר שגם בשנים האלה קבע הרבי גבולות ברורים, כשם שעודד פעילות מסויימת ומוגדרת מאוד, אבל לא התיר את הרצועה לגמרי, כפי שכמה וכמה מנסים לטעון.

מי שעשה בשעתו עבודה מקיפה בסוגיה הזאת הוא הרב אברהם-ברוך פבזנר, לקראת הכינוס הארצי של שלוחי הרבי בארץ, הראשון לאחר ג' בתמוז תשנ"ד. בכינוס הזה, שנערך בטבריה, הציג הרב פבזנר לפני המשתתפים את ההוראות לכאן ולכאן והציע דרך להבין את הקו של הרבי.

הדברים נתקבלו בשעתו על-ידי המשתתפים, ובעקבותיהם גובשה מדיניות שעל בסיסה פועלת עד היום המערכת הגדולה של צעירי-אגודת-חב"ד והשלוחים. אילו הכול היו שומרים על העקרונות שנקבעו בכינוס הזה, היינו חוסכים מעצמנו אין-ספור חיכוכים וחילוקי-דעות.

הוראה באמצע הלילה

אספר כאן, אפוא, על הוראה שזכיתי בעצמי לקבל בשנת תשנ"ב, בדיוק בנושא שבו נפתחה הרשימה, כיצד להתייחס לשאלות מסוג זה העולות בתקשורת.

זה היה בימים הסמוכים לי' בשבט תשנ"ב. יום אחד, בשעת אחר-הצהריים, אני מקבל טלפון מסוכנות הידיעות 'עתים'. הכתב מספר לי שנתקל בקבוצת נשים חב"דיות העומדות בחוצות העיר ירושלים ומחתימות את העוברים ושבים על 'קבלת המלכות', שבו מבקשים החותמים מהרבי להתגלות כמשיח.

כלל קטן בהלכות תקשורת: לפעמים עצם התגובה יוצרת את הכתבה. כשיש ידיעה ויש תגובה, יש 'בשר' לפרסום הכתבה. בהעדר תגובה והתייחסות מתברר לפעמים שאין מה לפרסם. לאור זאת השבתי שאיני רוצה להתייחס לעניין, מתוך תקווה שהסיפור לא יבשיל לכלל ידיעה עיתונאית.

כמה שעות אחר-כך אני מקבל טלפון מהטלוויזיה, ומבקשים שאבוא להתראיין בעניין בתכנית הבוקר. הבנתי שהידיעה כבר רצה במערכות התקשורת, ואולי גם תופיע בעיתונים, ולכן אולי כדאי לשנות גישה וכּן לתת התייחסות והסבר לעניין.

לאחר התייעצות הוחלט שאיענה להזמנה, וכמו-כן גובש הקו שאותו אציג. התכוננתי לדבר על כך שתלמידים וחסידים רשאים לחשוב שרבם הוא הראוי להיות משיח, וכדי לחזק אמונה זו, גם כותבים לו שמתמסרים אליו ומוכנים לפעול עמו להבאת הגאולה וכד'.

הנוהג בצאגו"ח היה שמדי יום או יומיים היה נשלח לרבי דו"ח. באותו ערב שיגר הרב אהרונוב דו"ח, ובו פורט גם העניין של הפנייה מסוכנות 'עתים', ולאחר מכן ההזמנה מהטלוויזיה. כמו-כן נכתבו הנקודות שאותן אני אמור להציג, וביקשנו ברכה להצלחה.
בלילה כיוונתי שעון מעורר לחמש בבוקר, כדי לנסוע לירושלים, לתכנית הבוקר.

בשעה שתיים אחר חצות העיר אותי הטלפון. נתבשרתי כי הרבי הגיב מיד על הדו"ח שעסק בנושא הזה. במקום שבו נכתב כי על הפנייה מסוכנות 'עיתים" השבתי שאין ברצוני להתייחס לעניין, כתב הרבי: "וכן ימשיך גם לעתיד לבוא". בהמשך, היכן שהוצג ההסבר שהתכוננתי להסביר, כתב הרבי: "האמנם אינו מבין שכשיתחיל לדבר ימשיכוהו עוד יותר".

מובן שהודעתי לעורכי התכנית שלא אוכל להגיע.

שימו לב: מדובר בשבט תשנ"ב. בשיא הלהט בנושא משיח. גם לא היו כאן שאלות או היסוסים, אלא פעולה שהוחלט לעשותה. ובכל-זאת הרבי ראה לנכון להתערב ולתת הוראות שאין ברורות מהן. הוא אינו מסכים שידברו אפילו דברים 'מתונים', מחשש שמא מתוך זה ניגרר ל"עוד יותר".

עכשיו תבוא השאלה הצפויה: אז למה לא הקפדנו על הקו הזה בשנת תשנ"ג? אני מודה ומתוודה: כולנו נסחפנו אז וחצינו גבולות שלא היינו אמורים לחצותם. בחשבון-נפש כן ואמיתי שעשינו אחרי ג' בתמוז תשנ"ד, התברר כי לא כל מה שעשינו באותה תקופה היה נכון. במבט לאחור, היינו צריכים להיות צמודים לגמרי להוראות שניתנו לנו ולא להיסחף. אבל לפחות עכשיו מחובתנו להיצמד להוראות ולא לסטות מהן כמלוא נימה.

יש לנו דיי והותר לעשות בעניינים הברורים שהרבי ציווה עלינו – לחיות עם משיח, ללמוד את ענייני הגאולה, לעורר ציפייה לגאולה, לבקש את המשיח. בזה עלינו להתרכז, כי זו "הדרך הישרה" שתביא את הגאולה.