הנכונות להודות בטעות היא מצרך נדיר אצלנו. הבעיה הגדולה היא שהסירוב להכיר בטעות גובה מאיתנו מחיר יקר ונורא. מנסים להתחמק מהצורך הזה, מתאמצים לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח, אבל בסופו של דבר המציאות מחייבת אותנו לתקן את הטעות.

בימי המחאה על הסכמי אוסלו האומללים עמדו מאות אלפי יהודים וזעקו: "אל תיתנו להם רובים". הם הזהירו כי הנשק הזה יופנה נגדנו. הם התריעו כי היציאה של צה"ל מהערים והמחנות ביהודה, שומרון וחבל עזה, תהפוך אותם לקיני טרור שישגשגו באין-מפריע. אבל כל האזהרות נפלו על אוזניים ערלות, וכך הוכנסה מדינה שלמה להרפתקה מופקרת שגבתה מאיתנו מחיר דמים נורא.

כאשר ההתרעות התממשו בראש-השנה תשס"א, ופתאום התברר איזו מפלצת טרור צמחה בלב הארץ תחת מסווה ה'שלום' של אוסלו, הושמעה דרישה לתקן את הטעות ולחזור לשטחים שנמסרו למחבלים, כדי לפרק את ארגוני הטרור. שנה וחצי נמנעו מלעשות זאת והסתפקו באקמול, כשבינתיים הטרור מכה בנו ללא רחם. שמענו בדיוק את הטיעונים שאנו שומעים עכשיו: "ומה נעשה ביום שאחרי?".


להיכנס ולנקות

אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה אלא להיכנס פנימה ולנקות את השטח, במבצע 'חומת מגן'. מאז אין עוד חסינות למחבלים. כוחות הביטחון נכנסים לתוך הערים הערביות ולמחנות הפליטים ומכים בהתארגנויות הטרור בעודן באיבן. מדי בוקר אנו שומעים על מעצרים של מבוקשים ועל חשיפת מטעני חבלה ומצבורי נשק. בזכות הפעילות המתמדת הזאת אנו נהנים משקט ומביטחון.

זאת בדיוק הפעולה הנדרשת ברצועת עזה – ניקוי יסודי של השטח, השמדת מצבורי התחמושת האדירים, חסימת נתיבי ההברחות של הנשק, והנחתת מכת-מוות על גורמי הטרור. כל יום שעובר גורם למפלצת הטרור לגדול ולהתעצם, ועושה את חיסולה מלאכה קשה יותר. לכן כל יום שבו הפעולה ההכרחית מתמהמהת הוא פשע, שאנו עלולים לשלם עליו מחיר יקר.

ההססנות נובעת בעיקר מהעובדה, שכניסה מסיבית לתוך רצועת עזה תציג לעין-כול את הטעות הטרגית של ה'התנתקות'. הלוא כל ההתפתחויות האלה היו צפויות לחלוטין. הרמטכ"ל יעלון הזהיר כי ההתנתקות תיתן רוח גבית לטרור. כל גורמי הביטחון אמרו בדיוק מה יקרה אם נצא מציר פילדלפי. רבים וטובים צפו כי ההתנתקות תביא לעלייתו של החמאס. עכשיו מתברר כי כל אלה צדקו ולא חסידי הנסיגות וההתנתקויות.

אותו דבר בדיוק קרה בלבנון. גורמי הביטחון הזהירו מפני הנסיגה מלבנון, אבל בשם הפופוליזם החליט מי שהחליט לעשות את המעשה הנמהר וחסר האחריות הזה. בשש השנים שמאז הנסיגה בנה החזבאללה את התשתית האדירה שלו בדרום לבנון, ואת מחירה ספגנו כולנו בקיץ שעבר. גם כאן הייתה הססנות רבה לנקוט את הצעדים הנדרשים, שכן פעולה כזאת חייבה הודאה שהנסיגה המבוהלת הייתה טעות חמורה.


התנתקות מהטעות

הצרה הגדולה היא שמתעסקים בפתרונות נקודתיים במקום לטפל בשורש הבעיה. בחמש-עשרה השנים האחרונות ניסינו את דרך הנסיגות והוויתורים בכל הגזרות – בלבנון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. בכל הגזרות הללו ראינו תוצאה ברורה וחד-משמעית – התעצמות הטרור, ערעור הביטחון, הרחקת השלום.

התיקון האמיתי יבוא כאשר נתנתק לחלוטין מקונצפציות אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות. לא עוד נסיגות ויציאת צה"ל מהשטחים הללו. אנחנו חייבים להיות בפנים, עם כל הקשיים הכרוכים בכך. אם אנחנו לא נהיה שם, הטרור יהיה שם. אם אנחנו לא נהיה בעזה, עזה תהיה בשדרות, באשקלון ואף בתל-אביב. זו הברירה, והגיע הזמן לומר דברים ברורים ולבצע באומץ את הניתוח ההכרחי.