מערכת COL
|
יום כ"ח אדר ה׳תשס״ז
18.03.2007
הרב גרוסמן: "הישיבה בלוד הייתה בית יוצר לעובדי ה'"
לפני מספר ימים הלך לעולמו הרב ישראל גרוסמן ששימש כראש-ישיבת "תומכי-תמימים" בלוד ■ בשיחה מרתקת שניהל עמו בנו הרב יצחק-דוד גרוסמן לפני שנה וחצי יחד עם יוסי אליטוב, הוא חזר עשרות שנים אחורנית וסיפר על לימוד תורה מתוך הדחק בדור הקודם, הזכרונות מהחסיד הרב אברהם דרייזין, ההתעקשות על הכנסת בחורים מבני עדות המזרח ל"תומכי-תמימים" ועוד שורת נושאים מרתקים ■ והוא גם סיפר לראשונה: כיצד הגיע מקרלין לניהול ישיבת "תומכי-תמימים"? ■ COL מגיש את הכתבה המיוחדת באדיבות השבועון החרדי "משפחה לסיפור המלא
הרב יצחק-דוד גרוסמן (מימין) ואביו הרב ישראל ע"ה • צילומים: שוקי לרר
מאת יוסי אליטוב, 'משפחה'
בחצר הגדולה של בתי ורשה הכל יודעים להצביע לעבר המרפסת בקומה השנייה שמובילה אל הבית הצר. במדרגות הללו טיפסו, בשבעים השנים האחרונות, גדולי תורה וחסידות, כמו ה"בית ישראל" מגור וה"אמרי חיים" מויז'ניץ, גאב"ד העדה החרדית, הסטייפלער ורבי אליעזר יהודה פינקל ממיר, בעלי בתים ואנשים קשי יום, וגם מאות נערים ונערות מבני עדות המזרח שבאים עד היום לפקוד את ביתם של ה'סבא' וה'סבתא' - כולם הגיעו לביתו של ראש הישיבה הצעיר, שנמצא על ידי גדולי ישראל כשליח נאמן למען הכלל.
הנערים הספרדים הפכו כבר מזמן לאורחים של קבע בבית משפחת גרוסמן. הם יורדים מאוטובוס מספר 3 שעוצר בכניסה לשכונת מאה שערים, נכנסים דרך השער הגדול מימין שניצב בפתח השכונה וקוראים בקול גדול: זיידע, באב'ע. הגאון הגדול רבי ישראל גרוסמן, ראש ישיבת פינסק קרלין ומהשרידים האחרונים לדור דעה, והרבנית פערל תחי', שחצו מזמן את שנת השמונים, ממהרים לצאת לקראתם. בתחילה נראות פניה הצוהלות של הרבנית הישישה כשבידיה קנקנן מים, ובהמשך מראהו האצילי של ראש הישיבה שצועד בזקיפות קומה, ומקבלם בחביבת מיוחדת כקבל אב את בנו בן הזקונים.
כשאותם מנהלי מוסדות שדחו את התלמידים הספרדים יגיעו לישיבה של מעלה לאורך ימים ושנים טובות, ימתינו להם כל המלאכים והנשמות שירדו לשאול תחתיות בגלל שסירבו להכניסם למוסדות תורה, וישאלו אותם: מדוע נגרע חלקנו, למה גזרתם עלינו כליה, באיזה זכות ניתקתם אותנו מחיי עולם? ומה יאמרו אותם אנשים, האם בגלל ששפת יידיש לא הייתה שגורה בפיהם, לכן העדיפו שיחיו כמו גויים?"
בדירות הסמוכות מורמים התריסים ומונפים הוילונות. עשרות זוגות עיניים מעריצות מלוות את קבלת הפנים המיוחדת לה זוכים הנערים. לפני חמישים שנה, כשמשפחת גרוסמן התרחבה בלילה אחד בשלושים ילדים נוספים מבני תימן, פרצה סערה בשכונה. "אל תביאו לכאן את מחלת הגזזת", העירו השכנים לרב. "מהמחלות שלהם עוד יכולה לפרוץ כאן מגיפה שלימה".
רבי ישראל הוכיח אותם: "התחנכנו במשך שנים על מצוות אהבת ישראל ומסירות נפש, וכעת משהתגלגלה בידינו הזכות לקיימם, לא נעשה זאת?" עשרת ילדיו של ראש הישיבה דווקא אימצו בחום את האחים החדשים: הם מיהרו לחלוק יחד את דירת שישים המ"ר".
"הכוח לאהוב כל יהודי"
חייו של רבי ישראל כמו שזורים במערכותיה של היהדות החרדית עם קום המדינה. יש את רבי ישראל שהתרוצץ בבתי גדולי ישראל עד שהושג פסק הדין של 'יהרג ואל יעבור' ונשלח לבית הסוהר, יש את רבי ישראל שהתדפק על דלתות מוסדות תורה והתחנן שייאותו להכניס ילדים מבני עדות המזרח, יש את רבי ישראל יקירם של רבני ירושלים וידידו הקרוב של מרן הגרי"ש אלישיב, ויש את רבי ישראל איש ההלכה וראש הישיבה, שיושב ומורה הלכה לרבים כבר למעלה משישים שנה. זקני ירושלים, למשל, זוכרים אותו כ"עילוי המצוין מבין צעירי ירושלים", כפי שקרא לו הגרי"צ דושינסקי או כ"כוחו עולה בשמי מערב", כמו שכינה אותו הגר"ז בענגיס גאב"ד העדה החרדית.
באישיותו מתמזגים יחד נפלאות אנשי ירושלים ובני החסידים: הענווה אופיינית לבני היישוב הישן והצניעות לתלמידי הבעש"ט. הגדלות שבפשטות והפשטות שבגדלות יאה למפגש הדרכים בין שתי העולמות. "אבא טבע בנו אהבת התורה ואהבת הבריות", אומרים בניו. "מעולם לא ראינו בבית רגע של בטלה. כבר בילדות לימד אותו אבא שכל דקה יקרה. אבא הוא לא רק עילוי עצום בלימוד אלא גם גאון באהבת ישראל: יש לו את הכוח לאהוב כל יהודי, גם הרחוק שברחוקים, ולהתמסר אליו בלי גבול".
בדור שבו הכול מתכנסים בחצרותיהם, דמותו של רבי ישראל בולטת בכך שהיא חוצה גבולות ומחנות. פעמים מספר התבקש להצטרף לבד"צ העדה החרדית ולמועצת גדולי התורה בנפרד וסירב. "התפקיד שלי הוא לדאוג לפרט", הסביר. "למה לי להכריע בשאלה האם מותר ללכת לבחירות או אסור?". רבי ישראל ניחן ביכולת נדירה להתחבר לאמת של כל חוג מבלי להיכנס לעימות עם החוג האחר: הוא למד חברותא עם האדמו"ר רבי שלמה מזוועהיל, ישב בכינוסים של הנטורי קרתא והחינוך העצמאי, שימש כשליח של הרב מבריסק והגרצ"פ פראנק, העמיד דורות של תורה בקרלין, נשא ונתן בהלכה עם הגרש"ז אויערבאך וכיהן גם כראש ישיבת תומכי תמימים של חב"ד.
"גדולי התורה חיו כקבצנים"
השיחה המיוחדת בין רבי ישראל האב לבין רבי יצחק דוד הבן, רבה של מגדל העמק, מתקיימת בסלון ביתו. טוב, לא צריך להיסחף, מדובר בחדר קטן שנחלק לשניים, חציו משמש כחדר שינה וחציו סלון. רבי ישראל מחזיק בהתרגשות בשולחן הרעוע. "לשולחן הזה יש הרבה זכויות", הוא אומר, "זכינו לקיים בו מסיבות אירוסין עבור מאות תלמידות של מוסדות מגדל אור".
כשרבי ישראל מפליג בזיכרונו אל ימי הבראשית של ירושלים עם פרוץ מלחמת עולם השנייה, הוא מתאר בכאב כיצד גדולי ישראל חיו בעוני ובדוחק ונראה שהדבר אינו נותן מנוח לנפשו. "בדור ההוא גדולי התורה חיו כקבצנים, בדירות קטנות, בחצרות ומחסנים", אומר ראש הישיבה שמתגורר בעצמו בדירה שנראית יותר כמחסן.
במרוצת השנים התחננו לפניו בניו שיסכים לעבור לדירה מעט יותר מרווחת, אך רבי ישראל דחה אותם בתקיפות. הישארותו כאן בד' אמות אלו, כמו מחברת אותו לאילנות הגדולים של ירושלים שבצילם חסה. מאה שנות ירושלים משתקפות בעיניו המלטפים. הוא חולף על פני החצרות בעיר, משרטט את אורח חייהם של רועי ישראל ומנסה למצוא הסברים לתהליכים שונים שעברו על הציבור החרדי.
החשש היה אמיתי שהמערכה לא תצלח וח"ו בנות ירושלים יילקחו לצבא ולשירות לאומי. ההחלטה לצאת על המערכה התקבלה אצל הרב מבריסק, שהורה לנו ללכת ולהחתים את גדולי ישראל על הכרוז המפורסם ולאחר מכן לדאוג שהכרוז הזה יגיע לכל בית דתי או מסורתי בישראל, על מנת להעביר מסר לממשלה כי תוכניתם לא תצא לפועל"
כמי שהתמנה לראש ישיבת קרלין כבר בגיל 27 על-ידי רבו האדמו"ר רבי יוחנן מקרלין, מביט רבי ישראל על העולם בעיניים ישיבתיות. יש בו הערצה גלויה כלפי ראשי הישיבות הליטאיות שהרימו את כבוד התורה אך כמי שהתאבק בעפר רגליהם של אדמו"רי ירושלים, כולו שיר הלל ושבח לבתי היוצר לעבודת ה' שהקימו גדולי החסידות.
דווקא איש ירושלים שכמותו, בן לשושלת קרלין ומי שגדל בין סמטאות מאה שערים, בחר להקדיש את חייו לקירובם של בני עדות המזרח. עד עצם היום הזה, בכל פעם כשמגיעה אליו בקשה לסייע בהכנסת תלמידה או בחור ישיבה למוסד תורני, בת שחוק נראית על פניו אבל גם כאב מר: בת שחוק מפני שאין חדש תחת השמש. הלוא הוא זה שלחם בקום המדינה להכנסת אותם נערים למוסדות תורה, ולעתים נדרש להתערב גם למען נכדיהם. וכאב - בשל הצער הגדול שעובר על ההורים, כאב שמפלח את ליבו.
"כאשר אותם מנהלי מוסדות שדחו את התלמידים הספרדים יגיעו לישיבה של מעלה לאחר מאה ועשרים", בורר רבי ישראל את מילותיו בזהירות, "ימתינו להם כל המלאכים והנשמות שירדו לשאול תחתיות בגלל שסירבו להכניסם למוסדות תורה, וישאלו אותם: מדוע נגרע חלקנו, למה גזרתם עלינו כליה, באיזה זכות ניתקתם אותנו מחיי עולם? ומה יאמרו אותם אנשים, האם בגלל ששפת יידיש לא הייתה שגורה בפיהם, לכן העדיפו שיחיו כמו גויים?"
"אני מורד במלכות", הסביר הגאב"ד
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, נקרא רבי ישראל גרוסמן על ידי גדולי הדור להוביל את המאבק הציבורי נגד גזירת שירות לאומי. רבי ישראל פותח במערכה כשבמהלכה הוא מושלך לכלא בהמתנה למשפט פומבי, שבה תאשים מדינת ישראל את רבי ישראל בעוון המרדה והסתה. 53 שנים מאז אותו לילה במגרש הרוסים, ולאחריו המשפט שמשך אליו רבבות יהודים בארץ ובתפוצות, פותח רבי ישראל לראשונה את סגור ליבו וחוזר לימי המאבק.
רבי ישראל: "בירושלים של אותם שנים שרר פחד וייאוש. החשש היה אמיתי שהמערכה לא תצלח וח"ו בנות ירושלים יילקחו לצבא ולשירות לאומי. היישוב שהיה קטן נחלק בין כמה עמדות ואף צד לא היה בטוח שאפשר למנוע את הגזירה. ההחלטה לצאת על המערכה התקבלה אצל הרב מבריסק, שהורה לנו ללכת ולהחתים את גדולי ישראל על הכרוז המפורסם ולאחר מכן לדאוג שהכרוז הזה יגיע לכל בית דתי או מסורתי בישראל, על מנת להעביר מסר לממשלה כי תוכניתם לא תצא לפועל".
רבי יצחק דוד: "מי חתם ראשון על גילוי הדעת?"
התחושה שליוותה אותי במסע הזה היתה כי ביכולתי להציל דורות שלימים מרדת שחת, ולכן עלי לגייס את כל תעצומות הנפש בכדי לשכנע הן את הפקידים והן את המנהלים החרדיים, לקבל את הילדים הללו. אין להאריך בדבר המצער: שני מוסדות בלבד הסכימו לקבל את התלמידים הללו"
רבי ישראל: "בתחילה הלכתי אל רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים. הוא עבר על הנוסח שהכנתי ותיקן והוסיף כמה משפטים ואז צירף את חתימתו. הנוסח של הכרוז היה כדלהלן: 'היות וכבר גילינו דעתנו דעת תורה בנוגע לגיוס הבנות אשר היא אביזרייהו של אחת משלושת העבירות הידועות שהדין הוא "יהרג ואל יעבור", ובהיות והשלטונות עומדים לחוקק חוק לחייב בכוח הזרוע את בנות ישראל להתייצב ולהתגייס לשירות לאומי אזרחי שלא במסגרת צבא, על כן אנו מגלים דעתנו, כי תוקף פסק הדין האוסר גיוס נשים חל גם על שירות לאומי אזרחי בכל חומרתו'.
"הסיפא של הכרוז הוא זה שהסעיר את המדינה כולה. 'אנו פונים אל כל בנות ישראל ואנו מחייבים אתכם בכוח תורתנו הקדושה להקהל ולעמוד על נפשכן להיות למופת לכלל ישראל, כחנה ושבעת בניה וארבע מאות ילדים וילדות, שנשבו לקלון והשליכו עצמן לים ולהתנגד בכל האמצעים נגד החוטפים אשר קמו עליכן. ואתן מצוות להעדיף ולהיות כלואות בבית הסוהר ולקבל עליכן לסבול עוני וייסורים ולקדש שמו יתברך-שמו ככתוב 'כי עליך הורגנו כל היום'.
"בכל אופן המשכנו במלאכת ההחתמה בבתיהם של גדולי ישראל. הבא בתור היה רבי זעליג ראובן בענגיס, גאב"ד העדה החרדית. העמדה של העדה החרדית הייתה כי צריך לנהוג כפי שנהגו בימי סטלין, ולא תהיה ברירה אלא להסתיר את הבנות במחבוא. העסקנים שלהם לא האמינו ביכולת המאבק להצליח. כשנכנסתי לחדרו של הגאב"ד והצגתי לפניו את גילוי הדעת, הוא קרא מיד לרבנית ואמר לה: 'היות ואני הולך לחתום על קריאת קודש ובגלל זה מסוגלים לקחת אותי לבית הסוהר, ומכיוון שבבית הסוהר קר ואני יכול ליפול למשכב, לכן אני מבקש שכבר נכין את הבגדים החמים לבית הסוהר'.
"התערבתי מיד ואמרתי: 'אין צורך להכין כלום כי בין כה וכה לא ייקחו את הרב לבית הסוהר'. רבי זעליג ראובן הסתובב אלי בתימהון ושאל: 'למה? הרי אני מורד במלכות ומגיע לי שייקחו אותי לשם'. לאחר דין ודברים הוא צירף את חתימתו, ומשם יצאתי אל ביתו של רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.
"האירוע הפך לפרשה בינלאומית"
רבי ישראל: "כשהגעתי לביתו של רבי איסר זלמן, הבנתי שהרבנית אינה שבעת רצון מחתימת בעלה על הכרוז. לבית הזה בחרתי להגיע ביחד עם עילוי גדול שלא האריך ימים ולא אזכיר את שמו. רבי איסר זלמן קרא את נוסח קריאת הקודש ושאל מיד, איפה החתימה של הרב מבריסק? הוא פסק: 'כל עוד שאין חתימה של הרב מבריסק, אין על מה לדבר'.
"למרות שרבי איסר זלמן לא צירף את חתימתו הוא נפרד מאתנו בכבוד וליווה אותנו לאורך כל המדרגות עד לכביש. לפתע כאילו התעורר רבי איסר זלמן מתרדמתו, החזיק בידיי ואמר לי: 'עולים הביתה בחזרה'. לא אשכח איך הוא רץ כמו ילד קטן במעלה המדרגות לבית ואנחנו אחריו. הוא פתח את הדלת, פנה לאשתו הרבנית והכריז בתקיפות: 'אני אחתום, ואין זה עסק של אף אחד. את תכנסי למטבח ותבשלי תבשילים'.
"לאחר שסיימנו להחתים את כל גדולי ישראל על קריאת הקודש, ניגשנו לעבודת הדפוס, אלא שבעל הדפוס הודיע לנו שהוא אינו מוכן להדפיס את הכרוזים, שמא המשטרה תבוא ותסגור את בית הדפוס. אמרתי לו מיד שאם יבואו שוטרים, שישלח אותם לישראל גרוסמן, וכך הוא התרצה והסכים לבצע את העבודה. עברו יומיים שלושה והכרוזים הופצו בכל ירושלים ותהום העיר. לא חלפו כמה שעות וכמה שוטרים באו לעצור אותי. הם הגיעו להיכל ישיבת קרלין בירושלים והמתינו עד לסיום השיעור, רק אז נמסר לי ביד צו המעצר ונלקחתי אחר כבוד לבית המעצר במגרש הרוסים. מרגע זה ואילך הפך האירוע לפרשה בינלאומית".
חלק חשוב מבני הישיבות איבדנו לאצ"ל וללח"י, אבל ככל שאני מתעמק בשאלה, אינני יודע מהי הסיבה ומהו המסובב: האם בגלל שהדור היה כל כך חלש, לכן הלכו הצעירים למחתרות, או שבגלל המחתרות גרמו לסטיית הצעירים מהדרך"
רבי יצחק דוד: "דמה בנפשך את המעמד הבא: כמה שעות לאחר שלקחו את אבא למעצר, הגיעה לבקרו משלחת של גדולי ישראל כשבראשה עומדים רבי איסר זלמן מלצר, רבי צבי פסח פראנק והרב מטשעבין כשאחריהם צועדים מאות תלמידיהם וחסידיהם. הם נכנסים לחדרו של מפקד המחוז בירושלים ומודיעים לו על רצונם להיעצר במקום הרב גרוסמן. "אנחנו אלו שחתומים על גילוי הדעת ולכן עליכם לעצור אותנו ולא את הרב הצעיר", אמרו. המפקד שלמד בילדותו בתלמוד תורה הגיב מיד בחיוך: 'בחיידר למדנו שאין שליח לדבר עבירה'...
"כשגדולי ישראל דיברו עמו קשות, הסביר המפקד את עמדתו: 'רבותיי הנכבדים, אם הייתי עוצר אתכם, הרי שהייתי טיפש גדול. אתם יכולים להניח שלא היו ממנים טיפש לתפקיד הרם הזה. אני אסבול מספיק ממעצרו של הרב הצעיר'. המפקד סיפר גם כי הוא ניסה לשכנע את בן גוריון להימנע מהמעצר, אבל הוא התעקש שחייבים לעשות כן. למחרת, ביקורם של גדולי התורה בבית המעצר התפרסם בהבלטה בעיתונים הכלליים, ובמאמר אחד נכתב בהבלטה כי, "245 שנה הגיעו לבקר רב צעיר במגרש הרוסים', כשהכוונה היא כמובן לגילם המצטבר של כל הרבנים יחד".
רבי ישראל: "ישבתי בבית המעצר עד לשחרור כשאני ממתין לפתיחת המשפט. בפרק זמן זה שבין השחרור למשפט, החלטנו לצאת לכל היישובים בארץ ולזעוק זעקה מרה על הגזירה הנוראה של גיוס בנות. עברנו מיישוב ליישוב ורבים קיבלו על עצמם שלא להיכנע לגזירה. גם הידידים בחו"ל הרעישו עולמות והמודעות הציבורית נעשתה גדולה".
רבי יצחק דוד: "בימים שקדמו למשפט, הפעילו העסקנים בארה"ב את אחד מאישי הציבור החשובים בארה"ב רבי שכנא זון, שפנה לכל אלו שתרמו למדינה ודרש מהם להתקשר לבן גוריון ולהעמיד אותו על חומרת המצב. לר' שכנא היו הרבה קשרים בסנט, וידידיו התחילו להתקשר לבן גוריון ולשרי הממשלה ודיברו עמם קשות. בשלב מסוים חשב בן גוריון כי בארה"ב מתגוררים 150 אלף איש שאין להם בעולמם כלום מלבד המאבק בגיוס בנות".
"'שהם ילכו למאסר', זעק הרב מבריסק"
רבי ישראל: "אחת השליחויות הקשות באותה תקופה, הייתה זו שהוטלה עלי על ידי הרב מבריסק והרב בענגיס אל ה"חזון איש". בימים ההם התפרסמו ידיעות על הביקור של בן גוריון בביתו של ה"חזון איש", והתבקשתי להעביר אגרת אל ה"חזון איש" בנושא שירות לאומי. מיד בתחילת השיחה גולל ה"חזון איש" בפניי את השתלשלות האירועים שקדמו לפגישה הצפויה. 'כשהגיע הנה השליח מטעם בן גוריון וביקש לקיים את הפגישה', סיפר לי החזו"א, 'אמרתי לו שהבית שלי פתוח לכל מי שמבקש להיכנס אליו. בכוונה הדגשתי זאת בכדי להראות שאינני מייחס שום חשיבות מיוחדת לביקור שלו'.
"מפאת הרגישות שבשליחות ל"חזון-איש" אמרתי מיד, בחרדת קודש, כי לכתחילה לא רציתי לקיים את השליחות אבל בירושלים הכריחו אותי לעשות כן. מכאן התגלגלה השיחה על המערכה של השירות הלאומי, ואני, הקטן אמרתי שאם בן גוריון ינסה להסביר בשיחה הצפויה שקיים הבדל בין גיוס בנות לשירות לאומי, ויאמר כי בשירות לאומי מדובר בסך הכל בטיפול בנזקקים. לפתע עצר אותי החזו"א ואמר: 'לא. אני לא זקוק להסברים. אם הוא ישאל אותי איפה כתוב שהשירות הלאומי אסור', ואז לקח החזו"א את ידי, הניח אותה על מקום הלב והמשיך, 'אני אומר לו שזה כתוב כאן. אין צורך בהסברים נוספים'.
"המעמד היה מבהיל. בכלל ההנהגה בבית הייתה מיוחדת. הרבנית שהייתה חרדה ליוקר לימוד התורה של בעלה, לא אהבה שאנשים באים ומטרידים אותו בשאלות. פעם אחת כשישבתי מולו היא פנתה לבעלה הגדול ואמרה לו: "בעולם שלנו יש מספיק רעב'ס. מדוע אתה צריך לשבת עם כל האנשים? תלמד תורה ושהאחרים יקבלו קוויטלאך".
"בכל אופן ההתמודדות הייתה קשה, גם מבית וגם מחוץ. כמה שבועות לפני פתיחת המשפט הגיעו לביתי במפתיע ראשי "נטורי קרתא". הם תבעו ממני בפה מלא להצהיר בבית המשפט, עם פתיחת הדיונים, כי אינני מכיר בסמכות של הממשלה ובתי המשפט בישראל. הם הוסיפו כי אם לא אשמע בקולם הם כבר ידעו מה לעשות איתי.
רבי ישראל: "בצר לי נסעתי אל ה"חזון איש" בבני ברק. פרשתי לפניו את כל השתלשלות המאורעות, כולל הביקור של ראשי נטורי קרתא, ושאלתי מה עלי לעשות. החזון איש שהיה סמל של חכמה ופיקחות, חשב וחשב ולבסוף אמר: "אתה יודע שקיים הבדל בין מזג האוויר בירושלים למזג האוויר בבני ברק. האקלים הוא שונה: בירושלים יש קולות וברקים ואילו בבני ברק הכל מתנהל על מי מנוחות. האם אתה מצפה ממי שגר במקום שליו לבוא ולשפוט לגבי מקומות שבהם יש קולות וברקים?".
"חזרתי לירושלים ועליתי לביתו של הרב מבריסק. באותה תקופה הוא סבל ייסורים נוראים. כשנכנסתי אל סלון ביתו, מצאתי את הרב שוכב על הספה כשפניו אל הקיר. הרב מבריסק ידע לזהות אותי לפי הפסיעות. ''ר' ישראל קשה לי להסתובב, תדבר, אני שומע', הוא אמר. סיפרתי לו דברים כהוויתם, כולל תוכן הפגישה עם ראשי נטורי קרתא והאיום המרומז. לפתע פתאום קפץ הרב מבריסק מהמיטה, נעמד מלוא קומתו ואמר: 'עליך לבקש מהשופטים בלשון תחנונים כמו גנב שנתפס בעת גניבתו המתבקש לחון אותו'. הוא התייחס לפנייתם של חברי משלחת ואמר: "שהם ילכו לשבת במאסר, לא אתה. תגיד להם בשמי שהם יכולים לשבת במאסר כמה שנים שהם רוצים, אבל שממך לא יתבעו לומר בבית המשפט כי אינך מכיר בו. חס-ושלום לשמוע בקולם. עליך לעשות כל השתדלות שלא להיכנס למאסר'".
"באיזו זכות באתם לגזול את ביתי"
רבי יצחק דוד: "ביום שהגיע לאבא הזימון הרשמי למשפט, מתכנסים בצוותא רבי איסר זלמן מלצר ורבי זעליג ראובן בענגיס ומחליטים לשלוח איגרת קשה לראשי אגודת הרבנים בארצות הברית. וכך כתבו השניים בדם ליבם: 'רוצה הממשלה להאשימנו בקשירת קשר נגד חוק שירות הביטחון, והיועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ולערוך משפט נגד ידי"ע רב הפעלים הרב הגאון כו' מוהרה"ר ישראל גרוסמן שליט"א ראש ישיבת קרלין. הרב גרוסמן קיבל כבר הזמנה למשפט העומד להיערך ולהתקיים בירושלים, ועל פי סעיפי האשמה שהם מאשימים אותו יש חשש להענישו ח"ו בעונש חמור וביחוד בהתחשב עם רצונם להפחיד על ידי זה את כל הרבנים, העסקנים החרדים ואנשי המעשה המשקיעים מיטב מרצם להגיד דברם קשות וגלויות נגד הגזירה הזאת, המאיימת ח"ו לעקור ולשרש כל זיק של מוסר וצניעות מבנות ובני ישראל'.
"ממשיכים הרבנים וכותבים: 'למותר לציין שמלבד שהדבר תלוי בהצלת תלמיד חכם גדול מצעירי גאוננו ומרביץ תורה ברבים העומד בפרץ במסירות נפש שלא על מנת לקבל פרס, הנה מיותר גם לציין את התוצאות העגומות והשליליות שמשפט זה יכול ח"ו לגרום, הן בהשפלת כבוד התורה ונושאי דגל, והן בסתימת כל פה והאלמת כל מחאה נגד הגזירה האיומה הזאת -- גיוס נשים, ובהביענו דברינו הגלויים, ברצונם להאשימנו כביכול כקושרי קשר ובוגדים'. הרבנים ביקשו מהם להרבות בתפילות, וציינו כי כעת כשהנאשם קיבל כבר את ההזמנה למשפט והממשלה לא שקלה את ההפסד היכול לצאת בשכרה כתוצאה ממשפט זה, לכן הם מבקשים את עזרת יהודי העולם לביטול הגזירה".
רבי ישראל: "עם פתיחת המשפט, נעמדתי והשמעתי את הדברים הבאים: "אדוני השופט יש כאן טעות, עליי להתחלף עם התובע המשטרתי: אני הוא התובע והוא הנאשם. על ספסל הנאשמים היו צריכים להושיב את ראשי המדינה שהם אחראים להתדרדרות הצניעות שהינו סמל לעם ישראל. אתם מבקשים לפגוע בכבודם של בנות ישראל. אני גר פה כבר מאה חמישים שנה ואילו אתם באתם לכאן בשנים האחרונות. באיזה זכות אתה יכולים לגזול מאיתנו את בנותינו? בכל הגלויות מסרנו את נפשנו על קדושת בנות ישראל. גם בארץ הזאת, לא ניתן לכם לפגוע בחינוך בנינו ובנותינו.
"הדברים עוררו סערה בבית המשפט ולבסוף גזרו עלי השופטים מאסר של שלושה חודשים, שהומר לאחר ערעור בקנס כספי. על כל פנים, מאז ירדה הממשלה מתוכניתה לגייס בנות בכוח או לשלחם לשירות לאומי, למרות שהחוק התקבל. הם הבינו כי הציבור החרדי ילחם בכל הכלים שעומדים לרשותו".
"אלפים איבדנו לשווא!"
רבי יצחק דוד: "אבא לא הצליח לחיות על מי מנוחות עוד זמן רב. לאחר זמן קצר הגיעה העלייה הגדולה של בני עדות המזרח ואבא נרתם לסייע להם בכל כוחו".
רבי ישראל: "זה היה שמד של ממש. בהוראת גדולי ישראל דאז התבקשתי להיכנס למערכה חדשה שהייתה קשה כי התנהלה גם מול משרדי הממשלה וגם מול מנהלי מוסדות תורה. בביקורים הראשונים במחנות העולים נחשפנו לגזילה הגדולה של המדינה, שלוקחת ילדים ממרוקו ומפרס וממירה את דתם. היהדות החרדית עשתה רעש גדול והוקמה וועדה בראשותו של יצחק בן צבי. הופעתי לפני הוועדה כמה פעמים וזעקתי כי לא יקום ולא יהיה. אנשי הסוכנות טענו מצידם כי אין מספיק מוסדות תורה שמוכנים לקלוט את הנערים הללו, אבל טרחנו להביא ראשי מוסדות שיצהירו כי הם מוכנים לקבל את הילדים".
רבי יצחק דוד: "היה אמת בטענתם של אנשי הסוכנות?"
רבי ישראל: "לצערי כן. בכל אופן, באחד הדיונים, ניגש אלי בכיר בסוכנות ואמר לי: 'הרב גרוסמן, למה עלינו להתווכח? בוא נסע כעת ביחד ותראה לי מי הם המוסדות שמוכנים לקבל את הילדים מבני עדות המזרח'. הסיכום בינינו היה כי כל מוסד תורני שמתנהל על פי החוק ויסכים להכניס ילד אליו, הסוכנות תוותר על אחזקתו. יצאנו שנינו לדרך ונסענו לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. הגענו ליהוד, שם עמד בניין שעדיין לא הושלם. הצעתי לאותו בכיר שהסוכנות תשלים את הבנייה והילדים ילמדו במבנה הזה תחת הנהלה חרדית. הבכיר בסוכנות דחה את ההצעה בתוקף. משם עברנו לישיבת בת עין בטבריה וגם שם לא הגענו להסכמה.
"התחושה שליוותה אותי במסע הזה היתה כי ביכולתי להציל דורות שלימים מרדת שחת, ולכן עלי לגייס את כל תעצומות הנפש בכדי לשכנע הן את הפקידים והן את המנהלים החרדיים, לקבל את הילדים הללו. אין להאריך בדבר המצער: שני מוסדות בלבד הסכימו לקבל את התלמידים הללו - בית אבות פוניבז' וישיבת תומכי תמימים בלוד. בפוניבז' הסכימו להכניס 80 ילדים, ובלוד אמרו לי שאם אדאג למיטה, מזרון ובגדים עבור כל ילד חדש, הם יסכימו לקבלו. בשבת הסמוכה עברתי בין כל בתי הכנסת בירושלים וקיימנו מגבית, ובכסף הזה הצלחנו להכניס לשם תלמידים רבים ופשוט הצלנו כאן דורות.
"לא אשכח את רבי אברהם דרייזין שהיה עובד ה' אמיתי. הוא כיהן כמשפיע של הישיבה וכל פעם כאשר ראה שאני מביא לישיבה עוד ועוד ילדים, הוא חשש כבר מאובדן הצביון של הישיבה. יום אחד, כשהגעתי עם נערים ספרדים, הוא משך אותי בכתפי ואמר: 'ר' ישראל, עם הטוב לב שלך, אתה תחריב את כל הישיבה'. אמרתי לו: 'הישיבה אולי לא תהיה ישיבה למצוינים, אבל לכל הפחות נוכל להגיע לישיבה של מעלה עם לב נקי מתוך ידיעה שעשינו את כל מה שיכולנו להציל את הנשמות הללו'. היו מנהלי מוסדות רבים שהתחמקו, ואני עמדתי בוש ונכלם ליד אותי פקיד סוכנות. עמדתי לידם כעני בפתח ולא חסתי על כבודי. בתוך ליבי ידעתי שמדובר בהצלת נפשות ממש, והוא רואה איך שאני מתווכח עם המנהלים והם מושכים בכתפיהם ומסרבים לקבל את הילדים".
רבי יצחק דוד: "היה כאן את העניין המצער של ספרדים ואשכנזים?"
רבי ישראל: "אפשר לומר. לעולם לא אשכח את הימים הללו כשהלכתי לכל מוסדות התורה האשכנזים בירושלים, המוסדות החשובים והבולטים ביותר. המנהלים טענו כי הם מוכנים לקבל אך ורק ילדים אשכנזים, והיו שהסבירו זאת בגלל קושי השפה והמנטאליות. כמה שהתחננתי לא עלה בידי. באחת הפעמים צעקתי: 'ריבונו של עולם, הילדים הללו יהיו גויים אם לא נציל אותם. מדובר כאן בצאצאים של גדולי רבני המערב'. בסופה של מערכה בת כמה שנים, זכינו להכניס כמה מאות נערים ספרדים למוסדות תורה אבל איבדנו אלפים לשווא!".
"מה הבאתם לנו ילדים חולי גזזת"
רבי ישראל: "לילה אחד, עם תום יום של השפלות בין מוסדות, עליתי לביתו של הרב מבריסק והתחלתי לבכות ולצעוק. הרב מבריסק הצטער מאד על מה ששמע ואמר: 'אני לא רואה מי שיכול לשנות את המצב, מלבד האדמו"רים מבעלזא ומגור. אם הם ייסעו לחו"ל ויאספו כסף אפשר יהיה להקים לספרדים עולם של תורה'. לצערי, הדבר לא עלה לבסוף. שאלו אותי נכדי, מה פתאום נזרקתי לשליחות הזאת, ואמרתי להם כי אני רואה שליחות בחיי לעודד ולחזק את בני עדות המזרח. זה חלק מהנשמה שלי. אתה זוכר שהבאתי לבית שלושים ילדים תימנים מראש העין?"
רבי יצחק דוד: "כן, נסעתם אז בטנדר ביחד עם כמה עסקנים והוצאתם אותם מתוך האוהלים והביצות. הילדים עלו לבית ללא נעלים וגרביים אך הפכו מהר לחלק מהמשפחה. הסדר היה כך, שאנחנו הילדים ישנו על הרצפה והם ישנו על מזרונים. עד היום בקרלין יש כמה משפחות שאבא הכניס אותם לשם".
רבי ישראל: "אני מתבייש לספר איך התייחסו שכנים כאן באזור לילדים התימנים. חלק מהתושבים דפקו על דלת ביתנו וצעקו: מה הבאתם לנו ילדים חולי גזזת? הם ידביקו במחלתם את כל ילדי השכונה. אמרתי למתרעמים: צדיקים, אנחנו שלוחי מצווה ושלוחי מצווה אינם ניזוקין".
רבי יצחק דוד: "מהי דעת הרב על האפליה שקיימת כיום במוסדות תורה וחינוך?"
רבי ישראל: "זה מה שאני אומר: אין חדש תחת השמש, הכל היה כבר, אבל אני יכול לומר באחריות מלאה שאם החזון איש היה חי אתנו, הוא לא היה נותן לזה לקרות. בשום פנים ואופן לא! מדובר כאן בפשע לכל דבר. כשרואים בעלי תשובה שהגיעו לדרגה של צדיקים, אשר עזבו את כל הבלי העולם מאחוריהם בכדי להתקדש בחיי תורה, והנה כשילדיהם מבקשים להיכנס למוסדות, לא מוכנים לקבלם בגלל שאביהם הוא בעל תשובה או ספרדי.
"לפני כמה שנים, עלה לביתי באישון לילה בעל תשובה שהחזרתי אותו למוטב לפני כמה עשרות שנים. הוא היה כולו נסער כשהתברר לו כי נכדתו לא התקבלה לבית יעקב ביישוב שבו הוא מתגורר. אתה מבין? מדובר כבר בשלושה דורות של יהודים שנדחו לשווא. היהודי שהיה שבור כולו התקרב אלי בבכי ותחנונים וזעק מקירות ליבו: "הרב גרוסמן, אם ידעת שכך ינהגו עם ילדיי ונכדיי, מדוע החזרת אותי בתשובה? למה הבאת אותי לכאן?? ואני שואל אותך, איך אפשר לנחם יהודי שכזה, במה?".
"למדו מתוך עניות שאין לתאר"
רבי יצחק דוד: "אבא זכה להסתופף בצילם של כל גדולי הדורות בירושלים של מאה השנים האחרונות. ידידות מיוחדת נרקמה בינו לבין מרן הגרי"ש אלישיב, שפלפלו אתו יחד באותו בית כנסת לפני שישים שנה ויותר, והמשפחות היו קרובות. הרבה שעות של שיחות על מלחמתה של תורה התנהלו ביניהם. עד היום כשהשניים נפגשים כולם רואים את החביבות המיוחדת וההערכה הגדולה ששוררת ביניהם".
רבי ישראל: "בירושלים דאז נחשב הגרי"ש אלישיב לגאון נסתר. הוא לא למד בישיבה ותמיד הצטנע עם עצמו. אני הכרתי אותו כמתמיד של בית הכנסת "אהל שרה" בשכונת מאה שערים. היחידי שהיה לו את המפתח של בית הכנסת, היה הגרי"ש אלישיב. הוא אהב ללמוד לבד והיה מתמיד גדול. בלימוד שלו הייתה נעימות מיוחדת, געשמאק אמיתי. הקשר בינינו התחזק לאחר שנבחר לכהן כדיין ואני עסקתי רבות בנושאים של חושן משפט, כך שישבנו פעמים רבות ודיברנו בינינו בלימוד".
רבי יצחק דוד: "לפני 45 שנה לא היה אף כולל בירושלים שלמדו בו חושן משפט. אבא היה הנחשון שהוציא לאור הלכות פסוקות על הלכות תיווך, שידוך, שכנים, חוזים וכיו"ב, והגרי"ש אלישיב היה עובר על ההלכות ומעודד מאוד את אבא לכתוב בנושאים אלו".
"במסגרת עבודתו הציבורית הרבה אבא להיכנס אל ה'בית ישראל'. לעתים הייתי מלווה אותו אל הפגישות הללו. ה'בית ישראל' היה מקבלו תמיד בסבר פנים יפות. הוא נהג לומר לחסידיו כי 'כעת נמצאים כאן שני ישראל, ישראל הקטן וישראל הגדול', ואז היה מצביע לעבר אבא ואומר: 'הוא ישראל הגדול'"
רבי ישראל: "הגרי"ש אלישיב למד תורה לשמה, מתוך עניות שאין לתאר. זו הייתה התמדה מתוך דוחק. מעולם הוא לא ביקש דבר מאיש. חמותי ע"ה הייתה גבאית צדקה שאספה כסף מנדיבים והיה לה חוש ריח לאלו תלמידי חכמים הגונים יש להעביר את התרומות. השכנות עם הגרי"ש אלישיב העלתה את החשד כי בבית הזה אין אפילו כיכר לחם. בוקר אחד נכנסה חמותי לבית ודיברה עם הרבנית והיא אישרה בפניה כי המצב הכלכלי הוא בכי רע.
"מאז היא דאגה להעביר כסף ומזון לבני הבית. יום אחד כשאחד מילדיו נפל למשכב ומצבו התדרדר מאוד אך רעייתו הרבנית סירבה להפריע לו בלימוד ולא הרשתה לאיש לקרוא לו לשוב מבית הכנסת. גם חמיו של הגרי"ש אלישיב, הצדיק רבי אריה לווין, בחר לחיות בדוחק. הוא התגורר במרתף בן שני חדרים, ללא אור יום".
רבי יצחק דוד: "מדוע הציבור לא סייע לגדולי ישראל שיוכלו לעסוק בלימוד התורה מבלי שטרדות הפרנסה יפריעו להם?"
רבי ישראל: "באותם ימים לא היה מי שיוקיר תלמידי חכמים שחיו בעוני מחפיר. אנשי ירושלים היו עסוקים במלחמת קיום יומיומית. לא היה פנאי לכלום. מי שידע לייקר תלמידי חכמים היה זה רבי יצחק אייזיק הרצוג, הרב הראשי לישראל. מידי יום שישי היו מתכנסים בביתו ללימוד משותף הוא היה תומך בכל אחד מהבאים במטבע של חצי לירה. בהתכנסות הזאת של יום שישי השתתפו ידידיי הגרי"ש אלישיב ונבדלחט"א הגרש"ז אוירבעאך, הגר"א גולדשמיט, הגר"ב ז'ולטי ועוד.
"מי שבלט בגאונותו העצומה היה זה רבי גרשון לפידות שהיה מסיים את הש"ס אחת לתשעה חודשים. הוא עבר על הש"ס אולי חמישים פעם, ולגדול הזה לא היה לחם לאכול, כפשוטו. הגבאים בבית הכנסת שבו למד רצו לגרש אותו בלילות בגלל היוקר של החשמל, עד שחמותי ע"ה הצליחה להגיע לסיכום עם הגבאים על הפעלת מונה חשמל מיוחד, ועל המונה היה כתוב את שמה והיא שילמה לגבאים את הכסף. אנחנו האברכים הצעירים היינו לומדים עד שלוש לפנות בוקר, ואז כשרוחו של רבי גרשון הייתה טובה עליו הוא היה בוחן אותנו".
"רבים מבני הנוער יצאו לתרבות רעה"
רבי ישראל: "לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, המצב של יהדות התורה היה בשפל המדרגה. החופשיים השתלטו על היהדות החרדית. בכל ירושלים היו אולי מאה יהודים שהשתמשו בהכשר של בד"צ העדה החרדית. אנחנו נמצאים כעת בבתי ורשה, אפשר לומר שרבי מבני הנוער יצאו לתרבות רעה. אולי שלושה בתים כאן נותרו שלמים".
רבי יצחק דוד: "ומהי הסיבה שכל כך הרבה צעירים ירדו מהדרך?"
רבי ישראל: "חלק חשוב מבני הישיבות איבדנו לאצ"ל וללח"י, אבל ככל שאני מתעמק בשאלה, אינני יודע מהי הסיבה ומהו המסובב: האם בגלל שהדור היה כל כך חלש, לכן הלכו הצעירים למחתרות, או שבגלל המחתרות גרמו לסטיית הצעירים מהדרך".
רבי יצחק דוד: "אני לא מבין, בירושלים היו כל כך הרבה גדולי עולם, צדיקים אמיתיים, מדוע רבים מבני הנוער ירדו מהדרך?"
רבי ישראל: הזכרתי פעם את שאלת ה"אבן עזרא" על יציאת מצרים: עם ישראל מנה אז יותר ממיליון איש ואילו המצרים מנו בסך הכל שש מאות חיילים. מדוע חששו היהודים להילחם בהם? התשובה היא ברורה: שנות העבדות במצרים הורידו אצלם את המוראל עד לשאול תחתיות. איום ונורא מה שהיה בירושלים: המלחמות והעוני הפכו את היהודים לשבורים ונדכאים. למי היה זמן אז להידרש לכבודם של גדולי ישראל? צדיקים כמו רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי שמואל סלנט חיו כאביונים שהתגלגלו בחצרות ואין דורש את כבודם!".
"המצב היה משונה מאוד. כשהגיעה ידיעה לתוך בית הכנסת, היה אומר יהודי אחד לחברו: הידיעה אינה נכונה וחבירו היה משיב לו: איך אתה יכול לומר שזה דבר שקר, הלוא אני שמעתי את הידיעה מאיש חופשי. אתה מבין את משמעות העניין? המוראל היה כה ירוד עד ששני חרדים יכלו לומר כי אם חילוני עומד מאחורי ידיעה כלשהי, זו ההוכחה שהדבר אכן קרה".
"התוודעתי לסוד הגדול"
רבי ישראל: "היהדות החרדית הייתה בשפל המדרגה: בימים ההם לא היה אפילו בעל תשובה אחד בירושלים, מלבד לאחד שהגיע ממצרים ומכר סיגריות. מי ששינה את המצב מן הקצה אל הקצה היו ראשי הישיבות שהגיעו לעיר מיד עם פרוץ מלחמת עולם השנייה. הראשון שבהם היה רבי משה ברנשטיין, חתנו של רבי ברוך בער ליבוביץ ראש ישיבת קמניץ. הוא זה שעשה את המפנה. מיד עם בואו לירושלים הכריז רבי משה על פתיחתה של ישיבה למצוינים שבה יינתן לכל תלמיד מלגה חודשית בסך שלוש לירות. המדובר הוא בסכום עתק במונחים של פעם: כל משפחה יכולה הייתה להתפרנס ברווח בסכום זה במשך חודש ימים".
רבי יצחק דוד: "מאיפה היה להם סכומים שכאלה לחלק לתלמידים?"
רבי ישראל: "אתה שואל שאלה טובה. לאחר שהתקרבתי לרבי משה ברנשטיין, ומאוחר יותר גם לרב מבריסק, התוודעתי לסוד הגדול שלא היה ידוע לאיש. מסתבר שלפני פלישת הגרמנים ימ"ש לפולניה, שרים בכירים בממשל הפולני הבריחו אוצרות של כסף וזהב ללונדון. גם הממשלה בלונדון שהכירה בה כממשלה הגולה של פולניה, העבירה לה סכומי כסף גדולים ואחד מגדולי ראשי הישיבות שהיה קרוב לכמה מהשרים שם, הצליח לפעול אצלם להעביר מענקים חודשיים עבור תלמידי הישיבות שנמלטו מפולין עם פרוץ המלחמה. מהתקציב הזה, יכלו ראשי ישיבות מיר וקמניץ להעניק 3 לירות לכל תלמיד בישיבה. פעם בשיחה אקראית עם הרב מבריסק, התבטא הרב ואמר: "נו, הרי יש עוד אנשים מבריסק שחיים עמנו, לכן אני נחשב עוד לרב מבריסק".
"אין ספק שראשי הישיבות הללו הרימו את כבוד התורה בירושלים. זכורני כי לאחר שהצטרפתי לישיבת קמניץ, פגשתי בסמטאות ירושלים את רבי פנחס עפשטיין, ראב"ד העדה החרדית, ששאל אותי למעשיי. סיפרתי לו שעברתי ללמוד בישיבה שלומדים בה על פי שיטת בריסק, וכי משלמים סכום שאיתו אפשר לפרנס את המשפחה. רבי פנחס הרהר קמעה ואמר: 'אני לא מקבל שכר שכזה. אולי אבקש להצטרף אליכם לישיבה'.
"הנהגתו של רבי אליעזר יהודה פינקל ממיר הייתה שונה: כל מי שהשמיע בפניו פלפול תורני או מהלך כלשהו בלימוד, זכה לקבל ממנו מענק של חצי לירה. מידי חודש בחודשו נהגתי לבוא להשמיע בפניו דבר חידוש וזכיתי גם במענק. יום אחד כשבאתי לביתו נמסר לי שהוא נסע לארה"ב ולא ידוע מתי הוא ישוב. חזרתי לביתי וכבר שכחתי מהעניין אלא שיום אחד אני מקבל אגרת אוויר מרבי אליעזר יהודה בארה"ב. 'מכיוון שקיבלת ממני מידי חודש חצי לירה על אמירת חידושים וכעת אני בגולה, לכן אבקשך שתשלח לי פלפול מדי חודש בחודשו ואשלח לך את המענק על הסדר'. כך התנהל הסדר על פני תקופה ממושכת".
"זכיתי להתקרב לרב מטשעבין"
רבי יצחק דוד: "הגאונים החסידיים לא בלטו בזמן המלחמה?"
רבי ישראל: "ראשונים הגיעו לארץ ראשי הישיבות הליטאיות שברחו עם ישיבותיהם. רק בשלב מאוחר יותר הגיעו האדמו"רים וגדולי החסידות. הגעתו של הרב מטשעבין, "הדובב מישרים", יצרה אז רושם רב. בשעת ההלוויה של רבי משה בלוי, עמדתי בסמוך מאוד ל"חזון איש". באותם ימים הוא עוד לא הכיר את הרב מטשעבין. לפני עומדת התמונה איך עומד החזון איש ומביט ביראה ובהתפעלות על הרב מטשעבין במשך זמן רב. הוא לא הכירו, אך הבין כי מדובר בגדול עולם.
"מאוחר יותר זכיתי להתקרב לרב מטשעבין. היה זה כשהממשלה ביקשה לפתוח את ירושלים בימי השבת לתחבורה ציבורית, ואז התארגנו כמה רבנים ועסקנים לקיים הפגנה גדולה בחצר ישיבת "עץ חיים" במחנה יהודה. הבית הראשון אליו הלכנו לקבל את ברכת הדרך, היה ביתו של הרב מטשעבין. בקשתנו הייתה שיחתום על קול קורא המזמין את הציבור להפגנה גדולה נגד חילולי השבת, שתתקיים בשעת בוקר מוקדמת לפני תפילת שחרית של שבת.
"הרב מטשעבין התנה את הסכמתו בכך שאני אהיה דובר יחיד, מחשש שמא יעלו קנאים ויסיתו לשפיכות דמים. דבר נוסף: מיד עם תום הדברים, להכריז בשמו כי על הציבור להתפזר לביתו. כמובן שקיבלנו את התנאים ולמעלה מאלף איש הגיעו להשתתף בהפגנה. ב"ה התברכתי בקול גבוה, כך שיכולתי לעמוד על השולחן ולקיים את מצוות המחאה, ובסיומה גם לבקש מהקהל להתפזר ולא להתגודד במקום.
"למרבה הצער היו שנשארו להתגודד במקום ובמאבק הקשה שהתפתח שם, נהרג הקדוש רבי פנחס סגלוב ויהודי ערירי נוסף ממשפחת טורנהים. השוטרים השליכו על ראשו אבן והרגוהו ומאוחר יותר סירבו להודות בכך. לאחר ימים מספר הגעתי לביתו של הרב מטשעבין בכדי לדווח לו על ההפגנה. הבחנתי מיד כי הוא שרוי בצער".
רבי יצחק דוד: "במסגרת עבודתו הציבורית הרבה אבא להיכנס אל ה'בית ישראל'. לעתים הייתי מלווה אותו אל הפגישות הללו. ה'בית ישראל' היה מקבלו תמיד בסבר פנים יפות. הוא נהג להתבטא כי 'כעת נמצאים כאן שני ישראל, ישראל הקטן וישראל הגדול', ואז היה מצביע לעבר אבא ואומר: 'הוא ישראל הגדול', כמובן, בגלל שם המשפחה גרוסמן".
רבי יצחק דוד: "אבא, איך הגעת מקרלין ל"תומכי-תמימים"?"
רבי ישראל: "לאחר שכיהנתי כבר כראש ישיבת קרלין בירושלים, התבקשתי לשמש גם כראש ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד. ההצעה הגיעה במהלך חופשת הבראה שהתקיימה לכל ראשי הישיבות בישראל מטעם ועד הישיבות. המארגנים הקצו חדר אחד לכל שני ראשי ישיבות, ונפלה בחלקי הזכות לשהות בחדר ביחד עם הגרב"ש שניאורסון זצ"ל, חתנו של הרב מטשעבין, ששימש כראש ישיבת תומכי תמימים בלוד.
"במהלך היום סח בפני הרב שניאורסון את דאגתו וסיפר כי חמיו עומד להקים ישיבה והוא מבקש להעמידו בראשה, אך בשל תפקידו כראש ישיבה בתומכי תמימים הוא אינו ידע אם יוכל לקבל את התפקיד. מהכא להתם, החל הרב שניאורסון להפציר בי שאקח את התפקיד ולאחר דין ודברים הסכמתי.
"הישיבה בלוד הייתה בית יוצר לעובדי ה', ובשל העניות הגדולה ששררה שם היא שכנה בתוך צריפים רעועים סמוך לתחנת רכבת בלוד. הנהלת הישיבה הקצתה עבורי צריף צר עם חלון לעבר תחנת הרכבת, ובזכות רכבות המשא שנסעו כל הלילה, לא יכולתי לישון כך שנאלצתי לשבת וללמוד עד שעות הבוקר המוקדמות".
"ילד שלי, במה אברכך?"
רבי ישראל: "בהיותי נער רך בשנים זכיתי לפגוש בענקי ירושלים, אחד מהם היה האדמו"ר רבי ולוולה מרחמסטריווקא, חותנו של האדמו"ר ה"אמרי חיים מויז'ניץ". היה זה חג פורים ואחד הצדיקים עשה אותי שליח להעביר לומשלוח מנות. האדמו"ר ישב בראש השולחן כשערימה גדולה של מטבעות כסף מונחים לפניו. כל מי שניגש אליו קיבל מטבע שכזה וגם אני הקטן קיבלתי את המטבע ומיהרתי לצאת מהבית. אך בהגיעי לחצר הבית הצטערתי מאוד מדוע לא ביקשתי ברכה מהאדמו"ר שאזכה להיות תלמיד חכם. כך עמדתי במשך כמה דקות בקרן הרחובות והרהרתי בצער. מי שקטע את מחשבותיי היה הגבאי של האדמו"ר. 'תעלה מהר למעלה', קרא לעברי בקול גדול, 'הרב'ה קורא לך'.
"'ילד שלי', פנה אליי האדמו"ר בחביבות, 'במה אברכך?'. הבקשה כבר הייתה מוכנה: 'שאזכה לגדול תלמיד חכם וירא שמים'. האדמו"ר בירכני בלבביות והעניק לי מטבע נוסף. לפני כמה שנים נפגשת רבי ישראל עם נכדו, האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א, וסיפר לו את המעשה המופלא על הסבא. 'אתה חושב', השיב האדמו"ר, 'שהנס הגדול הוא שהסבא יכול היה לקרוא את מחשבותיו של ילד קטן? המופת האמיתי הוא שהברכה התקיימה'.
"במהלך השנים זכיתי ללמוד חברותא עם האדמו"ר רבי שלמה מזוויעהל, עוד לפני שהתפרסם שמו. רבי שלמה הגיע ארצה מיד עם פרוץ המלחמה וקבע את מקום לימודו בבית הכנסת הירושלמי "ליבל'ה שול" בשכונת בית ישראל, בית כנסת שבו ישבתי ולמדתי. בעבור יהודי ארץ ישראל הוא היה צדיק נסתר של ממש. איש לא הכיר את גדלותו, וגם אני הקטן. רצתה ההשגחה והפכנו לשכנים בשולחן אחד בבית הכנסת. בוקר אחד פנה אלי האדמו"ר בדרך אגב והציע שנלמד בחברותא. תיכף קבענו את מועדי הלימוד והתחלנו ללמוד בקביעות.
"לא חלפו יומיים-שלושה והבנתי מיד שהאיש שיושב לפניי הוא קודש קודשים. בוקר אחד כשהתיישבנו ללמוד אחרי שחרית. במרכז בית הכנסת התהלך לו הלוך ושוב אברך הדור פנים כשהטלית מונחת על כתפו. בשלב מסוים נפגשו מבטיהם של רבי שלמה ושל האברך. רבי שלמה הביט אליו במבט מבהיל וצעק לעברו: 'יונגרמן, איפה היית אתמול בלילה?'. האברך מרוב בהלה שמט את הטלית וברח מבית הכנסת, אני קמתי וברחתי אחריו. אמרתי לעצמי: 'מבהיל ללמוד עם יהודי בעל רוח הקודש'. לאחר כמה ימים פגש אותי ר' שלמה ואמר לי: ר' ישראל, איפה ברחת. לא התכוונתי אליך..."
במהלך השנים זכיתי ללמוד חברותא עם האדמו"ר רבי שלמה מזוויעהל, עוד לפני שהתפרסם שמו. רבי שלמה הגיע ארצה מיד עם פרוץ המלחמה וקבע את מקום לימודו בבית הכנסת הירושלמי "ליבל'ה שול" בשכונת בית ישראל, בית כנסת שבו ישבתי ולמדתי"
רבי יצחק דוד: "כשהאדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל הגיע ארצה, הלך אבא לקבל את פניו בירושילם ביחד עם אלפי יהודים מכל רחבי הארץ. הדחיפות שם היו נוראות ומרוב הבלגן נזרק אבא והגיע עד לפתח דלת המכונית, והנה שני האחים האדמו"רים יוצאים מהרכב ואבא שומע את רבי אהרן אומר לאחיו: 'וואס האט מען מיר אריין געפירט אין מארקט אריין' [=למה הכניס אותנו לשוק]. אתה מבין את גודל ענוותנותו של האדמו"ר? הוא לא האמין שכל הציבור הגדול הזה הגיע לכבודו והיה בטוח שבטעות נקלע לשוק".
רבי ישראל: "ביום שלישי האחרון לחייו של האדמו"ר מבעלזא הגעתי לביתו בכדי לבקש ברכה עבור עניין מסוים, ותור ארוך השתרך אחר פתח דלתו. האדמו"ר ישב אז בחדרו ולמד בקול גדול, כך שנאלצנו להמתין זמן רב. לידי עמד יהודי שסיפר לי כי אינו מקפיד על שמירת מצוות.
"לאחר זמן מה נפתחה הדלת והאדמו"ר, שכבר היה סגי נהור יצא לקבל את הבאים ולחץ את ידו של כל אחד ואחד מהעומדים. כשלחץ האדמו"ר את ידו של אותו יהודי חופשי, הוא החל לזעוק: "וואסער, וואסער" (= מים, מים). הגבאים מיהרו להביא ספל מים וקערה והאדמו"ר נטל את ידיו שוב ושוב. היהודי החופשי התרחק בבהלה. מאוחר יותר שאל אותי: 'מדוע האדמו"ר נהג כלפי כך?' אמרתי לו, 'אתה הלוא בעצמך סיפרת כי אינך מקפיד על חיי תורה ומצוות', אבל היהודי לא מצא מנוח: 'לך סיפרתי את קורות חיי, מאיפה האדמו"ר ידע את זאת?'
ניגוני קרלין על סיפון האונייה
רבי ישראל: "כשלמדתי בצעירותי בישיבת קמניץ בשכונת מזכרת משה, זכיתי לפגוש פעמים רבות את רבי איסר זלמן מלצר שהתגורר בסמיכות לישיבה. ערב אחד עמדתי ליד הבית והנה הדלת נפתחת: הרב והרבנית החלו לרדת לאיטם במדרגות והנה אני שומע את הרבנית קוראת לבעלה בקול גדול: 'ז'וניה', כך כינתה אותו הרבנית, 'אנחנו נוסעים לחתונה ותראה איך יושבים הבחורים ולומדים תורה', ובעלה משיב לה: 'יע, יע, יע, יע' והרבנית נאנחת שוב ואומרת, 'הם לומדים תורה ואנחנו נוסעים לחתונה', ובעלה הגדול נאנח בכבדות, וכך הם יורדים מדרגה אחר מדרגה כשהם מביטים בהערצה על תלמידי הישיבה".
רבי יצחק דוד: "הסבא רבי זלמן גרוסמן זצ"ל היה חסיד קרלין נלהב שניהל את כולל "אוהל משה" בירושלים. לפני מאה שנה הוא יצא באונייה מירושלים לקרלין בכדי לראות את פני רבו האדמו"ר רבי ישראל מסטולין, ה"פרנקפוטר". המעות לא היו מצויות בכיסו ולכן נאלץ ללוות כסף מאנשים רבים לצורך הנסיעה והפך לבעל חוב.
בדרכו לחיפה נסע הסבא אל אחיו, רבי שלמה לוי גרוסמן זצ"ל, שהיה ממונה על הכשרות ביישובי יסוד-המעלה ויבניאל, בכדי להיפרד ממנו לשלום, אך למגינת ליבו הוא מצא אותו שבור ורצוץ. האח סיפר לו על מגפת המלריה שמפילה חללים רבים והעוני הוא עצום כך שאין לתושבים אפשרות אפילו לרכוש תרופות. בקשתו הייתה שיזכיר את מצבו לפני האדמו"ר.
"מצבו של האח נגע מאוד לליבו והוא יצא לדרך באוניה מחיפה. חלפו כמה ימים והנה מגיע ליל שבת. הסבא נהג להיות ער כל הלילה ולנגן ניגונים מבית קרלין, והוא החליט כי גם באוניה ה
בחצר הגדולה של בתי ורשה הכל יודעים להצביע לעבר המרפסת בקומה השנייה שמובילה אל הבית הצר. במדרגות הללו טיפסו, בשבעים השנים האחרונות, גדולי תורה וחסידות, כמו ה"בית ישראל" מגור וה"אמרי חיים" מויז'ניץ, גאב"ד העדה החרדית, הסטייפלער ורבי אליעזר יהודה פינקל ממיר, בעלי בתים ואנשים קשי יום, וגם מאות נערים ונערות מבני עדות המזרח שבאים עד היום לפקוד את ביתם של ה'סבא' וה'סבתא' - כולם הגיעו לביתו של ראש הישיבה הצעיר, שנמצא על ידי גדולי ישראל כשליח נאמן למען הכלל.
הנערים הספרדים הפכו כבר מזמן לאורחים של קבע בבית משפחת גרוסמן. הם יורדים מאוטובוס מספר 3 שעוצר בכניסה לשכונת מאה שערים, נכנסים דרך השער הגדול מימין שניצב בפתח השכונה וקוראים בקול גדול: זיידע, באב'ע. הגאון הגדול רבי ישראל גרוסמן, ראש ישיבת פינסק קרלין ומהשרידים האחרונים לדור דעה, והרבנית פערל תחי', שחצו מזמן את שנת השמונים, ממהרים לצאת לקראתם. בתחילה נראות פניה הצוהלות של הרבנית הישישה כשבידיה קנקנן מים, ובהמשך מראהו האצילי של ראש הישיבה שצועד בזקיפות קומה, ומקבלם בחביבת מיוחדת כקבל אב את בנו בן הזקונים.
כשאותם מנהלי מוסדות שדחו את התלמידים הספרדים יגיעו לישיבה של מעלה לאורך ימים ושנים טובות, ימתינו להם כל המלאכים והנשמות שירדו לשאול תחתיות בגלל שסירבו להכניסם למוסדות תורה, וישאלו אותם: מדוע נגרע חלקנו, למה גזרתם עלינו כליה, באיזה זכות ניתקתם אותנו מחיי עולם? ומה יאמרו אותם אנשים, האם בגלל ששפת יידיש לא הייתה שגורה בפיהם, לכן העדיפו שיחיו כמו גויים?"
בדירות הסמוכות מורמים התריסים ומונפים הוילונות. עשרות זוגות עיניים מעריצות מלוות את קבלת הפנים המיוחדת לה זוכים הנערים. לפני חמישים שנה, כשמשפחת גרוסמן התרחבה בלילה אחד בשלושים ילדים נוספים מבני תימן, פרצה סערה בשכונה. "אל תביאו לכאן את מחלת הגזזת", העירו השכנים לרב. "מהמחלות שלהם עוד יכולה לפרוץ כאן מגיפה שלימה".
רבי ישראל הוכיח אותם: "התחנכנו במשך שנים על מצוות אהבת ישראל ומסירות נפש, וכעת משהתגלגלה בידינו הזכות לקיימם, לא נעשה זאת?" עשרת ילדיו של ראש הישיבה דווקא אימצו בחום את האחים החדשים: הם מיהרו לחלוק יחד את דירת שישים המ"ר".
"הכוח לאהוב כל יהודי"
חייו של רבי ישראל כמו שזורים במערכותיה של היהדות החרדית עם קום המדינה. יש את רבי ישראל שהתרוצץ בבתי גדולי ישראל עד שהושג פסק הדין של 'יהרג ואל יעבור' ונשלח לבית הסוהר, יש את רבי ישראל שהתדפק על דלתות מוסדות תורה והתחנן שייאותו להכניס ילדים מבני עדות המזרח, יש את רבי ישראל יקירם של רבני ירושלים וידידו הקרוב של מרן הגרי"ש אלישיב, ויש את רבי ישראל איש ההלכה וראש הישיבה, שיושב ומורה הלכה לרבים כבר למעלה משישים שנה. זקני ירושלים, למשל, זוכרים אותו כ"עילוי המצוין מבין צעירי ירושלים", כפי שקרא לו הגרי"צ דושינסקי או כ"כוחו עולה בשמי מערב", כמו שכינה אותו הגר"ז בענגיס גאב"ד העדה החרדית.
באישיותו מתמזגים יחד נפלאות אנשי ירושלים ובני החסידים: הענווה אופיינית לבני היישוב הישן והצניעות לתלמידי הבעש"ט. הגדלות שבפשטות והפשטות שבגדלות יאה למפגש הדרכים בין שתי העולמות. "אבא טבע בנו אהבת התורה ואהבת הבריות", אומרים בניו. "מעולם לא ראינו בבית רגע של בטלה. כבר בילדות לימד אותו אבא שכל דקה יקרה. אבא הוא לא רק עילוי עצום בלימוד אלא גם גאון באהבת ישראל: יש לו את הכוח לאהוב כל יהודי, גם הרחוק שברחוקים, ולהתמסר אליו בלי גבול".
בדור שבו הכול מתכנסים בחצרותיהם, דמותו של רבי ישראל בולטת בכך שהיא חוצה גבולות ומחנות. פעמים מספר התבקש להצטרף לבד"צ העדה החרדית ולמועצת גדולי התורה בנפרד וסירב. "התפקיד שלי הוא לדאוג לפרט", הסביר. "למה לי להכריע בשאלה האם מותר ללכת לבחירות או אסור?". רבי ישראל ניחן ביכולת נדירה להתחבר לאמת של כל חוג מבלי להיכנס לעימות עם החוג האחר: הוא למד חברותא עם האדמו"ר רבי שלמה מזוועהיל, ישב בכינוסים של הנטורי קרתא והחינוך העצמאי, שימש כשליח של הרב מבריסק והגרצ"פ פראנק, העמיד דורות של תורה בקרלין, נשא ונתן בהלכה עם הגרש"ז אויערבאך וכיהן גם כראש ישיבת תומכי תמימים של חב"ד.
"גדולי התורה חיו כקבצנים"
השיחה המיוחדת בין רבי ישראל האב לבין רבי יצחק דוד הבן, רבה של מגדל העמק, מתקיימת בסלון ביתו. טוב, לא צריך להיסחף, מדובר בחדר קטן שנחלק לשניים, חציו משמש כחדר שינה וחציו סלון. רבי ישראל מחזיק בהתרגשות בשולחן הרעוע. "לשולחן הזה יש הרבה זכויות", הוא אומר, "זכינו לקיים בו מסיבות אירוסין עבור מאות תלמידות של מוסדות מגדל אור".
כשרבי ישראל מפליג בזיכרונו אל ימי הבראשית של ירושלים עם פרוץ מלחמת עולם השנייה, הוא מתאר בכאב כיצד גדולי ישראל חיו בעוני ובדוחק ונראה שהדבר אינו נותן מנוח לנפשו. "בדור ההוא גדולי התורה חיו כקבצנים, בדירות קטנות, בחצרות ומחסנים", אומר ראש הישיבה שמתגורר בעצמו בדירה שנראית יותר כמחסן.
במרוצת השנים התחננו לפניו בניו שיסכים לעבור לדירה מעט יותר מרווחת, אך רבי ישראל דחה אותם בתקיפות. הישארותו כאן בד' אמות אלו, כמו מחברת אותו לאילנות הגדולים של ירושלים שבצילם חסה. מאה שנות ירושלים משתקפות בעיניו המלטפים. הוא חולף על פני החצרות בעיר, משרטט את אורח חייהם של רועי ישראל ומנסה למצוא הסברים לתהליכים שונים שעברו על הציבור החרדי.
החשש היה אמיתי שהמערכה לא תצלח וח"ו בנות ירושלים יילקחו לצבא ולשירות לאומי. ההחלטה לצאת על המערכה התקבלה אצל הרב מבריסק, שהורה לנו ללכת ולהחתים את גדולי ישראל על הכרוז המפורסם ולאחר מכן לדאוג שהכרוז הזה יגיע לכל בית דתי או מסורתי בישראל, על מנת להעביר מסר לממשלה כי תוכניתם לא תצא לפועל"
כמי שהתמנה לראש ישיבת קרלין כבר בגיל 27 על-ידי רבו האדמו"ר רבי יוחנן מקרלין, מביט רבי ישראל על העולם בעיניים ישיבתיות. יש בו הערצה גלויה כלפי ראשי הישיבות הליטאיות שהרימו את כבוד התורה אך כמי שהתאבק בעפר רגליהם של אדמו"רי ירושלים, כולו שיר הלל ושבח לבתי היוצר לעבודת ה' שהקימו גדולי החסידות.
דווקא איש ירושלים שכמותו, בן לשושלת קרלין ומי שגדל בין סמטאות מאה שערים, בחר להקדיש את חייו לקירובם של בני עדות המזרח. עד עצם היום הזה, בכל פעם כשמגיעה אליו בקשה לסייע בהכנסת תלמידה או בחור ישיבה למוסד תורני, בת שחוק נראית על פניו אבל גם כאב מר: בת שחוק מפני שאין חדש תחת השמש. הלוא הוא זה שלחם בקום המדינה להכנסת אותם נערים למוסדות תורה, ולעתים נדרש להתערב גם למען נכדיהם. וכאב - בשל הצער הגדול שעובר על ההורים, כאב שמפלח את ליבו.
"כאשר אותם מנהלי מוסדות שדחו את התלמידים הספרדים יגיעו לישיבה של מעלה לאחר מאה ועשרים", בורר רבי ישראל את מילותיו בזהירות, "ימתינו להם כל המלאכים והנשמות שירדו לשאול תחתיות בגלל שסירבו להכניסם למוסדות תורה, וישאלו אותם: מדוע נגרע חלקנו, למה גזרתם עלינו כליה, באיזה זכות ניתקתם אותנו מחיי עולם? ומה יאמרו אותם אנשים, האם בגלל ששפת יידיש לא הייתה שגורה בפיהם, לכן העדיפו שיחיו כמו גויים?"
"אני מורד במלכות", הסביר הגאב"ד
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, נקרא רבי ישראל גרוסמן על ידי גדולי הדור להוביל את המאבק הציבורי נגד גזירת שירות לאומי. רבי ישראל פותח במערכה כשבמהלכה הוא מושלך לכלא בהמתנה למשפט פומבי, שבה תאשים מדינת ישראל את רבי ישראל בעוון המרדה והסתה. 53 שנים מאז אותו לילה במגרש הרוסים, ולאחריו המשפט שמשך אליו רבבות יהודים בארץ ובתפוצות, פותח רבי ישראל לראשונה את סגור ליבו וחוזר לימי המאבק.
רבי ישראל: "בירושלים של אותם שנים שרר פחד וייאוש. החשש היה אמיתי שהמערכה לא תצלח וח"ו בנות ירושלים יילקחו לצבא ולשירות לאומי. היישוב שהיה קטן נחלק בין כמה עמדות ואף צד לא היה בטוח שאפשר למנוע את הגזירה. ההחלטה לצאת על המערכה התקבלה אצל הרב מבריסק, שהורה לנו ללכת ולהחתים את גדולי ישראל על הכרוז המפורסם ולאחר מכן לדאוג שהכרוז הזה יגיע לכל בית דתי או מסורתי בישראל, על מנת להעביר מסר לממשלה כי תוכניתם לא תצא לפועל".
רבי יצחק דוד: "מי חתם ראשון על גילוי הדעת?"
התחושה שליוותה אותי במסע הזה היתה כי ביכולתי להציל דורות שלימים מרדת שחת, ולכן עלי לגייס את כל תעצומות הנפש בכדי לשכנע הן את הפקידים והן את המנהלים החרדיים, לקבל את הילדים הללו. אין להאריך בדבר המצער: שני מוסדות בלבד הסכימו לקבל את התלמידים הללו"
רבי ישראל: "בתחילה הלכתי אל רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים. הוא עבר על הנוסח שהכנתי ותיקן והוסיף כמה משפטים ואז צירף את חתימתו. הנוסח של הכרוז היה כדלהלן: 'היות וכבר גילינו דעתנו דעת תורה בנוגע לגיוס הבנות אשר היא אביזרייהו של אחת משלושת העבירות הידועות שהדין הוא "יהרג ואל יעבור", ובהיות והשלטונות עומדים לחוקק חוק לחייב בכוח הזרוע את בנות ישראל להתייצב ולהתגייס לשירות לאומי אזרחי שלא במסגרת צבא, על כן אנו מגלים דעתנו, כי תוקף פסק הדין האוסר גיוס נשים חל גם על שירות לאומי אזרחי בכל חומרתו'.
"הסיפא של הכרוז הוא זה שהסעיר את המדינה כולה. 'אנו פונים אל כל בנות ישראל ואנו מחייבים אתכם בכוח תורתנו הקדושה להקהל ולעמוד על נפשכן להיות למופת לכלל ישראל, כחנה ושבעת בניה וארבע מאות ילדים וילדות, שנשבו לקלון והשליכו עצמן לים ולהתנגד בכל האמצעים נגד החוטפים אשר קמו עליכן. ואתן מצוות להעדיף ולהיות כלואות בבית הסוהר ולקבל עליכן לסבול עוני וייסורים ולקדש שמו יתברך-שמו ככתוב 'כי עליך הורגנו כל היום'.
"בכל אופן המשכנו במלאכת ההחתמה בבתיהם של גדולי ישראל. הבא בתור היה רבי זעליג ראובן בענגיס, גאב"ד העדה החרדית. העמדה של העדה החרדית הייתה כי צריך לנהוג כפי שנהגו בימי סטלין, ולא תהיה ברירה אלא להסתיר את הבנות במחבוא. העסקנים שלהם לא האמינו ביכולת המאבק להצליח. כשנכנסתי לחדרו של הגאב"ד והצגתי לפניו את גילוי הדעת, הוא קרא מיד לרבנית ואמר לה: 'היות ואני הולך לחתום על קריאת קודש ובגלל זה מסוגלים לקחת אותי לבית הסוהר, ומכיוון שבבית הסוהר קר ואני יכול ליפול למשכב, לכן אני מבקש שכבר נכין את הבגדים החמים לבית הסוהר'.
"התערבתי מיד ואמרתי: 'אין צורך להכין כלום כי בין כה וכה לא ייקחו את הרב לבית הסוהר'. רבי זעליג ראובן הסתובב אלי בתימהון ושאל: 'למה? הרי אני מורד במלכות ומגיע לי שייקחו אותי לשם'. לאחר דין ודברים הוא צירף את חתימתו, ומשם יצאתי אל ביתו של רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.
"האירוע הפך לפרשה בינלאומית"
רבי ישראל: "כשהגעתי לביתו של רבי איסר זלמן, הבנתי שהרבנית אינה שבעת רצון מחתימת בעלה על הכרוז. לבית הזה בחרתי להגיע ביחד עם עילוי גדול שלא האריך ימים ולא אזכיר את שמו. רבי איסר זלמן קרא את נוסח קריאת הקודש ושאל מיד, איפה החתימה של הרב מבריסק? הוא פסק: 'כל עוד שאין חתימה של הרב מבריסק, אין על מה לדבר'.
"למרות שרבי איסר זלמן לא צירף את חתימתו הוא נפרד מאתנו בכבוד וליווה אותנו לאורך כל המדרגות עד לכביש. לפתע כאילו התעורר רבי איסר זלמן מתרדמתו, החזיק בידיי ואמר לי: 'עולים הביתה בחזרה'. לא אשכח איך הוא רץ כמו ילד קטן במעלה המדרגות לבית ואנחנו אחריו. הוא פתח את הדלת, פנה לאשתו הרבנית והכריז בתקיפות: 'אני אחתום, ואין זה עסק של אף אחד. את תכנסי למטבח ותבשלי תבשילים'.
"לאחר שסיימנו להחתים את כל גדולי ישראל על קריאת הקודש, ניגשנו לעבודת הדפוס, אלא שבעל הדפוס הודיע לנו שהוא אינו מוכן להדפיס את הכרוזים, שמא המשטרה תבוא ותסגור את בית הדפוס. אמרתי לו מיד שאם יבואו שוטרים, שישלח אותם לישראל גרוסמן, וכך הוא התרצה והסכים לבצע את העבודה. עברו יומיים שלושה והכרוזים הופצו בכל ירושלים ותהום העיר. לא חלפו כמה שעות וכמה שוטרים באו לעצור אותי. הם הגיעו להיכל ישיבת קרלין בירושלים והמתינו עד לסיום השיעור, רק אז נמסר לי ביד צו המעצר ונלקחתי אחר כבוד לבית המעצר במגרש הרוסים. מרגע זה ואילך הפך האירוע לפרשה בינלאומית".
חלק חשוב מבני הישיבות איבדנו לאצ"ל וללח"י, אבל ככל שאני מתעמק בשאלה, אינני יודע מהי הסיבה ומהו המסובב: האם בגלל שהדור היה כל כך חלש, לכן הלכו הצעירים למחתרות, או שבגלל המחתרות גרמו לסטיית הצעירים מהדרך"
רבי יצחק דוד: "דמה בנפשך את המעמד הבא: כמה שעות לאחר שלקחו את אבא למעצר, הגיעה לבקרו משלחת של גדולי ישראל כשבראשה עומדים רבי איסר זלמן מלצר, רבי צבי פסח פראנק והרב מטשעבין כשאחריהם צועדים מאות תלמידיהם וחסידיהם. הם נכנסים לחדרו של מפקד המחוז בירושלים ומודיעים לו על רצונם להיעצר במקום הרב גרוסמן. "אנחנו אלו שחתומים על גילוי הדעת ולכן עליכם לעצור אותנו ולא את הרב הצעיר", אמרו. המפקד שלמד בילדותו בתלמוד תורה הגיב מיד בחיוך: 'בחיידר למדנו שאין שליח לדבר עבירה'...
"כשגדולי ישראל דיברו עמו קשות, הסביר המפקד את עמדתו: 'רבותיי הנכבדים, אם הייתי עוצר אתכם, הרי שהייתי טיפש גדול. אתם יכולים להניח שלא היו ממנים טיפש לתפקיד הרם הזה. אני אסבול מספיק ממעצרו של הרב הצעיר'. המפקד סיפר גם כי הוא ניסה לשכנע את בן גוריון להימנע מהמעצר, אבל הוא התעקש שחייבים לעשות כן. למחרת, ביקורם של גדולי התורה בבית המעצר התפרסם בהבלטה בעיתונים הכלליים, ובמאמר אחד נכתב בהבלטה כי, "245 שנה הגיעו לבקר רב צעיר במגרש הרוסים', כשהכוונה היא כמובן לגילם המצטבר של כל הרבנים יחד".
רבי ישראל: "ישבתי בבית המעצר עד לשחרור כשאני ממתין לפתיחת המשפט. בפרק זמן זה שבין השחרור למשפט, החלטנו לצאת לכל היישובים בארץ ולזעוק זעקה מרה על הגזירה הנוראה של גיוס בנות. עברנו מיישוב ליישוב ורבים קיבלו על עצמם שלא להיכנע לגזירה. גם הידידים בחו"ל הרעישו עולמות והמודעות הציבורית נעשתה גדולה".
רבי יצחק דוד: "בימים שקדמו למשפט, הפעילו העסקנים בארה"ב את אחד מאישי הציבור החשובים בארה"ב רבי שכנא זון, שפנה לכל אלו שתרמו למדינה ודרש מהם להתקשר לבן גוריון ולהעמיד אותו על חומרת המצב. לר' שכנא היו הרבה קשרים בסנט, וידידיו התחילו להתקשר לבן גוריון ולשרי הממשלה ודיברו עמם קשות. בשלב מסוים חשב בן גוריון כי בארה"ב מתגוררים 150 אלף איש שאין להם בעולמם כלום מלבד המאבק בגיוס בנות".
"'שהם ילכו למאסר', זעק הרב מבריסק"
רבי ישראל: "אחת השליחויות הקשות באותה תקופה, הייתה זו שהוטלה עלי על ידי הרב מבריסק והרב בענגיס אל ה"חזון איש". בימים ההם התפרסמו ידיעות על הביקור של בן גוריון בביתו של ה"חזון איש", והתבקשתי להעביר אגרת אל ה"חזון איש" בנושא שירות לאומי. מיד בתחילת השיחה גולל ה"חזון איש" בפניי את השתלשלות האירועים שקדמו לפגישה הצפויה. 'כשהגיע הנה השליח מטעם בן גוריון וביקש לקיים את הפגישה', סיפר לי החזו"א, 'אמרתי לו שהבית שלי פתוח לכל מי שמבקש להיכנס אליו. בכוונה הדגשתי זאת בכדי להראות שאינני מייחס שום חשיבות מיוחדת לביקור שלו'.
"מפאת הרגישות שבשליחות ל"חזון-איש" אמרתי מיד, בחרדת קודש, כי לכתחילה לא רציתי לקיים את השליחות אבל בירושלים הכריחו אותי לעשות כן. מכאן התגלגלה השיחה על המערכה של השירות הלאומי, ואני, הקטן אמרתי שאם בן גוריון ינסה להסביר בשיחה הצפויה שקיים הבדל בין גיוס בנות לשירות לאומי, ויאמר כי בשירות לאומי מדובר בסך הכל בטיפול בנזקקים. לפתע עצר אותי החזו"א ואמר: 'לא. אני לא זקוק להסברים. אם הוא ישאל אותי איפה כתוב שהשירות הלאומי אסור', ואז לקח החזו"א את ידי, הניח אותה על מקום הלב והמשיך, 'אני אומר לו שזה כתוב כאן. אין צורך בהסברים נוספים'.
"המעמד היה מבהיל. בכלל ההנהגה בבית הייתה מיוחדת. הרבנית שהייתה חרדה ליוקר לימוד התורה של בעלה, לא אהבה שאנשים באים ומטרידים אותו בשאלות. פעם אחת כשישבתי מולו היא פנתה לבעלה הגדול ואמרה לו: "בעולם שלנו יש מספיק רעב'ס. מדוע אתה צריך לשבת עם כל האנשים? תלמד תורה ושהאחרים יקבלו קוויטלאך".
"בכל אופן ההתמודדות הייתה קשה, גם מבית וגם מחוץ. כמה שבועות לפני פתיחת המשפט הגיעו לביתי במפתיע ראשי "נטורי קרתא". הם תבעו ממני בפה מלא להצהיר בבית המשפט, עם פתיחת הדיונים, כי אינני מכיר בסמכות של הממשלה ובתי המשפט בישראל. הם הוסיפו כי אם לא אשמע בקולם הם כבר ידעו מה לעשות איתי.
רבי ישראל: "בצר לי נסעתי אל ה"חזון איש" בבני ברק. פרשתי לפניו את כל השתלשלות המאורעות, כולל הביקור של ראשי נטורי קרתא, ושאלתי מה עלי לעשות. החזון איש שהיה סמל של חכמה ופיקחות, חשב וחשב ולבסוף אמר: "אתה יודע שקיים הבדל בין מזג האוויר בירושלים למזג האוויר בבני ברק. האקלים הוא שונה: בירושלים יש קולות וברקים ואילו בבני ברק הכל מתנהל על מי מנוחות. האם אתה מצפה ממי שגר במקום שליו לבוא ולשפוט לגבי מקומות שבהם יש קולות וברקים?".
"חזרתי לירושלים ועליתי לביתו של הרב מבריסק. באותה תקופה הוא סבל ייסורים נוראים. כשנכנסתי אל סלון ביתו, מצאתי את הרב שוכב על הספה כשפניו אל הקיר. הרב מבריסק ידע לזהות אותי לפי הפסיעות. ''ר' ישראל קשה לי להסתובב, תדבר, אני שומע', הוא אמר. סיפרתי לו דברים כהוויתם, כולל תוכן הפגישה עם ראשי נטורי קרתא והאיום המרומז. לפתע פתאום קפץ הרב מבריסק מהמיטה, נעמד מלוא קומתו ואמר: 'עליך לבקש מהשופטים בלשון תחנונים כמו גנב שנתפס בעת גניבתו המתבקש לחון אותו'. הוא התייחס לפנייתם של חברי משלחת ואמר: "שהם ילכו לשבת במאסר, לא אתה. תגיד להם בשמי שהם יכולים לשבת במאסר כמה שנים שהם רוצים, אבל שממך לא יתבעו לומר בבית המשפט כי אינך מכיר בו. חס-ושלום לשמוע בקולם. עליך לעשות כל השתדלות שלא להיכנס למאסר'".
"באיזו זכות באתם לגזול את ביתי"
רבי יצחק דוד: "ביום שהגיע לאבא הזימון הרשמי למשפט, מתכנסים בצוותא רבי איסר זלמן מלצר ורבי זעליג ראובן בענגיס ומחליטים לשלוח איגרת קשה לראשי אגודת הרבנים בארצות הברית. וכך כתבו השניים בדם ליבם: 'רוצה הממשלה להאשימנו בקשירת קשר נגד חוק שירות הביטחון, והיועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ולערוך משפט נגד ידי"ע רב הפעלים הרב הגאון כו' מוהרה"ר ישראל גרוסמן שליט"א ראש ישיבת קרלין. הרב גרוסמן קיבל כבר הזמנה למשפט העומד להיערך ולהתקיים בירושלים, ועל פי סעיפי האשמה שהם מאשימים אותו יש חשש להענישו ח"ו בעונש חמור וביחוד בהתחשב עם רצונם להפחיד על ידי זה את כל הרבנים, העסקנים החרדים ואנשי המעשה המשקיעים מיטב מרצם להגיד דברם קשות וגלויות נגד הגזירה הזאת, המאיימת ח"ו לעקור ולשרש כל זיק של מוסר וצניעות מבנות ובני ישראל'.
"ממשיכים הרבנים וכותבים: 'למותר לציין שמלבד שהדבר תלוי בהצלת תלמיד חכם גדול מצעירי גאוננו ומרביץ תורה ברבים העומד בפרץ במסירות נפש שלא על מנת לקבל פרס, הנה מיותר גם לציין את התוצאות העגומות והשליליות שמשפט זה יכול ח"ו לגרום, הן בהשפלת כבוד התורה ונושאי דגל, והן בסתימת כל פה והאלמת כל מחאה נגד הגזירה האיומה הזאת -- גיוס נשים, ובהביענו דברינו הגלויים, ברצונם להאשימנו כביכול כקושרי קשר ובוגדים'. הרבנים ביקשו מהם להרבות בתפילות, וציינו כי כעת כשהנאשם קיבל כבר את ההזמנה למשפט והממשלה לא שקלה את ההפסד היכול לצאת בשכרה כתוצאה ממשפט זה, לכן הם מבקשים את עזרת יהודי העולם לביטול הגזירה".
רבי ישראל: "עם פתיחת המשפט, נעמדתי והשמעתי את הדברים הבאים: "אדוני השופט יש כאן טעות, עליי להתחלף עם התובע המשטרתי: אני הוא התובע והוא הנאשם. על ספסל הנאשמים היו צריכים להושיב את ראשי המדינה שהם אחראים להתדרדרות הצניעות שהינו סמל לעם ישראל. אתם מבקשים לפגוע בכבודם של בנות ישראל. אני גר פה כבר מאה חמישים שנה ואילו אתם באתם לכאן בשנים האחרונות. באיזה זכות אתה יכולים לגזול מאיתנו את בנותינו? בכל הגלויות מסרנו את נפשנו על קדושת בנות ישראל. גם בארץ הזאת, לא ניתן לכם לפגוע בחינוך בנינו ובנותינו.
"הדברים עוררו סערה בבית המשפט ולבסוף גזרו עלי השופטים מאסר של שלושה חודשים, שהומר לאחר ערעור בקנס כספי. על כל פנים, מאז ירדה הממשלה מתוכניתה לגייס בנות בכוח או לשלחם לשירות לאומי, למרות שהחוק התקבל. הם הבינו כי הציבור החרדי ילחם בכל הכלים שעומדים לרשותו".
"אלפים איבדנו לשווא!"
רבי יצחק דוד: "אבא לא הצליח לחיות על מי מנוחות עוד זמן רב. לאחר זמן קצר הגיעה העלייה הגדולה של בני עדות המזרח ואבא נרתם לסייע להם בכל כוחו".
רבי ישראל: "זה היה שמד של ממש. בהוראת גדולי ישראל דאז התבקשתי להיכנס למערכה חדשה שהייתה קשה כי התנהלה גם מול משרדי הממשלה וגם מול מנהלי מוסדות תורה. בביקורים הראשונים במחנות העולים נחשפנו לגזילה הגדולה של המדינה, שלוקחת ילדים ממרוקו ומפרס וממירה את דתם. היהדות החרדית עשתה רעש גדול והוקמה וועדה בראשותו של יצחק בן צבי. הופעתי לפני הוועדה כמה פעמים וזעקתי כי לא יקום ולא יהיה. אנשי הסוכנות טענו מצידם כי אין מספיק מוסדות תורה שמוכנים לקלוט את הנערים הללו, אבל טרחנו להביא ראשי מוסדות שיצהירו כי הם מוכנים לקבל את הילדים".
רבי יצחק דוד: "היה אמת בטענתם של אנשי הסוכנות?"
רבי ישראל: "לצערי כן. בכל אופן, באחד הדיונים, ניגש אלי בכיר בסוכנות ואמר לי: 'הרב גרוסמן, למה עלינו להתווכח? בוא נסע כעת ביחד ותראה לי מי הם המוסדות שמוכנים לקבל את הילדים מבני עדות המזרח'. הסיכום בינינו היה כי כל מוסד תורני שמתנהל על פי החוק ויסכים להכניס ילד אליו, הסוכנות תוותר על אחזקתו. יצאנו שנינו לדרך ונסענו לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. הגענו ליהוד, שם עמד בניין שעדיין לא הושלם. הצעתי לאותו בכיר שהסוכנות תשלים את הבנייה והילדים ילמדו במבנה הזה תחת הנהלה חרדית. הבכיר בסוכנות דחה את ההצעה בתוקף. משם עברנו לישיבת בת עין בטבריה וגם שם לא הגענו להסכמה.
"התחושה שליוותה אותי במסע הזה היתה כי ביכולתי להציל דורות שלימים מרדת שחת, ולכן עלי לגייס את כל תעצומות הנפש בכדי לשכנע הן את הפקידים והן את המנהלים החרדיים, לקבל את הילדים הללו. אין להאריך בדבר המצער: שני מוסדות בלבד הסכימו לקבל את התלמידים הללו - בית אבות פוניבז' וישיבת תומכי תמימים בלוד. בפוניבז' הסכימו להכניס 80 ילדים, ובלוד אמרו לי שאם אדאג למיטה, מזרון ובגדים עבור כל ילד חדש, הם יסכימו לקבלו. בשבת הסמוכה עברתי בין כל בתי הכנסת בירושלים וקיימנו מגבית, ובכסף הזה הצלחנו להכניס לשם תלמידים רבים ופשוט הצלנו כאן דורות.
"לא אשכח את רבי אברהם דרייזין שהיה עובד ה' אמיתי. הוא כיהן כמשפיע של הישיבה וכל פעם כאשר ראה שאני מביא לישיבה עוד ועוד ילדים, הוא חשש כבר מאובדן הצביון של הישיבה. יום אחד, כשהגעתי עם נערים ספרדים, הוא משך אותי בכתפי ואמר: 'ר' ישראל, עם הטוב לב שלך, אתה תחריב את כל הישיבה'. אמרתי לו: 'הישיבה אולי לא תהיה ישיבה למצוינים, אבל לכל הפחות נוכל להגיע לישיבה של מעלה עם לב נקי מתוך ידיעה שעשינו את כל מה שיכולנו להציל את הנשמות הללו'. היו מנהלי מוסדות רבים שהתחמקו, ואני עמדתי בוש ונכלם ליד אותי פקיד סוכנות. עמדתי לידם כעני בפתח ולא חסתי על כבודי. בתוך ליבי ידעתי שמדובר בהצלת נפשות ממש, והוא רואה איך שאני מתווכח עם המנהלים והם מושכים בכתפיהם ומסרבים לקבל את הילדים".
רבי יצחק דוד: "היה כאן את העניין המצער של ספרדים ואשכנזים?"
רבי ישראל: "אפשר לומר. לעולם לא אשכח את הימים הללו כשהלכתי לכל מוסדות התורה האשכנזים בירושלים, המוסדות החשובים והבולטים ביותר. המנהלים טענו כי הם מוכנים לקבל אך ורק ילדים אשכנזים, והיו שהסבירו זאת בגלל קושי השפה והמנטאליות. כמה שהתחננתי לא עלה בידי. באחת הפעמים צעקתי: 'ריבונו של עולם, הילדים הללו יהיו גויים אם לא נציל אותם. מדובר כאן בצאצאים של גדולי רבני המערב'. בסופה של מערכה בת כמה שנים, זכינו להכניס כמה מאות נערים ספרדים למוסדות תורה אבל איבדנו אלפים לשווא!".
"מה הבאתם לנו ילדים חולי גזזת"
רבי ישראל: "לילה אחד, עם תום יום של השפלות בין מוסדות, עליתי לביתו של הרב מבריסק והתחלתי לבכות ולצעוק. הרב מבריסק הצטער מאד על מה ששמע ואמר: 'אני לא רואה מי שיכול לשנות את המצב, מלבד האדמו"רים מבעלזא ומגור. אם הם ייסעו לחו"ל ויאספו כסף אפשר יהיה להקים לספרדים עולם של תורה'. לצערי, הדבר לא עלה לבסוף. שאלו אותי נכדי, מה פתאום נזרקתי לשליחות הזאת, ואמרתי להם כי אני רואה שליחות בחיי לעודד ולחזק את בני עדות המזרח. זה חלק מהנשמה שלי. אתה זוכר שהבאתי לבית שלושים ילדים תימנים מראש העין?"
רבי יצחק דוד: "כן, נסעתם אז בטנדר ביחד עם כמה עסקנים והוצאתם אותם מתוך האוהלים והביצות. הילדים עלו לבית ללא נעלים וגרביים אך הפכו מהר לחלק מהמשפחה. הסדר היה כך, שאנחנו הילדים ישנו על הרצפה והם ישנו על מזרונים. עד היום בקרלין יש כמה משפחות שאבא הכניס אותם לשם".
רבי ישראל: "אני מתבייש לספר איך התייחסו שכנים כאן באזור לילדים התימנים. חלק מהתושבים דפקו על דלת ביתנו וצעקו: מה הבאתם לנו ילדים חולי גזזת? הם ידביקו במחלתם את כל ילדי השכונה. אמרתי למתרעמים: צדיקים, אנחנו שלוחי מצווה ושלוחי מצווה אינם ניזוקין".
רבי יצחק דוד: "מהי דעת הרב על האפליה שקיימת כיום במוסדות תורה וחינוך?"
רבי ישראל: "זה מה שאני אומר: אין חדש תחת השמש, הכל היה כבר, אבל אני יכול לומר באחריות מלאה שאם החזון איש היה חי אתנו, הוא לא היה נותן לזה לקרות. בשום פנים ואופן לא! מדובר כאן בפשע לכל דבר. כשרואים בעלי תשובה שהגיעו לדרגה של צדיקים, אשר עזבו את כל הבלי העולם מאחוריהם בכדי להתקדש בחיי תורה, והנה כשילדיהם מבקשים להיכנס למוסדות, לא מוכנים לקבלם בגלל שאביהם הוא בעל תשובה או ספרדי.
"לפני כמה שנים, עלה לביתי באישון לילה בעל תשובה שהחזרתי אותו למוטב לפני כמה עשרות שנים. הוא היה כולו נסער כשהתברר לו כי נכדתו לא התקבלה לבית יעקב ביישוב שבו הוא מתגורר. אתה מבין? מדובר כבר בשלושה דורות של יהודים שנדחו לשווא. היהודי שהיה שבור כולו התקרב אלי בבכי ותחנונים וזעק מקירות ליבו: "הרב גרוסמן, אם ידעת שכך ינהגו עם ילדיי ונכדיי, מדוע החזרת אותי בתשובה? למה הבאת אותי לכאן?? ואני שואל אותך, איך אפשר לנחם יהודי שכזה, במה?".
"למדו מתוך עניות שאין לתאר"
רבי יצחק דוד: "אבא זכה להסתופף בצילם של כל גדולי הדורות בירושלים של מאה השנים האחרונות. ידידות מיוחדת נרקמה בינו לבין מרן הגרי"ש אלישיב, שפלפלו אתו יחד באותו בית כנסת לפני שישים שנה ויותר, והמשפחות היו קרובות. הרבה שעות של שיחות על מלחמתה של תורה התנהלו ביניהם. עד היום כשהשניים נפגשים כולם רואים את החביבות המיוחדת וההערכה הגדולה ששוררת ביניהם".
רבי ישראל: "בירושלים דאז נחשב הגרי"ש אלישיב לגאון נסתר. הוא לא למד בישיבה ותמיד הצטנע עם עצמו. אני הכרתי אותו כמתמיד של בית הכנסת "אהל שרה" בשכונת מאה שערים. היחידי שהיה לו את המפתח של בית הכנסת, היה הגרי"ש אלישיב. הוא אהב ללמוד לבד והיה מתמיד גדול. בלימוד שלו הייתה נעימות מיוחדת, געשמאק אמיתי. הקשר בינינו התחזק לאחר שנבחר לכהן כדיין ואני עסקתי רבות בנושאים של חושן משפט, כך שישבנו פעמים רבות ודיברנו בינינו בלימוד".
רבי יצחק דוד: "לפני 45 שנה לא היה אף כולל בירושלים שלמדו בו חושן משפט. אבא היה הנחשון שהוציא לאור הלכות פסוקות על הלכות תיווך, שידוך, שכנים, חוזים וכיו"ב, והגרי"ש אלישיב היה עובר על ההלכות ומעודד מאוד את אבא לכתוב בנושאים אלו".
"במסגרת עבודתו הציבורית הרבה אבא להיכנס אל ה'בית ישראל'. לעתים הייתי מלווה אותו אל הפגישות הללו. ה'בית ישראל' היה מקבלו תמיד בסבר פנים יפות. הוא נהג לומר לחסידיו כי 'כעת נמצאים כאן שני ישראל, ישראל הקטן וישראל הגדול', ואז היה מצביע לעבר אבא ואומר: 'הוא ישראל הגדול'"
רבי ישראל: "הגרי"ש אלישיב למד תורה לשמה, מתוך עניות שאין לתאר. זו הייתה התמדה מתוך דוחק. מעולם הוא לא ביקש דבר מאיש. חמותי ע"ה הייתה גבאית צדקה שאספה כסף מנדיבים והיה לה חוש ריח לאלו תלמידי חכמים הגונים יש להעביר את התרומות. השכנות עם הגרי"ש אלישיב העלתה את החשד כי בבית הזה אין אפילו כיכר לחם. בוקר אחד נכנסה חמותי לבית ודיברה עם הרבנית והיא אישרה בפניה כי המצב הכלכלי הוא בכי רע.
"מאז היא דאגה להעביר כסף ומזון לבני הבית. יום אחד כשאחד מילדיו נפל למשכב ומצבו התדרדר מאוד אך רעייתו הרבנית סירבה להפריע לו בלימוד ולא הרשתה לאיש לקרוא לו לשוב מבית הכנסת. גם חמיו של הגרי"ש אלישיב, הצדיק רבי אריה לווין, בחר לחיות בדוחק. הוא התגורר במרתף בן שני חדרים, ללא אור יום".
רבי יצחק דוד: "מדוע הציבור לא סייע לגדולי ישראל שיוכלו לעסוק בלימוד התורה מבלי שטרדות הפרנסה יפריעו להם?"
רבי ישראל: "באותם ימים לא היה מי שיוקיר תלמידי חכמים שחיו בעוני מחפיר. אנשי ירושלים היו עסוקים במלחמת קיום יומיומית. לא היה פנאי לכלום. מי שידע לייקר תלמידי חכמים היה זה רבי יצחק אייזיק הרצוג, הרב הראשי לישראל. מידי יום שישי היו מתכנסים בביתו ללימוד משותף הוא היה תומך בכל אחד מהבאים במטבע של חצי לירה. בהתכנסות הזאת של יום שישי השתתפו ידידיי הגרי"ש אלישיב ונבדלחט"א הגרש"ז אוירבעאך, הגר"א גולדשמיט, הגר"ב ז'ולטי ועוד.
"מי שבלט בגאונותו העצומה היה זה רבי גרשון לפידות שהיה מסיים את הש"ס אחת לתשעה חודשים. הוא עבר על הש"ס אולי חמישים פעם, ולגדול הזה לא היה לחם לאכול, כפשוטו. הגבאים בבית הכנסת שבו למד רצו לגרש אותו בלילות בגלל היוקר של החשמל, עד שחמותי ע"ה הצליחה להגיע לסיכום עם הגבאים על הפעלת מונה חשמל מיוחד, ועל המונה היה כתוב את שמה והיא שילמה לגבאים את הכסף. אנחנו האברכים הצעירים היינו לומדים עד שלוש לפנות בוקר, ואז כשרוחו של רבי גרשון הייתה טובה עליו הוא היה בוחן אותנו".
"רבים מבני הנוער יצאו לתרבות רעה"
רבי ישראל: "לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, המצב של יהדות התורה היה בשפל המדרגה. החופשיים השתלטו על היהדות החרדית. בכל ירושלים היו אולי מאה יהודים שהשתמשו בהכשר של בד"צ העדה החרדית. אנחנו נמצאים כעת בבתי ורשה, אפשר לומר שרבי מבני הנוער יצאו לתרבות רעה. אולי שלושה בתים כאן נותרו שלמים".
רבי יצחק דוד: "ומהי הסיבה שכל כך הרבה צעירים ירדו מהדרך?"
רבי ישראל: "חלק חשוב מבני הישיבות איבדנו לאצ"ל וללח"י, אבל ככל שאני מתעמק בשאלה, אינני יודע מהי הסיבה ומהו המסובב: האם בגלל שהדור היה כל כך חלש, לכן הלכו הצעירים למחתרות, או שבגלל המחתרות גרמו לסטיית הצעירים מהדרך".
רבי יצחק דוד: "אני לא מבין, בירושלים היו כל כך הרבה גדולי עולם, צדיקים אמיתיים, מדוע רבים מבני הנוער ירדו מהדרך?"
רבי ישראל: הזכרתי פעם את שאלת ה"אבן עזרא" על יציאת מצרים: עם ישראל מנה אז יותר ממיליון איש ואילו המצרים מנו בסך הכל שש מאות חיילים. מדוע חששו היהודים להילחם בהם? התשובה היא ברורה: שנות העבדות במצרים הורידו אצלם את המוראל עד לשאול תחתיות. איום ונורא מה שהיה בירושלים: המלחמות והעוני הפכו את היהודים לשבורים ונדכאים. למי היה זמן אז להידרש לכבודם של גדולי ישראל? צדיקים כמו רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי שמואל סלנט חיו כאביונים שהתגלגלו בחצרות ואין דורש את כבודם!".
"המצב היה משונה מאוד. כשהגיעה ידיעה לתוך בית הכנסת, היה אומר יהודי אחד לחברו: הידיעה אינה נכונה וחבירו היה משיב לו: איך אתה יכול לומר שזה דבר שקר, הלוא אני שמעתי את הידיעה מאיש חופשי. אתה מבין את משמעות העניין? המוראל היה כה ירוד עד ששני חרדים יכלו לומר כי אם חילוני עומד מאחורי ידיעה כלשהי, זו ההוכחה שהדבר אכן קרה".
"התוודעתי לסוד הגדול"
רבי ישראל: "היהדות החרדית הייתה בשפל המדרגה: בימים ההם לא היה אפילו בעל תשובה אחד בירושלים, מלבד לאחד שהגיע ממצרים ומכר סיגריות. מי ששינה את המצב מן הקצה אל הקצה היו ראשי הישיבות שהגיעו לעיר מיד עם פרוץ מלחמת עולם השנייה. הראשון שבהם היה רבי משה ברנשטיין, חתנו של רבי ברוך בער ליבוביץ ראש ישיבת קמניץ. הוא זה שעשה את המפנה. מיד עם בואו לירושלים הכריז רבי משה על פתיחתה של ישיבה למצוינים שבה יינתן לכל תלמיד מלגה חודשית בסך שלוש לירות. המדובר הוא בסכום עתק במונחים של פעם: כל משפחה יכולה הייתה להתפרנס ברווח בסכום זה במשך חודש ימים".
רבי יצחק דוד: "מאיפה היה להם סכומים שכאלה לחלק לתלמידים?"
רבי ישראל: "אתה שואל שאלה טובה. לאחר שהתקרבתי לרבי משה ברנשטיין, ומאוחר יותר גם לרב מבריסק, התוודעתי לסוד הגדול שלא היה ידוע לאיש. מסתבר שלפני פלישת הגרמנים ימ"ש לפולניה, שרים בכירים בממשל הפולני הבריחו אוצרות של כסף וזהב ללונדון. גם הממשלה בלונדון שהכירה בה כממשלה הגולה של פולניה, העבירה לה סכומי כסף גדולים ואחד מגדולי ראשי הישיבות שהיה קרוב לכמה מהשרים שם, הצליח לפעול אצלם להעביר מענקים חודשיים עבור תלמידי הישיבות שנמלטו מפולין עם פרוץ המלחמה. מהתקציב הזה, יכלו ראשי ישיבות מיר וקמניץ להעניק 3 לירות לכל תלמיד בישיבה. פעם בשיחה אקראית עם הרב מבריסק, התבטא הרב ואמר: "נו, הרי יש עוד אנשים מבריסק שחיים עמנו, לכן אני נחשב עוד לרב מבריסק".
"אין ספק שראשי הישיבות הללו הרימו את כבוד התורה בירושלים. זכורני כי לאחר שהצטרפתי לישיבת קמניץ, פגשתי בסמטאות ירושלים את רבי פנחס עפשטיין, ראב"ד העדה החרדית, ששאל אותי למעשיי. סיפרתי לו שעברתי ללמוד בישיבה שלומדים בה על פי שיטת בריסק, וכי משלמים סכום שאיתו אפשר לפרנס את המשפחה. רבי פנחס הרהר קמעה ואמר: 'אני לא מקבל שכר שכזה. אולי אבקש להצטרף אליכם לישיבה'.
"הנהגתו של רבי אליעזר יהודה פינקל ממיר הייתה שונה: כל מי שהשמיע בפניו פלפול תורני או מהלך כלשהו בלימוד, זכה לקבל ממנו מענק של חצי לירה. מידי חודש בחודשו נהגתי לבוא להשמיע בפניו דבר חידוש וזכיתי גם במענק. יום אחד כשבאתי לביתו נמסר לי שהוא נסע לארה"ב ולא ידוע מתי הוא ישוב. חזרתי לביתי וכבר שכחתי מהעניין אלא שיום אחד אני מקבל אגרת אוויר מרבי אליעזר יהודה בארה"ב. 'מכיוון שקיבלת ממני מידי חודש חצי לירה על אמירת חידושים וכעת אני בגולה, לכן אבקשך שתשלח לי פלפול מדי חודש בחודשו ואשלח לך את המענק על הסדר'. כך התנהל הסדר על פני תקופה ממושכת".
"זכיתי להתקרב לרב מטשעבין"
רבי יצחק דוד: "הגאונים החסידיים לא בלטו בזמן המלחמה?"
רבי ישראל: "ראשונים הגיעו לארץ ראשי הישיבות הליטאיות שברחו עם ישיבותיהם. רק בשלב מאוחר יותר הגיעו האדמו"רים וגדולי החסידות. הגעתו של הרב מטשעבין, "הדובב מישרים", יצרה אז רושם רב. בשעת ההלוויה של רבי משה בלוי, עמדתי בסמוך מאוד ל"חזון איש". באותם ימים הוא עוד לא הכיר את הרב מטשעבין. לפני עומדת התמונה איך עומד החזון איש ומביט ביראה ובהתפעלות על הרב מטשעבין במשך זמן רב. הוא לא הכירו, אך הבין כי מדובר בגדול עולם.
"מאוחר יותר זכיתי להתקרב לרב מטשעבין. היה זה כשהממשלה ביקשה לפתוח את ירושלים בימי השבת לתחבורה ציבורית, ואז התארגנו כמה רבנים ועסקנים לקיים הפגנה גדולה בחצר ישיבת "עץ חיים" במחנה יהודה. הבית הראשון אליו הלכנו לקבל את ברכת הדרך, היה ביתו של הרב מטשעבין. בקשתנו הייתה שיחתום על קול קורא המזמין את הציבור להפגנה גדולה נגד חילולי השבת, שתתקיים בשעת בוקר מוקדמת לפני תפילת שחרית של שבת.
"הרב מטשעבין התנה את הסכמתו בכך שאני אהיה דובר יחיד, מחשש שמא יעלו קנאים ויסיתו לשפיכות דמים. דבר נוסף: מיד עם תום הדברים, להכריז בשמו כי על הציבור להתפזר לביתו. כמובן שקיבלנו את התנאים ולמעלה מאלף איש הגיעו להשתתף בהפגנה. ב"ה התברכתי בקול גבוה, כך שיכולתי לעמוד על השולחן ולקיים את מצוות המחאה, ובסיומה גם לבקש מהקהל להתפזר ולא להתגודד במקום.
"למרבה הצער היו שנשארו להתגודד במקום ובמאבק הקשה שהתפתח שם, נהרג הקדוש רבי פנחס סגלוב ויהודי ערירי נוסף ממשפחת טורנהים. השוטרים השליכו על ראשו אבן והרגוהו ומאוחר יותר סירבו להודות בכך. לאחר ימים מספר הגעתי לביתו של הרב מטשעבין בכדי לדווח לו על ההפגנה. הבחנתי מיד כי הוא שרוי בצער".
רבי יצחק דוד: "במסגרת עבודתו הציבורית הרבה אבא להיכנס אל ה'בית ישראל'. לעתים הייתי מלווה אותו אל הפגישות הללו. ה'בית ישראל' היה מקבלו תמיד בסבר פנים יפות. הוא נהג להתבטא כי 'כעת נמצאים כאן שני ישראל, ישראל הקטן וישראל הגדול', ואז היה מצביע לעבר אבא ואומר: 'הוא ישראל הגדול', כמובן, בגלל שם המשפחה גרוסמן".
רבי יצחק דוד: "אבא, איך הגעת מקרלין ל"תומכי-תמימים"?"
רבי ישראל: "לאחר שכיהנתי כבר כראש ישיבת קרלין בירושלים, התבקשתי לשמש גם כראש ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד. ההצעה הגיעה במהלך חופשת הבראה שהתקיימה לכל ראשי הישיבות בישראל מטעם ועד הישיבות. המארגנים הקצו חדר אחד לכל שני ראשי ישיבות, ונפלה בחלקי הזכות לשהות בחדר ביחד עם הגרב"ש שניאורסון זצ"ל, חתנו של הרב מטשעבין, ששימש כראש ישיבת תומכי תמימים בלוד.
"במהלך היום סח בפני הרב שניאורסון את דאגתו וסיפר כי חמיו עומד להקים ישיבה והוא מבקש להעמידו בראשה, אך בשל תפקידו כראש ישיבה בתומכי תמימים הוא אינו ידע אם יוכל לקבל את התפקיד. מהכא להתם, החל הרב שניאורסון להפציר בי שאקח את התפקיד ולאחר דין ודברים הסכמתי.
"הישיבה בלוד הייתה בית יוצר לעובדי ה', ובשל העניות הגדולה ששררה שם היא שכנה בתוך צריפים רעועים סמוך לתחנת רכבת בלוד. הנהלת הישיבה הקצתה עבורי צריף צר עם חלון לעבר תחנת הרכבת, ובזכות רכבות המשא שנסעו כל הלילה, לא יכולתי לישון כך שנאלצתי לשבת וללמוד עד שעות הבוקר המוקדמות".
"ילד שלי, במה אברכך?"
רבי ישראל: "בהיותי נער רך בשנים זכיתי לפגוש בענקי ירושלים, אחד מהם היה האדמו"ר רבי ולוולה מרחמסטריווקא, חותנו של האדמו"ר ה"אמרי חיים מויז'ניץ". היה זה חג פורים ואחד הצדיקים עשה אותי שליח להעביר לומשלוח מנות. האדמו"ר ישב בראש השולחן כשערימה גדולה של מטבעות כסף מונחים לפניו. כל מי שניגש אליו קיבל מטבע שכזה וגם אני הקטן קיבלתי את המטבע ומיהרתי לצאת מהבית. אך בהגיעי לחצר הבית הצטערתי מאוד מדוע לא ביקשתי ברכה מהאדמו"ר שאזכה להיות תלמיד חכם. כך עמדתי במשך כמה דקות בקרן הרחובות והרהרתי בצער. מי שקטע את מחשבותיי היה הגבאי של האדמו"ר. 'תעלה מהר למעלה', קרא לעברי בקול גדול, 'הרב'ה קורא לך'.
"'ילד שלי', פנה אליי האדמו"ר בחביבות, 'במה אברכך?'. הבקשה כבר הייתה מוכנה: 'שאזכה לגדול תלמיד חכם וירא שמים'. האדמו"ר בירכני בלבביות והעניק לי מטבע נוסף. לפני כמה שנים נפגשת רבי ישראל עם נכדו, האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א, וסיפר לו את המעשה המופלא על הסבא. 'אתה חושב', השיב האדמו"ר, 'שהנס הגדול הוא שהסבא יכול היה לקרוא את מחשבותיו של ילד קטן? המופת האמיתי הוא שהברכה התקיימה'.
"במהלך השנים זכיתי ללמוד חברותא עם האדמו"ר רבי שלמה מזוויעהל, עוד לפני שהתפרסם שמו. רבי שלמה הגיע ארצה מיד עם פרוץ המלחמה וקבע את מקום לימודו בבית הכנסת הירושלמי "ליבל'ה שול" בשכונת בית ישראל, בית כנסת שבו ישבתי ולמדתי. בעבור יהודי ארץ ישראל הוא היה צדיק נסתר של ממש. איש לא הכיר את גדלותו, וגם אני הקטן. רצתה ההשגחה והפכנו לשכנים בשולחן אחד בבית הכנסת. בוקר אחד פנה אלי האדמו"ר בדרך אגב והציע שנלמד בחברותא. תיכף קבענו את מועדי הלימוד והתחלנו ללמוד בקביעות.
"לא חלפו יומיים-שלושה והבנתי מיד שהאיש שיושב לפניי הוא קודש קודשים. בוקר אחד כשהתיישבנו ללמוד אחרי שחרית. במרכז בית הכנסת התהלך לו הלוך ושוב אברך הדור פנים כשהטלית מונחת על כתפו. בשלב מסוים נפגשו מבטיהם של רבי שלמה ושל האברך. רבי שלמה הביט אליו במבט מבהיל וצעק לעברו: 'יונגרמן, איפה היית אתמול בלילה?'. האברך מרוב בהלה שמט את הטלית וברח מבית הכנסת, אני קמתי וברחתי אחריו. אמרתי לעצמי: 'מבהיל ללמוד עם יהודי בעל רוח הקודש'. לאחר כמה ימים פגש אותי ר' שלמה ואמר לי: ר' ישראל, איפה ברחת. לא התכוונתי אליך..."
במהלך השנים זכיתי ללמוד חברותא עם האדמו"ר רבי שלמה מזוויעהל, עוד לפני שהתפרסם שמו. רבי שלמה הגיע ארצה מיד עם פרוץ המלחמה וקבע את מקום לימודו בבית הכנסת הירושלמי "ליבל'ה שול" בשכונת בית ישראל, בית כנסת שבו ישבתי ולמדתי"
רבי יצחק דוד: "כשהאדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל הגיע ארצה, הלך אבא לקבל את פניו בירושילם ביחד עם אלפי יהודים מכל רחבי הארץ. הדחיפות שם היו נוראות ומרוב הבלגן נזרק אבא והגיע עד לפתח דלת המכונית, והנה שני האחים האדמו"רים יוצאים מהרכב ואבא שומע את רבי אהרן אומר לאחיו: 'וואס האט מען מיר אריין געפירט אין מארקט אריין' [=למה הכניס אותנו לשוק]. אתה מבין את גודל ענוותנותו של האדמו"ר? הוא לא האמין שכל הציבור הגדול הזה הגיע לכבודו והיה בטוח שבטעות נקלע לשוק".
רבי ישראל: "ביום שלישי האחרון לחייו של האדמו"ר מבעלזא הגעתי לביתו בכדי לבקש ברכה עבור עניין מסוים, ותור ארוך השתרך אחר פתח דלתו. האדמו"ר ישב אז בחדרו ולמד בקול גדול, כך שנאלצנו להמתין זמן רב. לידי עמד יהודי שסיפר לי כי אינו מקפיד על שמירת מצוות.
"לאחר זמן מה נפתחה הדלת והאדמו"ר, שכבר היה סגי נהור יצא לקבל את הבאים ולחץ את ידו של כל אחד ואחד מהעומדים. כשלחץ האדמו"ר את ידו של אותו יהודי חופשי, הוא החל לזעוק: "וואסער, וואסער" (= מים, מים). הגבאים מיהרו להביא ספל מים וקערה והאדמו"ר נטל את ידיו שוב ושוב. היהודי החופשי התרחק בבהלה. מאוחר יותר שאל אותי: 'מדוע האדמו"ר נהג כלפי כך?' אמרתי לו, 'אתה הלוא בעצמך סיפרת כי אינך מקפיד על חיי תורה ומצוות', אבל היהודי לא מצא מנוח: 'לך סיפרתי את קורות חיי, מאיפה האדמו"ר ידע את זאת?'
ניגוני קרלין על סיפון האונייה
רבי ישראל: "כשלמדתי בצעירותי בישיבת קמניץ בשכונת מזכרת משה, זכיתי לפגוש פעמים רבות את רבי איסר זלמן מלצר שהתגורר בסמיכות לישיבה. ערב אחד עמדתי ליד הבית והנה הדלת נפתחת: הרב והרבנית החלו לרדת לאיטם במדרגות והנה אני שומע את הרבנית קוראת לבעלה בקול גדול: 'ז'וניה', כך כינתה אותו הרבנית, 'אנחנו נוסעים לחתונה ותראה איך יושבים הבחורים ולומדים תורה', ובעלה משיב לה: 'יע, יע, יע, יע' והרבנית נאנחת שוב ואומרת, 'הם לומדים תורה ואנחנו נוסעים לחתונה', ובעלה הגדול נאנח בכבדות, וכך הם יורדים מדרגה אחר מדרגה כשהם מביטים בהערצה על תלמידי הישיבה".
רבי יצחק דוד: "הסבא רבי זלמן גרוסמן זצ"ל היה חסיד קרלין נלהב שניהל את כולל "אוהל משה" בירושלים. לפני מאה שנה הוא יצא באונייה מירושלים לקרלין בכדי לראות את פני רבו האדמו"ר רבי ישראל מסטולין, ה"פרנקפוטר". המעות לא היו מצויות בכיסו ולכן נאלץ ללוות כסף מאנשים רבים לצורך הנסיעה והפך לבעל חוב.
בדרכו לחיפה נסע הסבא אל אחיו, רבי שלמה לוי גרוסמן זצ"ל, שהיה ממונה על הכשרות ביישובי יסוד-המעלה ויבניאל, בכדי להיפרד ממנו לשלום, אך למגינת ליבו הוא מצא אותו שבור ורצוץ. האח סיפר לו על מגפת המלריה שמפילה חללים רבים והעוני הוא עצום כך שאין לתושבים אפשרות אפילו לרכוש תרופות. בקשתו הייתה שיזכיר את מצבו לפני האדמו"ר.
"מצבו של האח נגע מאוד לליבו והוא יצא לדרך באוניה מחיפה. חלפו כמה ימים והנה מגיע ליל שבת. הסבא נהג להיות ער כל הלילה ולנגן ניגונים מבית קרלין, והוא החליט כי גם באוניה ה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
3 תגובות
1.
אמת מארץ תצמח
כ"ח אדר ה׳תשס״ז
מדהים ואולי מחריד שלא הרב גרוסמן האבא ז"ל, לא הרב גרוסמן הבן שייבלח"ט, וגם לא הכתב יוסי אליטוב - לא מצאו לנכון, אף לא פעם אחת להזכיר את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
למרות שידוע ומפורסם אין ספור פעמים שהיו קשורים ובמיוחד במוסדות מגדל אור עם הרבי.
די לציין, שהרב גרוסמן ומוסדותיו זכו למה שרובם ככולם של מוסדות ליובאוויטש לא זכו, כאשר פנה אל הרבי וקיבל מכתבי ברכה מהרבי לקראת דינרים שערך למוסדותיו.
היכן התודה לרבי? היכן הכרת הטוב?
אמת מארץ תצמח
למרות שידוע ומפורסם אין ספור פעמים שהיו קשורים ובמיוחד במוסדות מגדל אור עם הרבי.
די לציין, שהרב גרוסמן ומוסדותיו זכו למה שרובם ככולם של מוסדות ליובאוויטש לא זכו, כאשר פנה אל הרבי וקיבל מכתבי ברכה מהרבי לקראת דינרים שערך למוסדותיו.
היכן התודה לרבי? היכן הכרת הטוב?
אמת מארץ תצמח
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
למה רק הייתה?
כ"ט אדר ה׳תשס״ז
היום לא?
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
3.
ל1
כ"ט אדר ה׳תשס״ז
אם לא שמת לב תמיד בעיתון משפחה לא כותבים על חבד, בגלל שאם הוא יכתוב טוב על חבד לא יקנו את העיתון שלו ולכן הוא מתעלם מהקשר עם הרבי
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
