מאת אלחנן ניר, 'מקור ראשון'

יום ראשון בבוקר, אמצע כסלו, אני משתפל בדרך מן ההר אל השפלה, חולף על שפעת הזיתים והתאנים הערומות הנוהרת בצידי הדרך ופני אל מרכז העצבים הישראלי. דוד מתקשר אל הנייד ואומר שבעוד שבוע הוא עובר לסנסנה, הולך להתבונן בגן הילדים. הנכדים שלו, גרים בישוב הקטן והייחודי הזה שבין הר חברון לקרית גת, והוא הולך להגשים חלום. כבר עלה לחנות בקרית יובל, קנה שלושים בקבוקים עם סבון להפרחת בועות לתת מתנות לילדים ועכשיו הוא מתכנן לעזוב את עין כרם ולטעת יתד בישוב הצעיר. לא הרבה זמן הוא בעין כרם הציורית השוכנת חבויה במערב ירושלים, הוא עבר לכאן מנווה דניאל שבגוש עציון, ולָפנים בבית אל ובקרית ארבע ובמבשרת ציון ובפרדס חנה ובנחלים ובעין צורים וכפר בתיה ובסעד, וכבר עייף הדף מלמנות, ועודנו הולך הוא לאשר נושא אותו לבו. כשהצעתי לו לראיין אותו, וגם זאת בלוויית התחבטויות רבות תוך עצמי ביחס לפריטת הסודות הרוחשים והאישיים שבנינו על עלֵי הגיליון, הוא אמר שכאשר אמרתי 'עיתון' איבדתי את הסיכוי, "חבל שאמרתָ", הוסיף. בסוף השתכנע כי אמרתי שיכול להביא את דבריו להרבה מקומות. ונתרצה לי, ריצוי מועט, מועט המחזיק את המרובה, ריצוי שביקש שהוא שיקבע את אופיו.

א.

ביקש שנדבר על ספרו שבכתובים: 'האם יש סיכוי לאהבה? - יש!', הספר המהדהד את ספרו הראשון שראה אור לפני מחצית יובל ומאז יצא כבר במאתיים אלף עותקים: 'האם יש סיכוי לאהבה?'. הספר, שעל כריכתו זורם נהר ודיוקן מחייך של הרבי מליובאוויטש, מצא מיד את מקומו במדפי נפשות רבות המחפשות אחר עצמן, המבקשות לשמוע את קולן שלהן ואינן יכולות תחת כל המערכות שכאן, ובעיקר מערכות החינוך והבריאות. ודוד, אז כבר במלאת לו יובל, הוציא את ספרו כמו ממשיך באותיותיו את אותו נהר שוקט ומחיֵה, המשך שהוא בעצם המוכנות והסכם הלֵב לשאול את השאלה שהיא גם שם הספר. ואנחנו היינו אז, תוך כדי שיעורי התיכון, מעבירים כאחוזי בולמוס את ספרו מאחד לחברו; טורפים את מילותיו כמֵגלים את האור, אוחזים באש הפלא שהנה מצאה לראשונה את אשר תסס על ליבנו ויודעים. יודעים כי נגע בנו.

כשבאתי אליו, מטפס לדירת החדר שלו הצופה על כל העמק הקסום הוא התגלגל גלגולים מלאים על המזרון שלו, דורש ממני להיזכר כי איש הסוד הזה כבר בשנתו השבעים וארבע. "צריך להתגלגל, אסור להיות מקובע. כולם כל כך מקובעים ולכן הם מתים - כי הם לא חיים, כי הם מקובעים". והנה כל התורה כולה בגלגול אחד; במשפט אחד; בחדר ספרטני אחד שכל מה שיש לו הוא צריך. ואין לו מקרר, מחשב או תנור, מיקרוגל, מדיח או מכונת כביסה, כי לדבריו: 'הרכוש משחית'. "לפני שבאתי לכאן קראתי לחמשת ילדי ואמרתי להם קחו כל מה שאתם צריכים, אני לא זקוק לדבר. לי יש את השמחה".

שקט עמוק נמתח בחדר ואז הוא מתחיל. "השאלה היא מה רצונו של ריבונו" הוא פונה אלי לפתע. ככה הוא קורא לא-להים: 'ריבונו', עם דגש מלעילי בבֵּית, כל שאר הכינויים שלו כבר טעונים ומפחידים אותי, "'ריבונו' זה משוחרר", הוא אומר לי השנה ביום הכיפור, בשעת הנעילה, כשהשמיים המתאדמים מסמנים שנה חדשה, ומגלגל מיד את תחושת החברות שיש לו עם ריבונו. ולא, הוא לא חסיד ברסלב, רבי נחמן הוא אמנם החבר הכי טוב שלו, אבל הוא לא חסיד של אף אחד, אני רק עם 'ריבונו' הוא אומר. "ריבונו אומר 'כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה', ואני שואל: מת יכול למות?! הוא כבר מת - איך הוא יכול למות שוב?!. דוד המלך בתחילת ספר תהילים מדבר על אדם שלא הולך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עומד אלא הוגה כל היום בתורת ה', שאז הוא כעץ השתול על פלגי מים שעלהו לא נובל. אבל אתמול ישב כאן אדם שכל היום רק לומד תורה ועלהו נובֵל, יש לו סרטן, אז הוא נבָל ברשות התורה!". והאיש הזה שלמולי, שכל עצמותיו אומרות את דבריו, כבר יצא מארבע גידולים סרטניים במשך חייו וחוגג השבוע את יום מותו הששה עשר. ובעצם הוא מחפש את התרופה למכת המאה האחרונה.

ב.

הוא ניגש לארון ומביא לי דף ירוק: הזמנה לחגיגה שהוא חוגג בתל אביב את יום השנה הששה עשר למותו. "הייתי אז במצב אנוש", הוא מתחיל לספר לי, "והרופא בשערי צדק אמר לי: יש לך סרטן חייבים לנתח לפני שיתפתח, ואני עשיתי בורח". וכשהוא מספר, וההומור ומשחקי מילים לא חדלים אלא אך הולכים ומתעצמים, משהו בי מבין שהם כנראה המטוטלת השומרת את חייו התלויים כגשר על חוט דק. יתרה על כך: לא רק שומרת אלא משביחה ומעמיקה ומגדלת. "אמרתי לרופאים", הוא ממשיך, "למה צריך לדקור אותי בסכינים, מה עשיתי? היה לי אז סרטן בכל הבטן והראש והרופא הודיע לי שיורידו לי חצי מצח וישימו לי במקומו פלטינה ושלא אדאג כי גם לרפול עשו את זה. אבל ההוכחה מרפול לא שכנעה אותי ושמתי פול גז וברחתי. והם רצו אחרי ואמרו לי שאני חסר אחריות; אנחנו רוצים להציל אותך ואתה בורח?! והרופא אמר לי שאני נראה כמו אחד שיצא מאושוויץ ושאין לי אפילו ניצוץ של חיים. אבל אני ברחתי.

הרופאה שטיפלה בי, יחד עם הרופא שהזכרתי, פגשה באקראי אחרי כמה שנים חבר שלי. הוא סיפר לי שאני בטוב, והיא התווכחה איתו, אמרה לו שאין שום סיכוי שאני עדיין בחיים. היא פשוט לא האמינה לו. טלפנתי אליה, ואמרתי לה שלום מדבר דוד בן יוסף, והיא אמרה: מה החלטתם לצחוק עלי, והיא לא האמינה לי".

ג.

רוב ספריו של דוד כתובים ומנוקדים בכתב ידו העגול, החרות, הקופץ משהו, השוטף כנהר, אבל הספר הראשון יצא בדפוס. במהדורה האחרונה של הספר שהוציא אך לאחרונה הוא הוסיף עמודים בהתחלה ובסוף בכתב ידו. אני שואל אותו על ספריו, מהי הנקודה אליה הוא חותר, מה הוא בעצם מגלה בספרים שלו. הוא קם ממקומו מוציא מתוך הערימה את אחד הספרים וקורא לי: "נשמה טובה! איך עשיתי לעצמי את המוות? איך למדתי לעשות חיים? אני מספר בספרים שלי ומזמין אותך ללמוד דרך הספרים האלה איך לכתוב את הספר שלך, ולגלות את היכולת לעבור ממצב של להיות מוצף בזרם מענה של אין-אונות, אל מצב מצב של להיות מוצף בזרם מהנה של און-אונות!". עכשיו הוא עוזב את הספר, מסתכל אלי ואומר: "הנה אני בשנתי ה-74 ואני באון-אונות. מאיפה זה בא לי? כי אני חי, אני כל הזמן בתנועה 'לחיים', כי אני בהרמוניה".

ולאיש ההרמוני הזה כואבת, כאב ממשי ומוחש, הדיסהרמוניה שהוא מזהה כאן במערכת החינוך. "כולם אומרים חנוך לנער על פי דרכו. ומה זה לחנוך? זה לחנוך את הפוטנציאל, כמו חנוכת בית, אבל הרב קוק, הסבא אור שלנו אומר שמשקים את התלמידים בחומץ. בעצם מה שעושים כאן זה לא חנוך לנער אלא חנוק לנער!

אני לא רואה טלוויזיה ולא שומע רדיו או קורא עיתונים, אבל היום כשנכנסתי בבוקר לדואר שמעתי ברדיו שהמשפט השכיח ביותר שמורים אומרים לתלמידים הוא: 'אתה אפס לא יצא ממך כלום', ובמקום להביא את הילד לאסיפה ולקיבוץ נכון וטוב של שלל הכוחות והאנרגיות שלו הם גורמים לו לאפיסה. ד"ר איילה מלאך-פינס כתבה ספר בו היא מראה שמקצוע ההוראה הוא המתיש ביותר מתוך סך כל המקצועות, ואחוז גבוה מהעוסקים בו נושר, חולה, או פשוט נפטר ומסתלק מן העולם. להיות מורה זה יותר מסוכן מלהיות חיל בתוך עזה! והמורים עושים עבודה על-אנושית, אבל הם מסכנים, גם הם קורבנות של מערכת החינוך. מכניסים אותם לחדר עם ארבעים ילדים עם מרץ ומרב האנרגיה והמורה צריך להגיד לשבת, להוציא מחברות, להקשיב. זו התעללות! בתימן היו יושבים עם אבן מתחת לסנטר, וכשהתלמיד היה מרים את הראש - האבן הייתה נופלת והוא היה חוטף. זה היה החינוך האידיאלי, עם מכות!

אני כילד היפראקטיבי שסובל מהפרעות קשב וריכוז חטפתי מכות רצח, והרבי בחיידר במאה שערים חשב שהוא עושה במכות האלה נחת רוח לריבונו של עולם, אתה מבין! היום ברוך ה' כבר יגישו על זה תלונה במשטרה. התקדמנו.

אתמול נסעתי באוטובוס מעין כרם למרכז העיר, ואני רואה ילד בן עשר מטייל בתוך האוטובוס, היפראקטיבי כמוני, ואני שואל אותו: 'ילד למה אתה הולך לבית הספר?' והוא קופץ ואומר לי: 'כי אם אני לא ילך לבית ספר יכניסו אותי לכלא'. והוא אמר את זה, וזה לא משנה אם זה בהיסטריה או בהומור, הוא אמר שהוא הולך בגלל פחד. שאלתי אותו מה הוא בכל זאת אוהב בבית הספר, והוא אמר: 'שיעור חופשי', כי הוא יכול לעשות בשיעור הזה מה שהוא רוצה. זה לא אומר שצריך אנרכיה. אבל צריך להאמין שלילד יש יצר סקרנות טבעי ושהוא רוצה ללמוד אבל ללא כפיה. שהוא רוצה אהבה".

ד.

מה זאת אהבה, אני שואל אותו. והוא מבקש שאפתח את 'האם יש סיכוי לאהבה' ואקרא בעמוד 67, הנה אני קורא: "התקשרתי לבית החולים ושאלתי את ד"ר שי אם יוכל לתרום לי מזמנו. ד"ר שי קיבל אותי בחדרו במאור פנים ושאל: "'מה אני יכול לעשות למענך?". "אולי אתה יכול להסביר לי, מדוע מטפלת המערכת הרפואית בסימפטומים ומתעלמת מהשורשים?" - שאלתי. והוא שאל: "מה המקצוע שלך?", ואני אמרתי: "מחנך!", והוא אמר: "מיד חשדתי". והוא אמר: "אתה מבקש ממני להסביר לך מדוע מטפלת המערכת הרפואית בסימפטומים ומתעלמת מהשורשים? ואני רוצה לבקש ממך להסביר לי, מדוע המערכת החינוכית מייצרת את השורשים האלה?". "אני לא מבין אותך!" אמרתי. "אנסה להסביר לך", אמר ד"ר שי - "הבוקר הייתה אצלי אמא, עם ילד בן שתים עשרה, עם סכרת קשה, ואני רשמתי לו אינסולין. ואם תשאל אותי: 'האם אין פתרון טוב יותר מאשר לשעבד את הילד הזה לכל חייו למזרק?" אענה לך שיש.

יש תרופה נפלאה שיכולתי לרשום לילד במקום אינסולין. תרופה פשוטה מאד, שקל מאד להשיג אותה, ובכל זאת קשה מאד. כמעט בלתי אפשרי. עד היום לא הצליחו לייצר אותה ייצור המוני.

שם התרופה: 'אהבה'... אהבה היא מכלול שלם של תפקודים ויצירתיים, שאיננו בשליטת מערכת הבריאות, אלא בעיקר מערכת החינוך. ילד רגוע, ילד שבע רצון, ילד מאושר, ילד בן חורין, לא יחלה לעולם. לא בסכרת, לא בקצרת ולא בשום מחלה אחרת.".

הוא נולד בכ' שבט תרצ"ג - 1933 ובאותו יום התרחשו, לדבריו, שני אסונות גדולים, פרטי וקוסמי; אמו חלתה והיטלר עלה לשלטון. ומאז, מתוככי היתמות בעדה החרדית במאה שערים, דרך שתי המערכות בהם עבד כל השנים: מערכת הבריאות ומערכת החינוך, הוא מחפש, וגם מוצא, אהבה. הוא לימד בישיבות תיכוניות אנגלית אותה למד בגיל שלושים וארבע בכוחות עצמו ובשלב מאוחר יותר בחייו ניהל מרפאה של קופת חולים: "בכל מקום שעבדתי העיפו אותי כי הייתי דמות אנטי חינוכית, לדעתם, כי הייתי משדר שמחה. והשמחה והפחד לא הולכים ביחד. אני חושב שיכולים להכניס אותי לספר השיאים של גינס בתור האדם המפוטר ביותר בעולם". הוא משתהה לרגע, חושב, ואז מוסיף: "תכתוב שמגיע צל"ש לאשתי, שנפטרה לפני שנה וחצי, שהחזיקה מעמד איתי ארבעים ושתיים שנה".

אנחנו מדברים, השמש נוטה על הקירות העבים, מאירה את דפי כתב ידו התלויים עליהם, מזכירה לי דפי תפילות בודהיסטיות הנתלים על גגות ההימליה; אבל הוא כאן. יהודי מארץ ישראל שמבקש שמחה. כשאני חושב על ההימליה אני נזכר ביונתן, חבר מהילדות, שחזר אחרי שנתיים של נדודים בהודו וביקש מיד כשאגיע שאראה לו מאסטר יהודי; "תראה לי יהודי שמח באמת, זה הכל", ומיד חשבתי, כלומר אפילו בלי לחשוב, חשבתי אז על דוד. הוא מדבר ובאמצע קוטע את דבריו צלצול טלפון מבחורה צעירה מהקריות שהחבר שלה עזב אותה, אדם מנורבגיה שמבקש שישלח לו ארגז נוסף של ספרים, אשה שהנה אך יצאה מאשפוז, ואתמול גם התקשר בחור שרצה להתאבד. וכולם מוצאים אצל האיש הזה נחמה, וכולם מוצאים אצלו אֵמון, וכשהם שואלים בטלפון לשלומו הוא עונה לכולם את אותה התשובה: 'לומד להשתלב בתנועה לחיים'. לא, הוא לא נותר אך על מדפי הניו-אייג' של שנות העשרה שלנו, כפי שניתן, וכמעט מתבקש, לחשוב, עת ספריו עברו מיד ליד, בשלב האבולוציוני הראשוני של ייסורי וחיבוטי הנפש שלנו. כי למרבה הפלא האמת הישירה והפשוטה שלו, המתנשאת על כל גיל והקשר, ממשיכה לגעת בכל פעם מחדש, להפתיע, לאמן, להבריא, לשחֵק.

לגלות שיש סיכוי לאהבה.

ה.

בספר החדש שלו, העומד לראות אור, מופיעות ארבע תמונות של נכדתו התינוקת. "בהתחלה היא בוכה לצאת מן המצר, אחר כך היא מחליטה לעזור לעצמה, בשלישית היא צוחקת וברביעית היא ממלאת את הפה בשחוק. היא מנסה לצאת מן המצר ללא הצלחה ואז היא שומעת את ריבונו לוחש לה: וזכרת את ה' אלוהייך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ועם הכוחות האלו היא יוצאת מן המצר ושואלת אותי: סבא, האם גם אתה מתייחס ברצינות כזאת לדברים של ריבונו. כי גם לי יש כל יום מצרים, והיא אומרת לי: סבא הסתכל עלי, תלמד ממני. ובשער האחורי אני כותב: "חב"ד עין כרם מול הדסה עין כרם! אפשר להפוך גידול ממאיר לגידול מאיר". בניגוד לכל תא שיש לו זהות משלו לתא הממאיר חסרה זהות, והגידול הממאיר אומר: 'או שאתה גדֵל או שאני גדל'. הוא מנסה להפיל אותי אבל בעצם להפעיל אותי, ואז אנחנו חוזרים לרב קוק שאמר שכל כח שיש באדם צריך לבוא לידי ביטוי יצירתי.

הדסה עין כרם, שזה המוסד הרפואי המתפתח ביותר היום, אומר שצריך להשמיד את האויב הסרטני, והשמדה זה ביטוי של שנאה. ושנאה זו מחלה. אין שם אף רופא שטוען שהוא נותן בריאות, הם בסך הכל משמידים תאים ונותנים פסק זמן. ויש פה את חב"ד עין כרם, ואני לא חב"דניק, שמפעילים אהבה ולא שנאה. ולמרות שהדסה עין כרם משגשגת זה לא יכול להצליח. כי היום לאט לאט כולם יודעים שמה שיכול למנוע או להבריא סרטן זו רק אהבה.

בגיל 73 הופיע לי גידול בראש. אמרתי לו מה אתה רוצה ממני. הוא אמר לי שתגדל! אמרתי לו: באת לצחוק על זקנים, זה לא יפה, אני כבר בן 73. אבל נאלצתי לגדול וכתבתי את הספר 'יש!'.

"היה אצלי בחור שקיבל סרטן ואז הלך לעבוד בנגריה והבריא. הגידול בעצם בא להגיד את מה שלא ידענו בעצמנו: תעשה מה שאתה אוהב, לא מספיק אוהב: עדיף מתלהב! כי מה שאתה עושה או שזה מלהיב או שזה מעליב".

ו.

אני קם ממזרון השינה שלו עליו אנחנו יושבים וחושב שישנם בנינו, והם מעטים, הגדֵלים לאחור וככל שהם מתבגרים ומזקינים כך הם מתיילדים ומגלים עוד ועוד את הילדִי שבהם. ובעצם אני פוגש כאן ילד ולילד הזה כבר ישנם עשרים וששה נכדים ונין אחד.

לפני שאני יוצא הוא מבקש שאקח ממנו קרטון מלא מספריו. "תפיץ אותם, לי כבר אין עניין להתעסק במכירות. אני סומך עליך שתדע למי לתת אותם", הוא אומר. אמר וידע. בעיכול הראשון מעין כרם מחכה בחור עם שיער ארוך וגיטרה על גבו ומניף יד בוקשת. אני עוצר לו. הוא מספר לי שהוא בן עשרים וחמש והוא גנן של ילדים בגן של קיבוץ צובא. זה החלום שלו עוד מהצבא. ועכשיו החלום, כדרכם של אלו, קצת מתנפץ, והוא עובד בזה למרות שהוא מקבל רק עשרים ושתיים שקלים לשעה. מה אתה אומר יש סיכוי לאהבה, אני שואל אותו, בהפוגת הרמזור האדום. הוא מסתכל עלי, תמה מעט, אומר שזה שאלה יפה, אבל הוא לא בטוח שיש סיכוי.

ז.

דוד כדרכו אומר ועושה, בימים אלו הוא כבר בסנסנה. אני מתקשר אליו בטלפון והוא מספר לי שהוא חי שם חיים חדשים, ממש נולד מחדש. "אני איש חדש שלא הייתי ככה אפילו בעין כרם. אני כל הזמן מסתכל ולומד את הילדים שהם בני אדם שעדיין לא הזדהמו. יש לי קשב שלא היה לי אף פעם. מעולם לא היה לי פריון כפי שיש לי כאן.

יש לי מיליון סיבות להיות בדיכאון וסיבה אחת להיות שמח והיא שמי שמחייה אותי אומר לי להיות שמח, והוא יותר חשוב לי מכל הסיבות להיות בדיכאון. מה שמשמח אותי עכשיו זה שאני כותב פירוש על התורה לנוער, בו אני כותב את החוויות שאני חווה בתורה ואת זה אני רוצה להביא לדור הבא. אבל כל דבר שאני עושה אני עושה מתוך שמחה אדירה. אני מאושר. אני, כמו שהרמח"ל כותב בהקדמה למסילת ישרים, מתענג כל היום". ורגע לפני שאנחנו מסיימים הוא מפטיר בקול: "אני מרגיש שפה אסיים את חיי ברינה".