מאת שמעון שרף

"שלב היציאה מההלם"

ששה עשר חודשים אחרי הגירוש מקטיף דומה כי העקורים הגיעו סוף סוף לשלב היציאה מההלם, בו הם יכולים להתחיל לסכם את הנזק שנגרם להם בכל המישורים ולדבר על התוכניות לעתיד, ויש כאלה. מבחינתם הם במידה רבה "אחרי זה", ולכן יש מקום לדבר על הקשיים, על השבר. ויתירה מזאת - יש כבר פנים אל העתיד, יש התארגנויות אידיאולוגיות והכל חי ותוסס. באשר "למצב הפיזי", בדיקת "שעה טובה" מעלה כי מאמץ של הרבנים, והציבור עצמו, הוביל למצב שבו כבר כמעט ואין "בעיות קיומיות" וניתן לעסוק בפתרונות בתחום "שיפור החיים, והכנסתם למסלול הקרוב ככל הניתן לזה שנלקח מהם בעת הגירוש".

ההסכם המדומה

אבל בצד הבשורה כי כבר אפשר לסכם נזקים, הרי סיכום הנזקים עצמו מעלה נתונים כואבים עד אכזריים. והוא נראה יותר כמו "ספירת חללים". אחד הרבנים המוכרים בציבור החרד"לי - בעצמו תושב מרכז הארץ - טיפל בכמה מהמקרים הקשים יותר, שנשמעים לא טוב. באחד מהם, תושבת נוה דקלים דרשה מבעלה, עוד מספר חודשים לפני הגירוש, שהם יתפנו מרצונם מן המקום, זאת כדי להמנע מהחווייה הטראומטית של העקירה.

לחסוך את המראות והקולות. הם ארזו ויצאו, ומי שזוכר, הרי יונתן בשיא "העניק" דירה שכורה למי שיצא מבעוד מועד. המשפחה "הרוויחה" בכך שחסכה לעצמה את המראות המצמררים שהיתה אמורה לחוות יחד עם כל חבריה, אבל "הפסידה" בכך ששוכנה בשכונה רוסית למהדרין, חילונית ו"חצי – גויית". רק בהמשך ניסו, והצליחו, לעבור לשכונה דתית. כאשר כל האחרים חיו מלכתחילה באווירה יהודית. עד כאן עדיין נורמלי, אלא שהבעיה פרצה ממקום לא צפוי הבעל הבין ש...נגזלה ממנו וממשפחתו חוייה רוחנית של תפילה, התעלות, גבורה יהודית בת-זמנינו...

התוצאה היתה, שנוצר אצלו כעס גדול על רעייתו, שבעטיה הוא החמיץ חוויית התעלות ודבקות בארץ הקודש. התפתח עימות שכמעט פירק את המשפחה... הסוף הטוב היה שהשפיות שבה למעונם, "אבל בגירוש הבא אנחנו נהיה שם ונלחם כמו שצריך", כפי שהם אומרים היום.

מגורש וכבר מגרש (בביה"ד)...

אבל כמובן שזה המקרה החריג. הנורמה היתה איבוד שפיות על הרקע ההפוך, של חוויית העקירה, או הדיונים סביבה. ואכן כאן זה נגמר איכשהו בקושי טוב. אבל מקרים אחרים היו קשים יותר. משפחות לא מעטות התפרקו דווקא על רקע מה שקרה בגירוש או בתקופה שלאחריו. המצב בו משפחה שלמה מוצאת עצמה ללא בית וזרוקה בבית מלון (לא משנה כמה כוכבים) בו אוכלים בחדר אוכל ואין לכידות משפחתית, אבי המשפחה איננו עובד ואיננו לומד ואפילו לא מוצא לו חדר משלו להסתגר בו, ועקרת הבית שבעבר עבדה בחוץ וגם העמידה בית לכל דקדוקיו, אף איננה מבשלת ומכבסת - יצר כאוס, והביא רמת שעמום ותסכול בלתי אפשרית.

היו גם בעיות קשות של פרנסה משום שהנשמה יצאה עד שהתחילו לראות פיצויים וגם זה חלקיים מאד. ר.נ. (כמה טבעי שהוא לא ממש רוצה ששמו יופיע) מגדיר את עצמו בחיוך מר - "מגורש ומגרש": "אצלנו בבית תמיד היה קשה. אשתי לשעבר ואני תמיד לא היינו הזוג האידיאלי", הוא מתוודה, "אבל שרדנו, היום אני מבין שבעיקר בגלל שמצאנו כל אחד בקעה להתגדר בה. עבדתי קשה במשרה ציבורית בגוש, בטח הרבה מהקוראים שלך מזהים אותי.

רעייתי (היום לשעבר) עבדה כשכירה בשיווק תוצרת חקלאית מקומית. סביב העקירה היו מתחים נוראים. היא צידדה בעמדות מתונות יחסית כפי ששמעה כאן מרבני הגוש, ואני הייתי קיצוני בהרבה, בלי רב אבל עם המון טמפרמנט יהודי", הוא מבליע חיוך. "אשתי ממש התפוצצה כשהתחלתי להיעצר על רקע חסימות כבישים ואפילו אלימות מסוימת כמו חבלה ברכוש משטרתי, אבל זה עדיין החזיק מעמד.

יום אחרי הגירוש אנחנו במלון. אין עבודה לי, אין עבודה לה. הכבוד שלי ירד מאד בבית. תבין - לא הייתי מעולם איש של להעביר את היום על כלום, אני איש מעשה, והשעמום הפך אותי לעצבני. גם לא היה לאיפה לברוח מהמריבות, וגם, כשלא הבאתי כסף - לא היה לי כבוד מינימלי בבית, לא היתה אפשרות להמשיך, פירקנו בית שהתקיים למעלה משני עשורים, עם ילדים בכל מיני גילאים. כמו שאמרתי, גורשתי וגירשתי, אצלי זה כבר לא פוליטיקה או אתחלתא דגאולה, אצלי זה כבר סוף הדרך".

אחד העסקנים הבולטים בין העקורים מודה: "יש בעיות שלום בית קשות. יהודים היו זרוקים שבעה חודשים בבית מלון, או בבתים עם קירות גבס כשערבים נכנסים לחדרים. אין פרטיות גם היום. בקראווילות כל אחד חי בתוך השני בטווחים של 2 מטר וכל מלה נשמעת – אתה צריך להבין מה קורה כשאנשים נזרקים מבתים של- 250 מטר ל- 90 מטר. יהודים נדדו מקראווילה לקראווילה, וגם בית הכנסת כמובן זמני.

מחקר: מחלות קשות

ר' יגאל קירשנזפט למשל אומר כי "המצב האמיתי הוא שעברו שואה בלי מרכאות. כאן לא תעזורנה הכחשות שואה למיניהם, שבוע שעבר נפטר יהודי בן 52 שהיה עד אז בריא, דוד גואטה ז"ל. באשקלון פורסם מחקר אקדמאי בלתי תלוי הקובע כי בקרב העקורים ישנם חולים בשיעור כפול משיעורים באוכלוסיה הכללית. מחלות קשות. לחץ דם גבוה, מחלות ממאירות. אם דיברנו על שואה הרי שבניגוד לפליטי השואה שעזרו להם להשתקם ומצבם הלך והשתפר עד כמה שהיה ניתן, כאן המצב הולך ונעשה גרוע. אדם מובטל, שאוכל את כסף הפיצויים, הוא במצב נפשי וגופני לא טוב. הוא חי באי וודאות. בקאראווילה מתפוררת. זה בנאדם שחי מרופא לרופא. אין לו אופק של תקוה, אין לו פתרון מוגדר בפרק זמן מוגדר, ואיננו יודע מה מקום יישובו הסופי.

המקרים הנורמליים של אי-נורמליות

יש להבין כי מדובר בקהילה סגורה שבחלקה איננה חשופה לתקשורת הכללית, וחיה סביב עצמה ומסריה. "המערכת" של החרד"לים הפעילה מערך מאד צפוף של העברת מסרים פנימית (די הגיונית), שלפיה, "גירוש הוא חורבן", אפוקליפסה, קץ כל בשר. העברת מסרים זו נמשכה שנה ומחצה - מאז הכרזת שרון על ההתנתקות ועד הגירוש עצמו. התוצאה היתה שהציבור הפנים עמוק מאד את המשמעות. באופן נורמאלי גם אדם שנעקר מביתו, גם אדם שאושיה אידיאולוגית שלו מתמוטטת עליו לא אמור להגיב בהיסטריה שכזו (ולעומת זאת מגיב בהרבה יותר תקיפות למגרשיו).

בגוש קטיף אנשים הגיבו באופן רכרוכי עד דוחה כלפי המגרשים, וממש כיסו אותם באהבה, דבר שכמובן עשה רושם לא טוב על ציבור רחב. אך במקביל היתה שם היסטריה מטורפת של ממש (שלא תועלה החוצה בדרך רגילה, למשל על ידי התנגדות אמיתית לגירוש, ובין השאר לכן התפוצצה בפנים). אנשים בכו, התעלפו, דמיינו. איבדו קשר עם המציאות. חלקים מהחווייה היו כאמור רוחניים, בעיקר התפילה, האמונה, הקשר לארץ, ההתחזקות. אצל הרב שמואל טל היה גם לימוד תורה רציני וגם ..התחרדות. מה שניצח את התגובות השגורות והנורמטיביות והוביל להיסטריה, היה ההסברה הפנימית.

אותו רב שהזכרנו בשמו שמאז מחובר למגורשים כלל לא בטוח שזו היתה טעות: "אידיאולוגית הרי ככה באמת יש להתייחס, "כמי שמתו מוטל לפניו", הוא אומר לי, וממשיך: "מה שאתה מכנה 'הסברה פנימית' זה חינוך שגרם שהציבור הגיב נכון רוחנית" (על אף הגישה הלא מוסברת כלפי המגרשים שהפכה את התופעה למעין גירוש אם לא מרצון אזי תוך שיתוף פעולה). אבל הוא מודה גם בצד הפרקטי של התופעה: "אל תשכח שגם תקשורתית וציבורית היה חשוב שהציבור הרחב יחווה חווייה של "קריעה", של טראומה נוראית, ובנקודה הזו הקיצוניים, ביותר, כמו אלו ששרפו ג'יפים, והמתונים ביותר כמו אלו שסירבו לסרב פקודה - מסכימים. אבל אתה צודק שהיה מינון נמוך מאד של התנגדות ואולי דווקא לכן, מינון גבוה מאד של היסטריה שבאמת הגיעה מהתעמולה הפנימית שלנו שלא תועלה החוצה, והיו אנשי תקשורת שהבחינו שיש כאן לטעמם הגזמה".

גורמים בימין העמוק הפטירו בלעג מר על שאלתי: "מי יצר את הטראומה הלאומית בפינוי". "השמאל עוד טוען בחשדנותו הנצחית שאת אוירת הטראומה יוצרת דווקא ה...ממשלה. אלוף מיל. שלמה גזית, לשעבר מתאם הפעולות בשטחים, הציג ב - 2003 את הטיעון המקומם הבא", הם מצטטים, "אין שום בעיה לפנות מתנחלים בתנאי שבאמת רוצים: סוגרים את האזור ומכריזים עליו שטח צבאי סגור. בסמוך מקימים מכלאה וסוגרים בה את כל המתנחלים עם אזיקים. למחרת הם עומדים לדין בפני קצין שיפוט צבאי שמזהה אותם ומטיל עליהם עונש על תנאי.

מי שייתפס פעם שנייה יקבל קנס גבוה ושלום על ישראל, הם לא יחזרו יותר. אפשר גם לפנות אותם עם רמוני עשן או עם זרנוקי מים. כשיש התקהלות של פלסטינים (איזו הגדרה סטרילית והתפרעויות של מחבלים... ש.ש.) הרי פותחים באש. הנקודה המבזה היא שהממשלה רוצה ליצור רושם שעם ישראל עובר טראומה נוראית. זאת זכותה, רק חבל שהיא גוררת לתוך זה את הצבא". כלומר - הכל מודים שהטראומה היא משהו שמישהו יוצר והוויכוח הוא האם המתנחלים יצרו זאת (ומה הצידוק לכך) - או האם הממשלה יצרה זאת (ושוב, מה הצידוק לכך).

סמים כי "הלכו לי החיים"

מסתבר כי גם מי שכן התנגדו סבלו נפשית, אולי משום שהיו מעטים. ואכן, התוצאות הקשות של מה שקרה בגוש קטיף, היא תחושות הפחד המלוות עד היום את אלו שהתעקשו להיגרר על ידי החיילים. הם חשו שכח עצום מופנה נגדם, ודבר זה יוצר לעתים בעיות פסיכולוגיות לא פשוטות, מהסוג שחוו מי שעמדו מול כוחות מאד עדיפים מהם, למשל ברוסיה. כאן התרחשה תופעה מעניינת. מי שלא התנגדו הצטערו מאד אמנם אך לפחות לא חשו רדופים על ידי הכוחות הרבים, שהרי שיתפו איתם פעולה במידת-מה. הרב טוען כי כמעט כל המקרים הקשים, שכבר דווחו כאן, כמו ניסיונות "לסיום עצמאי של החיים", נפילה לסמים (גם זה היה ולאו דווקא במקרים ממש יחידים). "סמים זה שולי ביחס למקובל במדינה, מדובר בחבר'ה שה'גוש' בעצם סיפח אליו בנסיון לחזק וזה לא מהגרעין התורני של הגוש שזה חבר'ה חזקים ושלמים בתורתם.

ביחס לנושא הסמים יש רתיעה מלדבר על הנושא, אבל רומזים לי בלשון יפה ש"הגירוש לא החליש את תופעת הסמים, כמובן. לרוב הסם הוא חלק מתהליך זריקת הכיפה, והחידוש כאן היה שחבר'ה עם כיפה התחילו "להשתמש", כחלק מתרבות ה"הלכו לי החיים" שנוצרה כאן בשוליים". אבל, בנושא זה כבר יש שיפור, "זה כבר אאוט, וחזרנו למצב הקודם בשינויים קלים מאד".

התמוטטות נפשית

והיו גם סוגים נוספים (מלבד סמים) של ניתוק מהמציאות ושל אי-הסתגלות למסגרת, כל אלו נוצרו בעיקר אצל אלו שהיו ממש בעין הסערה והופעלו כוחות חזקים ולעתים קרובות אלימות קשה כדי לפנותם. "חבר'ה גם היו בהתמוטטות פיזית עקב חוסר בשינה וחוסר באכילה מסודרת, מה שהעצים את הקושי שבטראומה", הוא מספר. היו כאלו שנחשפו למראות בלתי אפשריים כמו נער שראה בתחילת הגירוש אשה מסויימת מציתה את עצמה (דבר שדווח בתקשורת).

הנער סבל מסיוטים לא קלים תקופת מה, ואף נעזר בכדורים כדי לצאת מזה. בחודשים הראשונים מהגירוש הובהלו עוד ועוד נערים לטיפול נפשי ברמות שונות: עוד ועוד גילו "שגם להם זה קרה", ואף נוצרה מין תחושה ש"זה לא בושה ללכת לפסיכולוג, הרי לא אנחנו אשמים שגירשו אותנו מהבית". רק כעבור כארבעה חודשים הפסיקו להתגלות המקרים הכבדים שדרשו עזרה נפשית עמוקה –וממושכת- יותר.

מוסד ושמו "רבני הקהילות"

אם בסך הכל כל כך שחור למה אם כן הכוונה כשב'גוש' מדברים על "פתרון של רוב הבעיות הקיומיות"?

משיחות עם רבים מהעקורים, והעוסקים במלאכת השיקום, עולה התמונה הבאה: המצב הוא שהציבור כבר יודע מה איתו. רבים מאד כבר לא בקראווילות הבלתי אפשריות אלא בדיור שכור כשלב לפני המעבר ליישוב קבע. יש שכבר הקימו בית קבוע – בעיקר אלו שצורפו לקיבוצים וישובים אחרים קיימים. במלונות לא נותרו פליטים מהגוש. רוב מוחלט החליטו סופית וסיכמו סופית על מקום המגורים הקבוע שלהם. כך שהרוב כבר לא תלוי בין שמים לארץ. תעסוקה נמצאה באופן חלקי מאד.

זאת, כך מסבירים לי, בגלל אופי העיסוק של רבים בגוש קטיף שנע סביב הגוש עצמו שלפתע התאדה. מורים ואנשי חינוך אחרים הפסידו את הכיתות שלהם, משום שהעקורים כמעט לא הקימו מוסדות חדשים. וכאשר כיתות קיימות גדלות בעזרת אוכלוסיית התלמידים מהמגורשים, הדבר פתח רק משרות הוראה חדשות מעטות יחסית. משרות נוספות היו סביב שירותים שהעניקה המועצה בקטיף, רבים עסקו בבטחון, בבנייה מקומית, בתיירות פנים.

שלא לדבר על החקלאות הענפה. אלו שנותרו בתעסוקה כל העת הם כמובן כאלו שעיסוקם היה מחוץ לקטיף. אך יש לזכור, אומרים לי, שהניידות בקטיף לא היתה טובה עקב הצורך בליווי צבאי, ואף ברכבים ממוגנים במקרים רבים. לכן לא תמיד השתלם והתאפשר לעבוד מחוץ לקטיף, עם זאת, נעשה מאמץ עליון על ידי רבני הקהילות ומתנדבים רבים לנסות לשבץ את העקורים בתעסוקה הולמת ומכובדת, ויש שטוענים שבאווירה המסוימת של חרטה על הגירוש, היתה אצל חלק מהמעסיקים תחושה של חובה לסייע בשיקום העקורים כסוג של כפרה.

ביחס לעתיד, יש תוכניות למהלך נרחב שינסה ליזום תעסוקה, ומגורים קהילתיים, לכלל העקורים. ויש גם עתירי ממון שתורמים לכך (וכנראה ירוויחו, כי בסך הכל אוכלוסיית הגוש טובה יחסית מבחינת כישורים, אינטליגנציה וכו'. אך הדרך עוד רבה לפניהם, איך הם שרים? "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" (השאלה שנשארה כמה הציבור בישראל מחובר ל"עם הנצח").

"80-90 אחוז בקראוונים"

הרב יגאל קירשנזפט, שליח חב"ד ביישובי חבל עזה הוא מהשפויים יחסית בגוש. גם משום שלא סבל מאידיאולוגיה הזויה שהובילה לחיבור ליד שמחזיקה במגלב וצולפת בך. קירשנזפט עבר את כל השלבים של הגירוש ב"בירה" של הגוש, נוה דקלים, שהגירוש ממנה היה גם מתוקשר מאד, וגם את החוויות הקשות והמייאשות של אחרי הגירוש, והיום חי בקהילה של מגורשים בישוב ניצן. קצת קשה לו לחזור בהילוך אחורי אל שבעת מדורי הגיהינום שעבר מאז שגורש מביתו, אבל מה לעשות ואלה הם חייו, ואלה הם חיי מרבית האנשים שעשו איתו –או במקביל לו- את הדרך הארוכה, שעם הנצח כאמור לא מפחד מפניה, אבל סובל מאד. השבוע הוא מסכם באוזני: "בעקרון אין אף בנאדם שהגיע לאיזשהו סיכום-סופי או לאיזושהי חתימה מול הממשלה.

היישוב הקהלתי ניצן הוקם - כיישוב זמני המתעתד להקים בתי קבע - עוד לפני הגירוש, כאשר אנשי המושבים מה שנקרא "חבל עזה" (שאינם נמנים על הגרעין האידיאולוגי הכבד וגם היו להם אינטרסים כלכליים מאד מובהקים) חותמים עם בשיא כבר כחצי שנה לפני הגירוש. כיום, שנתיים לאחר אותה חתימה, יושבות כאן כחמש מאות משפחות, בקראוונים. אין אפילו חתימה מסכמת על תחילת בניית מבני הקבע. שכן החתימה מתעכבת לעת-עתה בעקבות נושא מבני הציבור.

הם לא מתכננים עבורנו בניית מבני ציבור. היו לנו, אנשי נווה דקלים, שבע בתי כנסת, מקוואות, בתי ספר וכו'. כעת אין כלום כמובן, ולא מתכננים שום הקמה מחודשת של כל מה שהיה. אנו כאן ציבור שחלקו תורני מאד, מגורשי נווה דקלים, וחלק ציבור "מתחזק" מהמושבים בסביבה. כרגע כאמור אין כלום ביישוב הזמני, נוסעים לבתי ספר באשקלון ובמרכז שפיר - מדברים על פיצויים בנוסח של גנב שמחזיר מה שלקח. אבל המילה "פיצויים" מטעה.

כי פיצוי זה תוספת לכיסוי הנזק, אבל אנחנו עוד הרבה לפני ה"והשיב את הגזילה" עצמה... בין שמונים לתשעים אחוז מהעקורים מתגוררים עדיין בקארוונים, ורק עשר עד עשרים אחוז מתגוררים בבתים קבועים. החבר'ה מכפר דרום נמצאים במגדל דירות באשקלון וממש מרגישים בבית-סוהר, קטן להם וצפוף להם. יש חבר'ה שנמצאים בראש צורים שבגוש עציון, ויש כמובן את יד-בנימין, האנשים של הרב שמואל טל, וישיבתו "תורת החיים".

ויתרון על בית קבע כדי לחזור ל"ביחד"

מסתבר שמגורשי גוש קטיף עברו חוויות רגשיות לא פשוטות גם אחרי הגירוש עצמו. ואחת התופעות המאפיינות שיש לא מעטים שהלכו כבודדים לבתי קבע, אבל עד מהרה חזרו ל"ביחד" של עקורי הקהילות. וזה קרה כי לבד אין אפשרות להתמודד.

הקיבוצניקים דחו את המגורשים

אבל גם ב"ביחד" ההתמודדות לא קלה, גם בשל המכשולים שמציבים החיים. הקהילה של עקורי אלי סיני למשל, שהתה זמן ארוך באוהלים כי חיפשה פתרון קהילתי משותף שישאיר להם את הביחד, כאשר הרעיון הוא: מספיק שאיבדנו את הישוב לפחות לא נאבד את החברה המאד מיוחדת שקמה בו. לבסוף יצאו מהאהלים כי דובר על פתרון קהילתי בקיבוץ פלמחים, אבל זה נפל, הקיבוצניקים החילוניים דרשו שהקרקע תושאר עבור התיישבות עתידית של בניהם. לא משנה שלקיבוצים אין ממש עתיד, והדור השני נוטש, אבל טבעם של אנשים שהם דואגים גם לעתיד שאיננו. מה עוד שכנראה ברקע היתה גם הבעיה של השכנות הדתית. הקיבוצניקים חששו שהחדשים יבלעו אותם.

המשך קיום הקהילות מיטיב עם קבוצה מאד מסוימת בקרב המגורשים, רבני-הקהילות לשעבר.

קירשנזפט: הרבנים ממשיכים לעסוק במסירות נפש בתפקידם כראשי הקהילות האמיתיים. אבל יש בעיה: אין תקן לרבנים (כי אין קהילה מסודרת ורשמית) ואין משכורת. אבל גם כך, הרב שרייבר מכפר דרום עוסק בתפקידו. הרב קמינצקי עוסק בתפקידו. יש כאן רב אזורי מטעם הרבנות שאותו רואים בהלוויות... שנפגש בשמחות.

לא עזב ליום אחד את הגוש ולא זכאי לפיצויים...

החרטה על מה שעשו לתושבי גוש קטיף שעדיין רובה נמצאת עושה משהו. לאחרונה פורסם בתקשורת שאורי אריאל מריץ חוק פיצוי חדש בשווי מיליארד שקל, ולשם שינוי, בתמיכה של חברי כנסת מכל המפלגות, כולל ח"כים מהשמאל, כאמור ביטוי של חרטה ומבוכה על מה שנעשה –ללא סיבה, כפי שעתה הכל רואים - ובסגנון שנעשה. קירשנזפט סבור כי זה תיקון קטן מאד. כי החוק המקורי היה פשוט מרושע: "יש לנו מכר שנולד בנצר-חזני וגדל שם 28 שנה, התחתן ועבר לנווה דקלים לתקופה קצרה מאד, וגורש. הוא הפסיד את כל זכויותיו לפיצוי כי עבר מיישוב ליישוב. יהודי אחר גר 15 שנה בנוה דקלים בדירות שכורות וגם הוא לא זכאי לפיצוי, למרות שנעקר מביתו ואין לו בית אחר.

חקלאי שגורש, או בעל כל עסק אחר יקבל בית ועזרה בעסק, אבל כמובן שכבר שנה וחצי אין לו עסק ואין הכנסה, שזה אומר הפסדים אדירים, על כל זה כמובן אין פיצוי בחוק הקיים. החוק החדש בסך הכל בא להקל במעט את העוולות. ישבו על הניסוח עורכי דינים מ"חוג המשפטנים", ידידים שלנו. הרבה חבר'ה שמאלניים מגלים את מצפונם המתעורר לחיים ורוצים לכפר על הגירוש בפיצויים. כך למשל אביגדור יצחקי יו"ר הקואליציה שדוחף חזק את החוק, לדעתי, כי מצפונו מעיק עליו. הרי הוא זה שדחף את הגירוש ממשרד ראש הממשלה, שם שימש כמנכ"ל בתקופת שרון.

חקלאים מגוש קטיף עברו לרפובליקה הדומיניקנית ואתיופיה...

כאשר מדברים על תחילת היציאה למרחב מסתבר כי זו רק יציאה התחלתית מאד. כי למשל מצב התעסוקה עדיין קשה מאד בין החקלאים 87 אחוז מובטלים. לחקלאים הובטחה אופציה להקמה מחדש של מפעליהם החקלאיים, שזה אומר קרקעות ומים. בפועל, כלום. "לא הצליחו" למצוא קרקע. התוצאה, החקלאים ירדו לחו"ל. למשל לרפובליקה הדומיניקנית, במרכז יבשת אמריקה. חבר'ה מהיישוב העקור גדיד לקחו את כספי הפיצוי על הרס מפעלם החקלאי וירדו לחו"ל. עזבו משפחה עם 6 ילדים ונמצאים 3 חודשים בחו"ל, כי המדינה הדפוקה הזו לא נותנת אדמה, חממות, פועלים. יש גם חבר'ה בדרום אפריקה, יש אפילו באתיופיה. ממה מגיעים "עולים חדשים" לישראל.

הרב קיבל עבודה: מאבטח בקולנוע...

כללית, חמישים אחוז מובטלים. היו בעלי חנויות, היו מנהלי חשבונות, היו 200 עובדי מועצה, לך תמצא עבודה, הרי כל זה נחרב, וליהודים בני 50 ומעלה לא קל למצוא עבודה מחדש. היה מרכז בתוך המנהלת - שעסק בתעסוקה. הרב גבי קדוש, תלמיד חכם חשוב ורבה של גני טל, קיבל שם, כלשונו של קירשנזפט "אחלה הצעת עבודה", להיות מאבטח בבית קולנוע... אלו שעסקו בהוראה במוסדות יסודיים ובישיבות ברובם נותרו ללא תעסוקה מאחר שרוב המוסדות היסודיים לא הוקמו מחדש. יש כאלו שנותרו על כנם בישיבות ומוסדות שכן הוקמו מחדש. יש שעוברים קורסים, קורס גננות, קורס מורי דרך, העיקר לצאת מהבית בבוקר וש"יהיה לך למה לקום", שגם זה לא מובן מאליו בכלל, בצוק העתים.

מתרימים (לכיסם) "עבור עקורי גוש קטיף"

הממשלה לא עוזרת, בדרך כלל מפריעה או מכסימום מזיקה בבלאגן שבתוכה, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. היחידים שעוזרים זה "עם ישראל". קירשנזפט, בעצמו חב"דניק, מדבר על כולל חב"ד ששולח ארגזי מזון לאנשים, וכסף. יש כאן אמהות חד-הוריות במצב לא קל..

קירשנזפט: "כרגע שילמתי חשבון חשמל של משפחה למנוע ניתוק". יש פעולות עידוד כמו חלוקת דבש ערב ראש השנה לכלל העקורים, של המטה העולמי להצלת העם והארץ. אף אחד לא עוזר... יש ארגוני התנדבות. יש לנו וועד בחו"ל. אבל יש גם "טרמפיסטים" וזה ממש לא חמוד. למה הכוונה? "אני מתקשר לאנשים ומנסה להתרים אותם ושומע שכבר הותרמו לגוש-קטיף...

"ממש מתוקים, כל מיני אנשים שעוזרים לגוש קטיף מטעם עצמם ומטעם כיסם הפרטי שמתעבה בעקבות הפעילות". בציניות כואבת: "כזו הזדהות נפשית עם העקורים עד שכסף לכיסם זה ממש כסף לעקורים"... אחד אסף וטען שהוא שותף של הרב קירשנזפט ואוסף לבית חב"ד ביישובי עזה... מעניין שלא אוספים לימית...

אבל העיקר, מקונן קירשנזפט, זה החורבן. היה חורבן, היתה מלכות תורה עם ישיבות וכוללים ומכונים ואולפנות, ושיעורי תורה, לדברי קירשנזפט שהוא חסיד גדול של הגוש: "יותר תורה מבני-ברק", והכל נחרב.

"ראשיה ויועציה" נמחק, "שהרי לא יברכו את ציפי לבני ויורם טורבוביץ"...

ומה באשר ליחס למדינה שעשתה את כל הרעות האלה (והיום משלמת כפי שאנחנו רואים)?

קירשנזפט: הציבור מתרחק מהמדינה. ביום העצמאות אורגנה בניצן שם אני נמצא הפקת ענק בהשקעה של מאה אלף שקל. זמרים, במה של עשרות מטר. דגלים. פרסומת. הייתי שם, לא היה תושב בודד אחד שהשתתף בריקודים. נמאס מהמדינה והציבור מתחיל להבין זאת. יש וויכוחים בבית הכנסת כן להגיד - לא להגיד תפילה לשלום המדינה ומסתובבות נוסחאות מתוקנות, כמו בתפלה לשלום המדינה - ברך את עם ישראל ולא את ישראל, בתפלה על חיילי צה"ל - את מעשה ידיהם לטובה, שמשמע לאפוקי גירושים למיניהם, וכמו כן מדלגים על "ראשיה ויועציה". שהרי לא יברכו את ציפי לבני ויורם טורבוביץ...

אבל קירשנזפט משקיף על זה מבחוץ, גם משום שלכתחילה לא היה חסיד גדול של המדינה: התפקיד שלי כשליח חב"ד הוא להרים את הציבור לעודד ולחזק, כל מה שקשור לפוליטיקה ומחלוקת שם אני לא נמצא. תפקידי הוא להרבות באהבת ישראל, גמילות חסד, שלום בית. מציאת עבודה ליהודים. האוכלוסיה צריכה עזרה, ואידיאולוגיה כזו או האחרת לא תבנה אותנו. דבר אחד יוצא מזה, שעם ישראל לא יתן עוד פעם כל כך מהר לגרש יהודים. גוש קטיף זה מלח הארץ עם אחוזי קצונה הכי גבוהים בארץ וככה זרקו אותם. יש לי עדיין רסיסים בכל הגוף מהפצמ"רים אבל הרוח מנצחת, זה עם ישראל, לא בחיל ולא בכח, כמו החשמונאים.


אחרי הפיצויים לערביי עזה – פיצויים ליהודי עזה

דוד ברמן

אחרי שבג"ץ פסק בפס"ד הנפשע שלו פיצויים לערבים מעזה, הגיעה השעה לדרוש פיצויים גם ליהודים מעזה, שעתה כבר ברור לכל כי גורשו לשם גחמה פוליטית.
והמדובר לא בפיצוי על אובדן רכוש או עבודה, אלא על שימוש שנעשה בהם למטרה מעוותת ויש לומר אכזרית. כל אחד מהמגורשים זכאי לפיצוי נרחב שיתן מענה לנזקי הנפש, וגם יתן ביטוי לצורך לפצות אדם שגורש מביתו על ידי פוליטיקאים ציניים שלא למען מטרה לאומית. שהרי היום ברור כי כל הגורמים המוסמכים הזהירו מפני התוצאות הבטחוניות הקשות שתביא "ההתנתקות" כפי שאכן קרה.

עכ"פ, נראה כי התפתחות הדברים היא כזו שאם ישראל תחזיק מעמד ותשרוד את התוצאות המתגלגלות של הגרוש מגוש קטיף ובעקבותיו המלחמה בלבנון, יבוא יום שכל הקשורים למהלך ההוא יועמדו למשפט.