המנהג היהודי, השמירה הקפדנית על קוצי"ן של יו"ד שבו, חישלה את חוט שדרתו של כנסת ישראל, והאלימה את תוקף עמידתם בנסיונות המרים שניחתו עליהם באלפי שנות תלאה ונדודים.

המנהג היהודי, הוא למעשה התפתחות פנימית הנובעת משרשיו ויסודותיו של כנסת ישראל. בדפוסיו של כל מנהג מישראל נוצקו וגובלו מאורעות וצביון-חיים של אלפי שנות התפתחות ותלאות. המנהג משמש ביטוי חי לאלפי שנות התרחשויות, דמעות, נאקות וגלות.

בהוספות לשו"ע אדמו"ר הזקן כתב בעל ה'דברי נחמיה' "... יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה ע"י שהאכילה יהודית את ראש האויבים תבשיל של גבינה".


מעשה יהודית

נס מעשה יהודית, נזכר פעמים רבות כשהוא כרוך יחד עם נס חנוכה. כתב הר"ן: "שאף הן היו באותו הנס, שגזרו יוונים על כל הבתולות הנישאות שיבעלו להגמון תחילה, וע"י אשה נעשה הנס דאמרינן במדרש דבתו של יוחנן האכילה לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם, ועל זה נהגו לאכול גבינה בחנוכה". וכעין זה כתב הארחות חיים והכל בו.

המנהג בראשונים

כאמור, בעקבות מעשה יהודית הנהיגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה. האחרונים הלכו בעקבות הראשונים והמשיכו להעתיק ולחזק מנהג זה. וכן כתב רבי יצחק אבוהב, והמחבר בבית יוסף. והרמ"א כתב: "י"א שיש לאכול גבינה בחנוכה. לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב".

המהרש"ל כתב אודות מנהג זה: "מצוה לשמוח בחנוכה, ומשום הכי קראו יום טוב, והן ימי שמחה... ונהגו לאכול גבינה על פי הנס...". דברי המהרש"ל הועתקו בכנסת הגדולה והביאו משמו רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי וכן העתיק את דברי הכנסת הגדולה בעל הקמח סולת.

הלבוש הביא אף הוא מנהג זה וז"ל: "וי"א שיש לאכול גבינה וחלב באותן סעודות, שהם מפילין שינה על האדם, זכר לנס שנעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב".

בשלטי גיבורים הביא גם מהיש מפרשים שהנס נעשה על ידי יהודית שהאכילתו תבשיל של גבינה, כדי שיצמא וישתה, ומסיים: "על כן נהגו לעשות תבשיל של גבינה בחנוכה". והעתיקו הפרי חדש בספרו אך השמיט את המילים: על כן נהגו לעשות וכו'.

החיי אדם אחר שהביא את פירוט המעשה מסיים: "ולפי שהנס נעשה ע"י חלב". כעין זה הובא גם בערוך השולחן ובבן איש חי ובכף החיים ועוד. ובספר יוסף אומץ כתב: "דיש לאכול גבינה בחנוכה, זכר לנס אליפורני שהאכילה אותו יהודית גבינה לשכרותו, וחתכה ראשו".

המנהג בחצרות החסידים

מנהג זה של אכילת מאכלי חלב וגבינה בחנוכה היה נפוץ וידוע בהרבה מקהילות ישראל. ועל אף שלא נהגו כן בכל יום מימות החנוכה, עכ"פ יום אחד החזיקו במנהג זה של אכילת מאכלי חלב. וכך הובא בספר זה השולחן שכתב שיהודי אלגי'ר אכלו ביום ראש חודש חנוכה פת עם גבינה.

באוצר החיים הובא מנהגו של האדמו"ר בעל הדברי חיים מצאנז, שבחנוכה לאחר הדלקת הנרות עשה הפסקה וישב עם חסידיו לסעודת חלב עם מי דבש.

ובמנהגי ספינקא מובא שבסעודת הערב היו מניחים גבינה על השולחן, לזכר סעודת יהודית. וכן היה נוהג האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש: "לאכול ביום כמה פעמים לסעודת צהרים מאכלי חלב דייקא".

המנהג בספרים הקדושים

כתב בספר בני יששכר: "... מה שהביא מרן הרמ"א ז"ל בשלחנו בשם הכל בו דנוהגין לאכול מאכלי חלב בחנוכה. ומהראוי להתבונן, כי לא דבר ריק הוא, ואם הוא מפני שהאכילה יהודית את האויב מאכלי חלב, לא במקרה נפל מעשה ניסים?

ונראה לפרש על פי מה שכתבתי כמה פעמים, שהיוונים רצו לבטל את התורה מישראל, ולהגביר חכמת החיצוניות, והנה כאשר התנוסס השי"ת עמנו, הראה לנו נפלאותיו במנורה ובשמן, הרמוזים לחכמה ולתורה מן השמים. והנה ימים האלה הם כעין נתינת התורה. והנה בשעת נתינת התורה בסיני עמדו המלאכים הקדושים בשמים ואמרו תנה הודך על השמים והנה רצו לבטלינו מן התורה. והנה המגיד מראשית אחרית פעל ועשה, מראש מקדם שבאו המלאכים לבית אברהם והאכילם בשר בחלב, והיה זה לטענה עליהם שאכלו הבשר בחלב בביתו של אברהם, ואינם ראויים לקבלת התורה... ולזכר זה נוהגין לאכול מאכלי חלב בחג השבועות.

והנה לזכר זה, שבימים האלה הוא כעין נתינת התורה, הנה נעשה הנס גם כן על ידי מאכל חלב שהאכילה יהודית את האויב, שרצה לבטל התורה מישראל, ועל ידי זה היה התחלת הנס. ליהודים היתה אורה זו תורה. ומנהג אבותינו תורה היא".

טעם נוסף, הובא בספר שארית ישראל: "יהודית היא תיקון חוה, וחשמונאי תיקון חטא אדם הראשון. ואוכלים מאכלי חלב בחנוכה, לתקן חטא חטאת נעורים, הנקרא בספרים בשר בחלב, וד"ל".

ובבן איש חי כתב רמז לאכילת מאכלי חלב לג' מצוות שגזרו היוונים, וז"ל: "ונראה לי בס"ד לרמוז טעם בחלב, לשלשה מצוות שגזרו לבטלם, שהם חודש, שבת, מילה, ומסרו ישראל עצמן עליהם. דאות ח' דחלב, הוא אות ראשונה של חודש. ואות ב' דחלב, הוא אות שניה של שבת. ואות ל' דחלב, הוא שלישי של מילה".

האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז – קלויזנבורג כתב: שעבודת ימי החנוכה היא לקבוע לעצמו גדרים וסייגים בכדי לא להראות לבני אדם מעשיו הטובים. ולכן פסק המחבר לקבוע שאין חיוב סעודה. דסעודה היא בדרך כלל הרבה ביחד, ועלול אז להראות עשרו ותפארתו, ובחנוכה עבודתו להיפך. ולפי"ז מסביר: "ולכן נוהגין לאכול מאכלי גבינה, כי הבשר גלוי ונראה על הבהמה. ואילו החלב טמון וגנוז בתוך הכחל, גם אחרי שנחלב, אין נראה בחלב מציאות של גבינה. ולזה בחנוכה אין מרבים בסעודת מרעים, רק כל אחד בביתו אוכל סעודה של גבינה באין רואה אותו...".

ועוד כתב האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג שמתתיהו ובניו לא היו שרויים בדאגה כלל לפני מלחמתם, שהיו בטוחים שה' מגן בעדם. על כן לא היה מקום לתקן יותר מבתחילה. משא"כ בפורים, שהיו בני ישראל בשפל המצב, והתכנסו לתשובה, וכשניצלו היתה הרווחה, על כן תקנו לפורים משתה ושמחה. ולכן נוהגין לאכול בחנוכה מאכלי חלב, כי אם היו אוכלים סעודות – ואין שמחה אלא בבשר ויין – היה בזה פגם במתתיהו ובניו, שכאילו בטחונם לא היה שלם בה'.