"נו מור קומפליינס"

סיפר השליח על תגובת הרבי מליובאוויטש כאשר תינה בפניו את צרותיו - דוד רוזן מספר על כמה חוויות מ"כינוס השלוחים" של חב"ד, בו השתתף יחד עם עוד כמה אלפי "אמבסדורים" (שגרירים) ש"מייצגים" מדינות וערים מכל רחבי העולם.

מאת דוד רוזן

בשבוע שחלף התקיים כינוס השלוחים הארצי של חסידי חב"ד בארצות הברית, בו השתתפו כשלושת אלפים שלוחים מכל רחבי העולם. הכינוס היה במשך 4 ימים כשבימים הראשונים הועברו סדנאות בנושאים שונים האמורים להעשיר את ידיעות השלוחים המשמשים ככתובת לכל נושאי היהדות במקומות שונים בעולם, כשלפעמים הם הכתובת היחידה. הסדנאות הועברו בשפות שונות, והועברו ע"י רמות שונות החל מראשי ישיבות ועד למרצים מקצועיים בנושא חינוך לגיל הרך שזה בעצם המוסד הראשון המוקם כששליח מגיע למקום שומם.

היום המרכזי בכינוס היה ביום ראשון שהתחיל בתפילה ב - '770' והמשיך בתמונה המסורתית שבה נעמדים מול המצלמה אלפי השלוחים, קדימה יושבים השלוחים המבוגרים יותר, אלה שהתחילו בשליחותם בכר לפני 30 שנה, ובהמשך עומדים שאר השלוחים כשמעליהם עומדים עוד שלוחים על מדרגות (פרנצ'ס) עד שיוצא תמונה, הכל מתחת לכיפת השמים, מאחורי הטיילת המרשימה עם עלי השלכת המתנופפים להם עם הרוח החרישית, הסיפור אינו דבר של מה בכך, האירוע לוקח למעלה משעה שבמהלכו הכל עומד מלכת אין גשם, (תארו לכם גשם שוטף כשכולם עומדים על המדרגות) אפילו עלי השלכת אינם פונים לכיוון התמונה.

בהמשך, לאחר הארוחה, מתפזרים להם כולם לסדנאות השונות הפזורות בבניינים הרבים בסביבה, כמו בנין המוזיאון או בנין אהלי תורה שבו היו מספר רב של סדנאות בשפות רבות. היו סדנאות שעסקו בחינוך לגיל הרך, איך להעביר את המסרים בצורה הנכונה ללא התנגדות, כי אחרי הכל זה המבצע הראשון העומד בפני כל שליח המתחיל בעבודתו, גן ילדים זה המוסד הראשון.

הקהילה דרשה צילינדר ופראק

היו שם סדנאות בהם נתנו שיעורי הלכה שעסקו בבעיות העומדות בפני הרבנים בערים הרחוקות, וכמו כן היו סדנאות שיוחדו למדינות שונות כמו סדנא בה סיפרו רבנים מאנגליה את סיפורם איך הם חודרים לציבור הרחב דרך הרשת, כמו כן סיפר שם הרב של ברמינגהם, עיר גדולה באנגליה, כיצד החל את דרכו על אף ההתנגדויות והמכשולים. בין השאר הוא סיפר כי הם דרשו ממנו לתת יד לאישה כתנאי לקבלת "העבודה", אך לבסוף נכנעו. כמו כן נדרש ללבוש תלבושת "רבנית", צילינדר ופראק רשמי (להבדיל מסירטוק), ועל הדרכים שהוא חמק מכך והמשיך ללכת בלבוש החסידי, בהסבר כי הוא רוצה לחדור לדור הצעיר, והבגדים המתנשאים ירחיקו אותו.

אין כסף, אין מנין, אין מקווה, אין בית ספר

אחה"צ הוסעו השלוחים ב-50 אוטובוסים מ-'770' לכינוס הגדול שנערך בניו ג'רסי. ישבתי ליד השליח הרב שמעון לזרוב, הרב של יוסטון, שבטקסס שסיפר על תחילת דרכו ועל דרך החתחתים שעבר עד שהגיע למצב המוסדות היום. הוא מספר כי הרבי התנה את בואו ליוסטון בתנאי שיהיה שם מקווה וחינוך לילדים. הוא הגיע ליוסטון בלי פרוטה בכיס, לא היה לו מנין, והתברר לו כי המקווה, שהיה התנאי של הרבי לבואו, לא כשר (לא רק לשיטת חב"ד). המלמדים של ילדיו היו הוא ואשתו, והא נאלץ לעבוד קשה עד שהצליח להתרומם מעט כלכלית, ובין השאר עסק בנדל"ן, כשחלק גדול מהרווחים הוא משקיע במוסדות ומפתח אותם. לאט לאט הביא עוד שלוחים לערים נוספים בטקסס, כשהוא מממן את השנה הראשונה לבואם, ומדריך אותם כיצד להמשיך.

אפילו לא עצה

השליח הראשי של חב"ד בארגנטינה מספר שהגיע בתחילת דרכו לרבי מליובאוויטש, וסיפר לו כי הוא לא מצליח להתרומם, וכי אין לו מה לאכול שלא לדבר על תקציבים למימון הפעילויות או הקמת מוסדות, הרבי השיב: אינני רוצה לשמוע יותר תלונות, יהודי צריך להיות בשמחה. הרבי גם לא העביר לו כסף, לא שלח אותו לנדבנים, ואפילו לא הציע לו עצה איך להשיג את הכסף, חוץ מהתשובה "נו מור קומפלינס" (אין יותר בעיות), והתשובה האמיתית הייתה, רשימת המוסדות הענקית הקיימת היום ברחבי ארגנטינה.

"הרגשתי שגלי הצונאמי שטפו גם את הרבנות"

כשהאוטובוסים הגיעו ליעדם נכנסו כל השלוחים לכנס כאשר כמתבקש כל שליח משלם את העלות שלו. בערב נישאו מספר מצומצם של נאומים, שאחד המרגשים שבהם היה של הרב יוסף חיים קנטור שליח חב"ד ורב הקהילה היהודית של תאילנד שיושב בבנגקוק. הוא סיפר כי הגיע לתאילנד עם שום דבר ונלחם ללא הרף ולא נכנע עד שהגיע למה שהגיע, וזאת ללא אמצעים כספיים. הוא סיפר על הצונאמי שבו סבר כי חרב עליו עולמו, הרוחני והגשמי בתקופת הצונאמי.

הוא הבין שכל שנות העשייה שלו וכל התהילה הגדולה להם הוא הגיע עם השנים, נשטפו עם מי הצונאמי. וכפי שהוא תיאר זאת, אינך יכול להיות רב שלאחר המבול, מקסימום יכנו אותך בתואר לשעבר רב בתאילנד. הוא הבין שהקריירה שלו נגמרה, וכך הוא תיאר את ההמשך שזה שוב הקמת הקהילה וביסוסה מחדש, וחזרה למעמדה הראשון ויותר.

הסיפורים חוזרים על עצמם אצל כל אחד ואחד מהשלוחים  בווריאציה אחרת, אך כולם עוברים את אותו שביל ייסורים שבסופו נראה האור, כאשר לרוב אחרים קוצרים את התהילה ומנכסים אותה לעצמם, תוך עשיית קרדום לחפור בה, בכדי לייצר הכנסה כזו או אחרת.

שליח ככתובת לדברים שבקדושה

שליח חב"ד המקומי נותן את כל התשובות בנושא יהדות בהיעדר גורם אחר, הוא אמור לערוך נישואים או חלילה מתן גט, הוא אמור לענות בשאלות המשפחה, הוא אמור לענות לכל השאלות בנושא יהדות, ובמקרה שזה למעלה מכוחותיו, בפרט כשמדובר בזוג צעיר, הוא מעביר את השאלה הלאה ומחזיר את התשובה, השליח משמש מעין רב ואדמו"ר של העיירה.

מקומה של האשה בסיפור הוא עולם בפני עצמו. האשה שכל חייה רגילה ומורגלת להיות עם משפחה וידידות הולכת לגלות ונמצאת לבד, ומעבר לבישולים הקשים יותר, (אין מאכלי אינסטנט) היא אמורה לחנך את הילדים ולמלא את מקומה בקהילה בכל הנוגע לנשות הקהילה, בתחילה הכל נראה זוהר, בפרט בהקמת בית חב"ד לאחר מכן בחנוכת הבית כשזה משולב באירוע נוצץ. אך ההמשך הוא לא כ"כ נוצץ, מדובר בחיים קשים מאד, תוך עקשנות מתמדת, והכל מתוך מטרה אחת של הפצת היהדות.

השלוחים משתמשים בכל מיני צורות להעברת מסרי היהדות, כמו למשל ארגון JLI ארגון המיועד לתלמידי אוניברסיטה, הוא כמובן מועבר ברמה זו, והוא מעביר שלוש פעמים בשנה קורסים, שבמהלכו לומדים כעשרת אלפים סטודנטים מושגים ביהדות, כמו למשל הנושא האחרון שנלמד שם, שהיה בנושא הקניין במשפט העברי, נושא שעניין מאד עורכי דין. אורך הקורס הוא כשמונה שבועות כשבמהלכו הם נחשפים ליהדות ברמה המדברת אליהם.

קיימים כיום מוסדות רבים ברחבי העולם למטרה של הפצת היהדות מעבר לערים המרכזיות, אך רובם המכריע בנוי על תשתית קודמת של חב"ד. את התשתית הקשה שהושתתה תוך יזע ודמים הניחו חסידי חב"ד ולאחר שהעיר נבנתה והיו בה מוסדות של חיידר ובית ספר לתלמידות ומזון כשר, הגיעו עסקנים אחרים והמשיכו משם הלאה תוך שימוש בתשתית של חב"ד הן בנושא המזון והן בנושא החינוך.  

מהחתונה "לים"

מוסד ושמו שליח. זו בעצם הגדרה קצרה למושג שליח, בעבר הלא רחוק, עד למלחמת העולם השנייה היו רבנים ואדמו"רים בכל הקהילות באירופה, וכשלאחד האדמו"רים נולדו מספר ילדים הלכו רובם "לרעות צאן" בעיירה בה עדיין אין רב או מנהיג, הדבר חזר על עצמו בעולם התורה, כשתלמידי הישיבות שישבו ועסקו בתורה יומם ולילה נישאו בשעטומ"צ, במקרה ולא שפר מזלם והם לא נישאו לבת של גביר, או במקרה וה"שווער" (חותן) ירד מנכסיו הם הלכו לאחר מספר שנים ללמד בישיבה או להיות רב באחת העיירות שבסביבה הקרובה או הרחוקה, כמובן בגלל הריחוק ממקום חינוך הם נאלצו ללמד את ילדיהם לבד, ולשלוח אותם לנדוד לישיבות שלעיתים הם לא ראו אותם מספר שנים. אך זאת הייתה מסירות נפש למען חינוך הילדים. בקשר לאוכל הם נאלצו כמובן לבשל לבד ולשחוט לבד ולדאוג לעצמם למשלוחים של מוצרי מזון ממרחקים.

אך בתקופה ההיא, ממילא רובם בשלו ואפו לבד בבית, האוכל המוכן על כל מעלותיו ומגרעותיו זה סיפור של השנים האחרונות, אך הפירוד של משפחות הרבנים מהוריהם לא היה קל, אפילו אם זה אירע לאחר מספר שנים. כמובן כשהבנים גדלו בבית כזה הם המשיכו את המסורת וגם הם עצמם הפכו לרבנים.

בתקופה של טרום מלחמת העולם הראשונה עדיין רבים מבני ישראל למדו בצורה זו אצל הוריהם או אצל מלמד פרטי במקרה ויכלו להרשות לעצמם, כיום אף אחד לא חולם על לימוד ילדיו בביתו או על בישול מצרכי המזון בבית או על חליבת הפרה... כיום רוב הישיבות והאדמו"רים נמצאים בערים המרכזיות, והערים והעיירות השכוחות הן יתומים בכל הקשור לתורה.

מוסד ושמו שליח

מוסד השלוחים בנוי על תלמידי ישיבות חב"ד בכל העולם לאחר נישואיהם, ולאחר שהוציאו היתר הוראה הולכים למקומות הנידחים ביותר, מקומות בהם אין חינוך, אין אוכל כשר, אין ישיבות, אין מנין, ולפעמים הם היהודי שומר תורה ומצוות היחידי בעיר, הם מתחילים להקים את הקהילה מא' ועד ת' פשוטו כמשמעו, תוך איסוף מידע על כל היהודים הנמצאים בעיר, הליכה מבית לבית ע"מ לשכנע את היהודים להצטרף לקהילה, הקמת גני ילדים, בית כנסת, הקמת מקוואות, ולאחר מכן הקמת מוסד אחר מוסד בעיר. השליח הראשון שמגיע לארץ חדשה מתמקם בעיר בה יש את מירב הסיכויים, או עיר בירה, והוא נהפך לשליח הראשי של המדינה ההיא, לאחר שהוא מצליח להתבסס בשטח הוא מביא שליח נוסף לעוד עיר בארצו, העובד תחת חסותו, ולאחר שגם הוא מתבסס מביאים שליחים נוספים, וכך הם כובשים את המדינות אחת אחרי השניה.

מה קורה כאשר זוג צעיר מגיע לנפאל?

הם מגיעים לחורים הנידחים ביותר, מי חלם שבסין יש יהודים? ואם כן מי חלם לשלוח לשם רב שיעודד אותם לשמירת השבת ודיני הטהרה, מי חלם לשלוח למשל שליח לנפאל. הם מגיעים לאזורים אלה תוך מסירות נפש, שלהם ושל משפחתם, תארו לכם זוג צעיר עוזב את משפחתו, את עירו ואת ארצו ונע ונד לכיוון איזור שכוח, הם נמצאים שם בודדים ולא רואים אדם חרדי מול העיניים. המפגש היחידי שלהם עם חרדים זה בכינוס השלוחים המתקיים פעם בשנה, שמסתיים לאחר 4 ימים ואז שוב הם שבים לחור הנידח לעבודה השחורה. מילא הזוג הצעיר עוד תוסס ודרוך לקרב, אבל תחשבו מה עובר על הוריהם החוששים ביום ובלילה מהגרוע ביותר. בפרט לאחר שהם שומעים מידי פעם על אסונות טבע.

"קעסט" מהשליח הראשי

כפי שהקדמנו, הזוג הצעיר נוסע לו לכיוון הבלתי ידוע לחור נידח, אך זה עדיין אפס מול העובדה שהזוג מגיע ללא אמצעים, הוא חייב לבנות את עצמו כלכלית לבדו. אם שפר עליו גורלו הוא מקבל עזרה (קעסט) לשנה ראשונה מהשליח הראשי של אותה מדינה, במקרה והוא הגיע למדינה שבה יש כבר שליח, וכמובן בתנאי שהשליח הראשי מסוגל לעמוד בכך כלכלית, במקרה ולא, לפעמים מוצאים נדיב שיממן בתחילה את הצעד הראשוני, אך מעבר לכך חייב השליח לצעוד בכוחות עצמו, הוא חייב לדאוג לדיור שלו, לדאוג לפרנסה שלו, ולדאוג לפעילויות השונות שלו, ולמוסדות העתידיים שהוא אמור להקים. הוא אמור למצוא את הנדיבים, או בצורה מקומית מאלה שאותם הוא קירב, או מעבר לים. אם עד כאן לא הבנתם את המשמעות, מדובר בזוגות צעירים שהמקביל שלהם בציבור החרדי מקבל דירה עם סידור מלא או לפחות שלושת רבעי. כאן, לא רק שאתה צריך לשרוד נפשית ללא חברים, אתה גם צריך לממן את החיים שלך ואת הפעילויות שלך בכוחות עצמך, שלא לדבר על הקושי בהשגת מזון בכלל. בקיצור, כל שליח הוא מוסד בפני עצמו על כל המשתמע מכך, הוא המנהל הרוחני, הוא המנהל הגשמי, הוא המשולח, והוא המנהל יחסי ציבור, והוא היזם והוא גם המשקיע.