שכר מצווה / שולחן השבת
פרשת וירא - שכר מצווה
שכרו של אברהם אבינו
דרש רבא בתלמוד : בשכר שאברהם אבינו השפיל עצמו ואמר "ואנכי עפר ואפר", זכו בניו, עם ישראל, בשתי מצוות: מצווה המתקיימת ב"עפר" - מצוות עפר סוטה, ומצווה המתקיימת ב"אפר" - מצוות אפר פרה אדומה, המטהר את הטמאים בטומאת מת.
וצריך להבין: הלא השכר האלוקי הוא "מדה כנגד מדה", שיש קשר בין סוג ואופי העבודה לשכר שמקבלים בגינה, ואם-כן יש להבין מה הקשר בין שתי מצוות אלו - טהרת הסוטה וטומאת מת - למעשהו ועבודתו של אברהם ?
שכר מצווה
אמרו חז"ל "שכר מצווה - מצווה", כלומר השכר על קיום המצוות הוא הזכות לקיים את הוראות הבורא ואין לקיים מצוות בשל ציפייה לתשלום גמול ושכר, אלא "שלא על-מנת לקבל פרס", עצם הזכות המופלאה שנפלה בחלקינו שהקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו יכולת למלא את הוראותיו ולקיים מצוותיו - זה השכר הגדול ביותר .
הרי כל ההנאות והתענוגים הגשמיים וכל ההוייה הגשמית אינם יכולים להוות שכר וגמול אמיתי למצוות, כי כל מצווה פועלת השפעה אין-סופית אדירה ונשגבת, שכל העולם כולו אינו שווה-ערך להיות שכר מתאים אפילו למצווה אחת ויחידה!
[כך גם בצד השלילי "שכר עבירה - עבירה", כל הדברים החמורים והקשים בעולם, כל מיני הצער, היסורים והעונשים שבעולמנו, אינם עונש שווה-ערך אמיתי לפגם החמור והנורא של עבירה אחת, שבה פוגעים בהוראת הבורא ופוגמים בכל העולמות והכוחות העליונים, ובכח האלוקי הלא-מוגבל].
מהו אפוא הגמול שווה הערך הראוי להינתן למקיימי המצוות? "שכר מצווה - מצווה": עצם הזכות לקיים את המצוות, וכן כתוב בספרי חסידות "שכר מצוה הוא מצוה לשון צוותה, דהיינו שעל-ידה הוא דבק בהשם יתברך, ואין לך שכר ועונג גדול מזה, שהרי הוא מקבל פני השכינה" [בשונה משאר הייצורים בעולם, לדוגמא בעלי-חיים, שלא הוטלו עליהם מצוות ואינם זוכים בקיום מצוותיו].
זאת ועוד הכוח הרוחני האדיר הנפעל על ידי המצווה הוא בעצם השכר הגדול על קיומה. השכינה הקדושה מאירה פנים שמחות ומחיכות ליהודי מקיים המצווה, ומכל מצווה ומצווה נברא מלאך ("פרקליט") רוחני המגן ושומר על מקיים המצווה. אם-כן השכר על המצווה הוא תוצאה מהמצווה עצמה .
בדרך-כלל בכל מיני העבודות בעולם השכר הניתן עליהם אינו פרי ותוצאה מהעמל והיצירה, לדוגמא מורה מלמד ומקנה חכמה ודעת לתלמידיו, ושכרו הוא כסף (ואינו מקבל לשכרו חכמה...); אבל בקיום מצוות ה' השכר הוא תוצאה מהמצווה עצמה, מעשה המצווה עצמה מאיר עליו ומקדש אותו.
שכר מוגדר לכל מצווה
כיוון ש"שכר מצווה - מצווה", לכן השכר של כל מצווה מוגדר ומיוחד בהתאם לפעולה הרוחנית של המצווה, ואין שכר מצווה זו כשכרה של מצווה אחרת:
אילו שכר המצוות היה כמו השכר שפועל מקבל ממעסיקו בעולמינו, הרי לכל המצוות היה אותו סוג שכר - ברכה והצלחה בגשמיות וכו' (כי אף שיש הבדל בכמות השכר הניתן בין מצווה למצווה, הרי באיכות הם זהים), כשם שעובדי מפעל שכרם זהה, כולם מקבלים משכורת כספית, ההבדל בין מנהל המפעל לאחרון העובדים הוא בכמות השכר, ולא באיכות וסוג השכר - כולם מקבלים ממון גשמי;
אבל בשכר המצוות יש הבדל גדול בין שכר מצווה זו לשכר מצווה אחרת:
שכר המצוות הוא כשכרו של חקלאי העמל בחרישה, זריעה, שתילה וכו' ששכרו מותאם לעבודתו, מי ששתל עץ זית - ימסוק זיתים, ומי ששתל גפן - יזמור ענבים וכיוצא בזה; כך גם שכר המצוות הוא כקטיפת פרי של עמל אותה מצווה שהאדם עשה, לדוגמא בשכר מצוות צדקה - זוכים בעושר. בשכר עזרה לחולים - נושעים ממחלות. בשכר עידוד נדכאים - לא יהיו בעצבון. בשכר לימוד תורה לזולת - ייעשה המוח והלב זכים להבין את התורה הקדושה.
לכל מצווה נברא מלאך לפי סוג ואופי המצווה שהוא מקיים: לאדם העובד את ה' במדת האהבה ניתן שכר של אהבה ונברא לו מלאך של חסד ולאדם העובד את את ה' בדין וגבורה ניתן שכר של מדת הגבורה ונברא לו מלאך השומר ומגן עליו, ממלאך הגבורה, וכן הלאה.
מה הקשר?
על פי האמור מתחזקת שאלתנו על שכרו של אברהם אבינו - מה הקשר בין עבודתו לשכרו:
הלא אברהם אבינו היה איש החסד, הוא עבד את ה' באהבה רבה עד כדי כך שהוא מכונה בתואר: "אברהם אוהבי". אברהם היה נדיב בממונו בגופו ובנפשו, אפילו רשעים גמורים, עובדי עבודה זרה - אירח בביתו בסבר פנים יפות. אהבה עצומה היתה לו לא רק לבנו יצחק הצדיק, אלא גם לישמעאל הרשע, הוא הרעיף עליו דברים טובים ונעמים ולא דיבורי מוסר ותוכחה, למרות מעשיו המקולקלים;
אם-כן היה מגיע כשכר על עבודתו מצוות של חסד ואהבה, אבל כשמתבוננים בשתי המצוות שניתנו כשכר על מעשיו - פרה אדומה וסוטה - מגלים שהם מצוות של דין וגבורה ולא אהבה וחיבה:
שריפת הפרה היא מדת הדין והגבורה, הצבע האדום שלה גם הוא מסמל את מדת הדין, ובתורת הקבלה נאמר שבפרה יש את כל כוחות הדין והגבורה ("חמש גברות"), וכל פרטי דיני עשיתה נובעים ממדת הדין ולא מחסד ורחמים. גם עפר הסוטה מתחיל בקנאות ודין של הבעל, ונמשך בדיבורים קשים ואיומים של בית הדין, ובכך שבית הדין מיגעים את נפש האשה וכו', שכל זה מדת הדין וכלל לא חסד ורחמים;
ויש להבין מדוע בשכר מעשי החסד קיבל אברהם מצוות של דין וגבורה?
מהי אהבה
נדון תחילה במהות האהבה והחסד של אברהם, במדרשי חז"ל מסופר שהחסד והנתינה שלו היו בענווה, צניעות והזדהות מלאה עם מקבלי החסד. בעומק לבו אברהם חש את קשיי הזולת ומצוקותיו, השתתף בצערו, כאב את כאבו ומתוך הדאגה הפנימית לצרכיו סייע לו ככל יכולתו.
כדי להיות 'איש חסד', לעזור ולתת לזולת לא חייבים להיות בעלי מדת ענווה וצניעות כמו "אנכי עפר ואפר" של אברהם, שהרי גם אנשים שאינם ענווים, תורמים צדקה וחסד לנזקקים, בשל רצונם לסייע למסכן המצוי בשפל ובשאול תחתית, אבל ייחודו של אברהם היתה בתחושת הענווה שלו, הוא הרגיש עצמו נחות מכולם - "ואנכי עפר ואפר" - ולכולם מגיע יותר ממנו.
יש נותני צדקה המשדרים לעני תחושת אי-נוחות, "אני החזק ואתה החלש, אני העשיר הנותן ואתה העני המסכן המקבל", אבל אברהם נתן למקבל תחושה הפוכה: שהוא עושה לו טובה שהוא מוכן לקבל ממנו סיוע ועזרה, כך אברהם נתן תחושה נעימה וטובה גם למקבלי הצדקה, ולא שידר להם תחושת עליונות.
איש חסד כאברהם יתרום לצדקה לא רק מהשמנת והמותרות שלו, אלא גם מ"פת הלחם" ו"קיתון המים" שלו, כי הוא מרגיש עצמו נחות מכולם, והוא נותן צדקה מתוך מסירות והקרבה.
מסירות נפש אלוקית
בשתי המצוות - פרה אדומה וסוטה - שניתנו לישראל כשכר על עבודתו של אברהם מתבטאת מדת האהבה המופלאה של אברהם:
טהרת הטמא אינה מתחושת עליונות, הכהן המטהר אינו משדר לטמא "אני הטהור ואתה הטמא, ולכן אני מטהר אותך", אלא בדיוק להיפך, הוא משדר לו תחושת אהבה ושותפות, עדי כדי כך שכדי לטהרו הוא עצמו נעשה טמא - "כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף נעשים טמאים" [מדובר על טומאה קלה, ממנה נטהרים ביום אחד, ולא טומאה חמורה כטומאת המת].
אם-כן הטהרה נובעת ממידה מופלאה של אהבת ישראל כמו של אברהם אבינו: רק אוהב באמת מתעסק עם כל אדם, לא רק עם אדם מושלם וטהור אלא גם עם אדם פגום וטמא. בבוא איש האהבה לסייע לנזקק ולטהר את הטמא, הוא אינו נותן לו תחושת עליונות, אלא הוא משתתף עמו ונכנס אל תוך קשייו. הוא מטהר את הזולת אפילו כשזה בא על חשבון טומאת עצמו.
זו מדת חסד לאמיתתה: אין כאן התעלמות והעלמת-עין ממצבים לא טובים, מקשיים מטומאות מפגמים, אלא אדרבה יש כאן נסיון לעזור לנזקק ולחלש, משתתפים עמו בצערו ובקשייו, ומתוך כך באים לעזור לו ולטהר אותו.
וכך גם במצוות עפר סוטה: לצורך טהרת האשה מוחקים במים את שמו הקדוש של הקב"ה ומשקים אותה במים, ולמרות שמחיקת השם הקדוש זה החילול ה' הגדול ביותר, וכאן מדובר באשה שנהגה בחוסר צניעות והיא חשודה בחטא חמור, למרות זאת מתוך אהבה גדולה, עושים זאת כדי לטהרה לבעלה.
מקורות - לקוטי שיחות חלק כה, עמוד 79. ועוד.
תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]
מאפשרים לכם לקבל
