להגיב או לא להגיב? / הרב מנחם ברוד
הסיפור שגוללתי כאן, בשבוע שעבר, על תעלוליה של התקשורת, זכה להדים שחרגו הרבה ממעגל הקוראים הקבוע של 'כפר-חב"ד'. הדברים הועתקו בבימות אחרות והתגלגלו בדואר האלקטרוני למחוזות רחוקים.
פרסום הדברים הוא אחד מאמצעי ההרתעה האחרונים שנותרו בידינו – לחשוף את הטריקים המגמתיים ואת עיוות המציאות שעושים עיתונאים, ואשר קהל הקוראים או הצופים לא תמיד יכול לזהותם. כשדבר כזה מתגלה, נגרמת אי-נוחות רבה לאותם עיתונאים, ואולי זה יגרום להם לחשוב פעמיים בפעם הבאה.
בתוך כך הגיעו אליי גם תגובות מצד קוראים, המעידות כי רבים עדיין אינם מבינים את כללי-המשחק בעולם שבו משחקת תקשורת ההמונים תפקיד מרכזי. אגע כאן בכמה מהן.
הסבר לציבור
אחת השאלות הנפוצות היא: למה בכלל להגיב כשאין לך ודאות שהדברים יובאו במלואם ובהקשרם הנכון; עדיף לא להגיב.
ובכן, 'אין תגובה' הוא כלי שאכן נעשה בו שימוש בהתנהלות מול התקשורת, אבל צריך לדעת בדיוק כיצד ומתי להשתמש בו. כאשר עיתונאי בא לעשות עליך כתבה רכילותית, יהיה זה נכון שלא להגיב ושלא לשתף פעולה. הקוראים יבחינו שלא היית מעורב בהכנת הכתבה, וגם יבינו את ההיגיון שבאי-התגובה מצידך.
אבל כששואלים אותך על פלישה למבנה ששייך לעמותה אחרת, זו שאלה שמחייבת תשובה. הקורא תופס את העיתונאי כמי שעושה שליחות ציבורית ומבקש הסבר למעשי עוול. אי-תגובה משמעותה – אני עושה מה שליבי חפץ, בלי לתת דין וחשבון לאיש. או שאין לך תשובה אמיתית לטענות.
בדיוק ברגע שאני כותב את השורות האלה אני מקבל שיחת טלפון. סיפור לא-נעים אירע בגן חב"ד באחת מערי הארץ. עובדת זמנית התנהגה שלא כיאות לילדה. אימה של הילדה כועסת, והסיפור כבר הגיע לעיתונות המקומית. השליח חושב שעדיף לא להגיב.
"חס ושלום!", אני נזעק. "מה אתם עושים בפועל בעקבות המקרה?".
"הרחקנו מיד את העובדת והיא לא תעבוד אצלנו עוד", מדווח איש-שיחי. "כמו-כן אנחנו מרעננים את ההוראות לכל צוותי הגנים, שיהיה ברור איך צריך להתנהג לילדי-ישראל".
"מצויין", אני אומר. "בדיוק את המסר הזה צריך להעביר כתגובה. הלוא הציבור יֵדע שאירע המקרה הלא-נעים, אבל חשוב לו לדעת איך אנחנו מתמודדים עם מה שקרה. אי-תגובה יתפרש כהשתקה, מריחה או אף כהסכמה שבשתיקה למעשים כאלה, ואילו תגובה ברורה בכיוון הנכון תבהיר שאנחנו מתמודדים נכון עם המצב".
הסרת המגבלות
כדאי להבהיר כאן נקודה נוספת שהציבור אינו מודע לה דיי הצורך: חוק לשון הרע (חוק הכנסת, שהגדרותיו שונות ממושגי 'לשון הרע' בתורה) מגביל את התקשורת, ועיתונאי חושש מתביעה שבה הוא ועיתונו עלולים להפסיד. החוק אינו מחייב את העיתונאי להוכיח שכל מילה שכתב היא אמת צרופה, אבל הוא חייב להוכיח תום-לב בעבודתו, ושעשה את הנדרש כדי להגיע לחקר האמת.
אחת החובות הבסיסיות של עיתונאי היא להביא את תגובת הצד הנפגע. אם לא עשה זאת, מצבו המשפטי גרוע מאוד. זו הסיבה שעיתונאים פונים לבקשת תגובה, שכן החוק וכללי האתיקה מחייבים אותם לעשות זאת.
כאשר העיתונאי מקבל תגובה הסותרת את המידע שהוא רוצה לפרסם, הוא בבעיה. עכשיו הוא צריך הוכחות ברורות, ועליו להכין את עצמו למצב שבו ייאלץ להסביר בבית-המשפט מדוע בחר לפרסם דברים כאשר קיבל תגובה ברורה שהם אינם נכונים.
אבל אם העיתונאי פנה לבקש תגובה וקיבל את התשובה 'אין תגובה', הוא משוחרר מכל מגבלה. "קיבלתי מידע מבוסס, שהאמנתי בתום-לב כי הוא נכון", יטען בבית-המשפט. "פניתי לצד הנפגע בבקשת תגובה, והטענות לא הוכחשו. להפך, העדר התגובה הגביר את חשדי שיש לו מה להסתיר".
לכן העדר תגובה יכול להיות צעד מסוכן מאוד, שמשאיר את מלוא מרחב התמרון לעיתונאי ולמי שמעוניינים בהשמצה.
התמונה הסופית
עוד שאלה שנשמעה, מדוע לא ניצלתי את כניסתי לאולפן כדי לומר לצופים עד כמה התכנית הזאת מגמתית.
נסו-נא להעמיד את עצמכם במקומו של צופה ממוצע. איזו תמונה הייתה מתקבלת מנקודת-מבטו? הוצג מקרה קשה של השתלטות אלימה על מבנה שמשרת ילדים נזקקים. עכשיו מגיע נציגהּ של חבורת הבריונים וגם באולפן השידור נוהג בבריונות ובכוחנות.
זה יכול להיות מצב אידיאלי לעורכי התכנית, שכל היתרונות בידיהם. הם היו דואגים להפוך את ההתרחשות להתנצחות, שבה איש לא היה יכול להבין מילה, שום מסר לא היה מועבר, אבל הרושם הכללי היה שמדובר בקבוצה ברוטאלית, שמוטב להישמר מפניה.
במקום להציג עוד תגרה וחילופי צעקות על המרקע של הצופים בבית השתדלתי להשרות אווירה נעימה, מחוייכת וחביבה, שתעביר את דמותה האמיתית של חסידות חב"ד. גם אם לא הצלתי להסביר את כל הפרשה, המסר שנקלט הוא, שחסידי חב"ד אינם אנשים אלימים ובלתי-מתחשבים, ולכל היותר יש כאן דבר-מה בלתי ברור.
לדבר להמונים
אברך תמים וחביב הביע את דעתו, שלא חייבים להגיב בבימות שלהם, אלא אפשר לפרסם את האמת בדרכים אחרות.
ידידי היקר, אולי תואיל לגלות לי היכן הן ה'דרכים האחרות' הללו? וכי יש לנו עיתונים שנקראים על-ידי מיליוני קוראים, או ערוצי רדיו וטלוויזיה שהמוני העם מקשיבים להם?
רבים מתקשים לאמץ דפוס חשיבה הרואה את ההמונים לנגד העיניים. זכורני שפעם אחת הזמין אותי ידיד לחוג בית בראשון-לציון. זה היה במוצאי שבת, ובדירה התכנסו כארבעה-עשר איש. כשהגיע שלב השאלות והתשובות, החלו לעלות שאלות קשות על פעולות ופרסומים שזוהו בעיניהם עם חב"ד. הייתי צריך להשקיע הרבה בהסברת הדברים, ואחרי שעתיים של שיחה והסברים, נפרדנו באווירה טובה ונעימה.
במעלית, בדרך למטה, אומר לי ידידי: "הנה, רואה אתה שאפשר להסביר את הדברים בדרך שגם ציבור כזה יבין ויקבל".
השבתי לו: "אתה מתנחם מכך שארבעה-עשר אנשים, שהושקעו בהם שעתיים של שיחה והסבר, השתכנעו והבינו; ואילו אני יוצא בהרגשה קשה, כי הערב ראינו מה חושבים עלינו מאה-וחמישים אלף יהודים שמתגוררים בעיר הזאת, ועוד מיליוני יהודים ברחבי כל הארץ, שאליהם לא הצלחנו להגיע, כדי לשבת עמם לשעתיים של הסבר ושכנוע".
לנו, כחסידי חב"ד, יש יכולת אדירה להגיע להמוני יהודים, לעורר את ליבם ולקרבם לאבינו שבשמים, אבל אסור לשכוח שככלות הכול, במגע האישי הישיר אנחנו מגיעים לאחוזים בודדים בלבד מתוך מיליוני היהודים החיים בארץ. כל האחרים רואים אותנו כפי שאנחנו משתקפים באמצעי התקשורת ההמוניים.
ייתן לנו הקב"ה הכוח לקדש שם שמים, להאהיב את שם הרבי ושם חב"ד על הבריות, ולקרב בדרך זו את המוני בית-ישראל לאבינו שבשמים.
מאפשרים לכם לקבל
