"אם מישהו היה אומר שיהיו לנו מאות בתי ספר וסמינרים ואלפי תלמידים, הייתי אומר שהוא חולם"

איש היהלומים שפרש חסותו על מיליוני יהודים:

האיש - שוליה במלטשה צנועה שהפך לאיל יהלומים שכל יהלום חמישי בעולם שלו. איל הנדל"ן

המשפחה - הסבא שהוגלה לסיביר, האב שהצליח לעלות ארצה אך נותר בחוסר כול, האחים והילדים השותפים בעסקים

ההצלחה - מגע הזהב, הרכישה של אפריקה ישראל, נסיקת הרווחים, חוש האמדן המדויק

הפילנתרופיה - ההוראה החד-משמעית, החסות על יהדות חבר העמים, הערובה האישית לגורל יהדות בוכרה, הביקורים התכופים

אריאל אייזנברג

באחת הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר, רפובליקה בה ללבייב לא היו עסקים עד אותה עת, החלה הקהילה היהודית לגדול ולרקום עור וגידים. דא עקא, השלטונות, נאחזים בקרנות המזבח של אמא רוסיה ואבא קומוניזם, סירבו בכל תוקף לאפשר לקהילה היהודית לפתוח בית ספר יהודי, ולהעניק לילדים הרכים חינוך מבית ישראל סבא.

יום גשום אחד, הגיע לבייב לפגישה עם נשיא המדינה. על הפרק: אפשרות של השקעה עסקית גדולה מאוד במדינה הרעבה להשקעות. אנשי הנשיא עשו עבודה יסודית. הם הכינו היטב את הביקור, הציגו בפני לבייב מצגות על נפלאותיה של הארץ, והסבירו לו באותות ובמופתים למה הוא על סף עוד אחת מעסקאות חייו. לבייב הביט אליהם, הנהן בראשו וביקש פגישה בארבע עיניים עם הנשיא.

לבייב לא בזבז זמן. אחרי לחיצת יד מנומסת, הוא ניגש לעניין. "אם אתה רוצה שאעשה כאן עסקים, תן, ראשית כול, אישור להקים בית ספר יהודי". הנשיא הנהן בראשו בשלילה. הוא התחיל להסביר ללבייב על מורכבות העניין. "יש בעיה. גם הנוצרים יבקשו, גם המוסלמים. אין על מה לדבר". "אם כך", אמר לבייב וקם ממקומו, "חבל על הזמן של שנינו. אני לא עושה עסקים כאן".

סופם של דברים, הנשיא התרצה. בית ספר יהודי לתפארה, במימונו של לבייב, הוקם תוך זמן קצר, והשמחה הייתה גדולה. גדולה עד שלבייב הגיע לביקור נוסף, כעבור שנה. שוב הוא נפגש עם הנשיא, שכבר הפך לידידו, אלא שהפעם הבקשה היא מצדו של הנשיא. "לב, ידידי", הוא אומר ללבייב שמחוויר, "אני רוצה לשלוח את הנכדה שלי לבית הספר שלך. זה כבוד בשבילי".

"הו", אומר לו לב אחרי שהוא מתאושש. "לכבוד הוא לי שהנכדה שלך תלמד שם, אבל תקשיב לעצה של חבר, זה לא בשבילך המקום הזה. אתה רוצה שהיא תדליק לך נרות בכל יום שישי? שהיא לא תאכל לך לחם שבוע בשנה? השתגעת? אתה באמת צריך את הבלגן הזה? לא אתן לידידי להכניס את עצמו לצרה הזו". הנשיא הנהן בראשו בשביעות רצון וגנז את הרעיון.

לעולם לא אפחד

בדיוק לפני חמישים שנה, בכ"ב אב תשט"ו, נולד בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, בנם הבכור של ר' אבנר וחנה לבייב. לוי, נקרא שמו בישראל, והוא סופג משחר ילדותו את היסודות האיתנים שבנה הסבא, ר' זבולון. אותו ר' זבולון, יהודי ירא שמים ובר אוריין, שנשלח לגלות סיביר למשך כעשר שנים בעוון הפצת תורה, והפך לאגדה. אגדה בעקשנותו היהודית, אגדה בקידוש השם ובמסירות הנפש שגם המגף הרוסי לא יכול לה.

לוי הקטן חוטף לא מעט מכות בבית הספר בשל סיבה פשוטה אחת: יהדותו. "אמרתי לעצמי אז", סיפר לבייב לימים, "שלעולם לא אפחד ממישהו או ממשהו בעתיד".
זהו, אם תרצו, תמצית החינוך הלבייבי. תעשה את מה שאתה מאמין. תהיה גאה במה שאתה. אל תפחד. גם לא מעונש מאסר או מגלות רבת יסורים לסיביר.

ר' אבנר, בנו של ר' זבולון ואביו של הילד לב, שולח את ידו בעסקי השטיחים. בד בבד עם החדרת היהדות בכל רמ"ח ושס"ה של ילדיו, הוא מתעשר אט אט ומגדיל את רכושו. חלק לא מבוטל מהכסף הולך כדי לפרנס פליטים בני תורה שנמלטו מרחבי רוסיה אל שולי האימפריה הקומוניסטית, כשברקע קיים כל הזמן החלום: לעלות לארץ האבות, לארץ ישראל.

החלום הולך וצובר תאוצה דווקא כשצרה גדולה מתרגשת עליהם. קנאת סוחרים גורמת להפללתם התמוהה של אבנר ושותפו הגוי. אך בעוד שותפו נדון למאסר של 15 שנה, הוא מצליח לחמוק באורח כמעט ניסי מהסורג והבריח. הוא מנצל את חקירותיו התכופות במשטרה המקומית כדי לקפוץ אל אגף אחר המצוי באותו בניין. האגף המספק אשרות יציאה מהארץ ששעריה כמעט ומוגפים לחלוטין.

כנהוג בימים ההם, מחשבים לא היו, ככה שאיש לא ידע איך אומרים 'הצלבת נתונים' בבוכרית. בעוד הוא נחקר באגף אחד, התקבל האישור המיוחל כל כך מהאגף השני. ר' אבנר לא מבזבז זמן. הוא ממיר את נכסיו במהירות למאות קראט של יהלומי גלם, ועוזב באישון לילה למוסקבה, לפני שמישהו ישאל מה, כמה ולמה. הוא מגיע לארץ ישראל כשבאמתחתו היהלומים, וממתין למשפחתו שמגיעה מיד אחריו.

החלומות על חיי רווחה בארץ הקודש, נגוזים להם מהר מאוד. ר' אבנר הולך עם היהלומים שלו למומחים, והם כמעט וצוחקים לו בפרצוף. "האיכות ירודה", הם אומרים לו. כשהוא שואל כמה הוא כן יכול לקבל, השמיים נופלים עליו. "אולי, אולי מאתיים אלף. עם הרבה מזל".

באותם ימים קשים, כשלוי חוזר מישיבת חב"ד בלוד ורואה את אבא המדוכדך יושב בבית הכמעט עלוב בנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי, הוא נודר נדר. הוא, לוי הצעיר, יחזיר את משפחת לבייב לימי תפארתה הכלכלית, ודווקא עם אותם אבנים שגרמו לעוגמת נפש כה גדולה.

ידיד המשפחה נרתם לעזרתו של הילד-בחור ומסדר לו עבודה כשוליה של מלטש יהלומים, שם הוא מתגלה אט אט כבעל כישרון לא מבוטל בתחום.

גם כשהאופק לא מאיר את פניו וקולות הפסימיים הולכים וגוברים, לבייב אינו מרים ידים. הוא עובד יום וגם לילה, בשל אילוצי המערכת הצבאית אליה הוא מתגייס. ביום הוא איש הרבנות הצבאית, בלילה מלטש יהלומים.

את המלטשה הראשונה משלו הוא פותח בשנת תשל"ח, מיד אחרי שירותו הצבאי. דווקא כאשר ההערכות לגבי שגשוגו של שוק היהלומים הישראלי טרם נתאמתו. רוב המלטשים החזיקו מלאי והמרו על עליית מחירים מתמדת. וכאשר כעבור שלוש שנים השוק התמוטט, הבנקים הפסיקו להאריך אשראי, וכתוצאה מכך רבים מהמלטשים פשטו רגל.

לבייב, בניגוד לכולם, לא מלווה כנגד המלאי. עסקיו צוברים אט אט תאוצה, וחמש שנים אחרי שיצא לדרך הוא כבר הבעלים של 12 מלטשות. קטנות אמנם, אבל מלאות בעבודה. בחיפושו אחר הכמות הנדרשת של יהלומים גולמיים הוא מרבה לטוס  ללונדון, לאנטוורפן, ליוהנסבורג ולסיביר, שם הוא מתוודע לטכנולוגיות חדשות, טכנולוגיית לייזר ותוכנות חיתוך אותן הוא מביא ארצה על מנת להפיק את מלוא הערך מהמלאי היקר שברשותו.

מאוחר יותר הוא מלמד את עובדיו להפיק דגמים תלת-ממדיים של צורות חיתוך שונות שהתחשבו בפגמים, בגודל, במשקל ובצורה של האבן עוד לפני שהלוטשים נגעו בה. סגנון עבודה מהפכני שאיש בארץ לא חלם עליו אז. "חלק מגאוניותו", אפיין ל'פורבס', צ'רלס וינדהם, ממייסדי International Diamond Consultants ומנהל לשעבר של הזרוע השיווקית של דה-בירס, "היה בשידוך של טכנולוגיית חיתוך לדרישות המדויקות של השוק".

לבייב הופך אט אט מעולה חדש מבוכרה, בן למשפחה כמעט עניה, לאיש אמיד. החלום הולך אט אט ומתגשם. הוא מתחתן עם אולגה לבית אלעזרוב, ובהמשך גר בשכירות בבית קטן ברחוב רבי חייא השקט, בשכונת רמת אהרן בבני ברק. בדיוק בבית בו שוכן היום אחד מגני הילדים היותר מפורסמים בעיר.

שכנים מאותם ימים מספרים בעיקר על פשטות, על לבביות ובעיקר על הריחות ממטבחה של הגברת לבייב שהגיעו עד פאתי שכונת אור החיים. "אף אחד מאיתנו לא גדל עם כפית זהב", סיפרה פעם הבת צביה בראיון ל'ידיעות אחרונות'. "אמא חינכה אותנו שאם יש עוזרת בבית - היא עוזרת לכם אך לא במקומכם. כדי לשטוף את החצר, משימה לא קלה, כל הבנים היו מתגייסים ביום שישי".

קבלת פנים צוננת

הוא פרץ לתודעה הציבורית לפני כעשור. בשנת תשנ"ו. בוקר אחד קם עם ישראל ומגלה שם חדש שמסעיר את מדורי הכלכלה: חרדי בשם לב לבייב, עד אז שם כמעט אלמוני מחוץ לגבולות הגזרה של היהדות החרדית ותעשיית היהלומים המקומית, רכש את חברת אפריקה ישראל בכ-400 מיליון דולר.

השאלה הראשונה ששאלו כולם היא כיצד יחזיק לבייב במניותיה של חברה שחלק מנכסיה פועלים ומניבים בשבת. תשובתו של לבייב הייתה פשוטה. העסקים ייסגרו. כולל קניון רמת אביב הצפון תל אביבי. הרוחות סערו, אפילו כמה הפגנות נגד 'הכפייה הדתית', אבל לבייב נותר עיקש ובשלו. הוא דחה על הסף פתרונות שונים ומשונים של כל מיני רבנים יד שניה, אותם יאמצו לימים בעלי עסקים אחרים, חובשי כיפה אף הם.
היו לא מעט שהספידו את לבייב באותם ימים. מניית אפריקה ישראל החלה ליפול, המנהלים נמלטו אט אט לחברות אחרות, והשוק, כמו גם העיתונות העסקית שהפנתה לו עורף באותו רגע בו סגר את עסקי אפריקה ישראל בשבת, הגיבו בקרירות לכל מהלכיו. אבל לבייב סירב להרים ידים. לאט לאט, בתכנון מדוייק, בניהול משובח ובחוש הריח ששמעו יצא למרחקים, הוא הוציא את העגלה מהבוץ והעפיל איתה לפסגות שאיש לא חלם עליהן.

כדי לסבר את האוזן כמה גדולה הצלחתו של לבייב באפריקה ישראל, מעניין להביא כאן את ההשוואה שערכו לפני כשלוש שנים אנשי מדור הכלכלה של 'ידיעות אחרונות'. מול לבייב הם העמידו את איציק שרם, מי שנחשב תקופה ארוכה לאליל שוק ההון המקומי. שרם רכש את 'פועלים-השקעות' שהפכה ל'פולאר', ממש סמוך לרכישתו של לבייב את 'אפריקה ישראל'.

השוואה בין השניים, שהחלו מנקודת זינוק משותפת, מעלה ממצאים מעניינים: לבייב רכש את 'אפריקה-ישראל' לפי שווי של 1.6 מיליארד שקל, חילק דיבידנדים בשווי של 650 מיליון שקל ושווייה של החברה כיום בבורסה עומד על 2.9 מיליארד שקל, לאחר שאת 2002 סיימה ברווח של 117 מיליון שקל.

'אפריקה-ישראל' הפכה במהלך השנים לחברה מגוונת, העוסקת בנדל"ן, בנייה בארץ ובחו"ל, תעשייה ותשתיות. שרם, לעומת זאת, רכש את 'פולאר' לפי שווי של 1.1 מיליארד שקל, חילק דיבידנדים של 700 מיליון שקל ושוויה של החברה כיום בבורסה בתל-אביב עומד על 225 מיליון שקל בלבד. 'פולאר' הפסידה בשנתיים האחרונות כ-400 מיליון שקל, בעיקר בגלל השקעות בהיי-טק, שלבייב נמנע מהן.

דחה עסקים קטנים

עוד קודם לרכישת 'אפריקה-ישראל' ועיסוקיו בעניני נדל"ן, הופך אט אט לבייב לטייקון יהלומים של ממש. חברי בורסה ותיקים זוכרים את היום בו לעגו כולם ללבייב היומרני שרכש את קומה 24 במה שמכונה 'בנין מכבי'. גם החברות הגדולות שעסקו בענף, החזיקו בחדר או שניים, בוודאי לא בקומה שלמה.

לבייב רכש את הקומה מפושט רגל בלגי במחיר מציאה, והחל לרוץ קדימה. "כבר אז", מספר יהלומן ותיק, "הוא דחה על הסף 'עסקים קטנים'. הוא כל הזמן חשב בגדול. על כמויות ענק. על רווחים גדולים. היום זה נשמע מובן לגמרי, אבל אז לא מעט אנשים הרימו גבה".

הגבה הורדה מהר מאוד. 'מגע הזהב' של לבייב הפך לאגדה בבורסה. "יום אחד", מספר יהלומן, "הגיע אליו מישהו כדי לקנות אבן. אבן חומה, שנחשבת מהאבנים הגרועות יותר. לב נקב במחיר, הלקוח היה קרוב. אך לב לא הסכים להתפשר. העיסקה לא יצאה לפועל".

"חודש מאוחר יותר, פוגש אותו יהלומן את לב. 'תראה', אומר לו לב ומוציא את האבן החומה ששינתה את צבעה, וכמובן גם מחירה. 'זה ההבדל ביני לבין לבייב', צחק אותו יהלומן. 'אצלי זה לעולם לא היה קורה'".

לבד ממגע הזהב, מדברים האנשים העובדים עם לבייב על מהירות המחשבה וההחלטה שלו, יוצאות הדופן. היכולת לקבל החלטות במהירות, גם כשהן כרוכות בהוצאת סכומי עתק, מאפשרת לו לא פעם למקסם הזדמנויות רבות הנקרות בדרכו.
לאט לאט הפך לבייב את עסק היהלומים שלו לאימפריה של ממש. גדולה לא רק במושגי השוק המקומי, אלא בענף העולמי כולו. הוא ניצל את פתיחתו של השוק במדינות ברית המועצות, רכש מכרות תוך שהוא קורא תיגר על הסינדיקט – תאגיד דה-בירס האימתני, והחל לשלוט, למעשה, בכל שלבי עיבוד היהלומים.

כדי לסבר את האוזן. חברת היהלומים שבבעלותו LLD, שבשנת 98' ייצאה יהלומים בשווי 152 מיליון דולר, ייצאה ב-2002 יהלומים בשוויי של 514 מיליון דולר, ונבחרה ליצואן המצטיין של הענף. אל.אל.די. הפכה לחברת היהלומים הגדולה בארץ, ולבייב עצמו מוכתר היום ללא היסוס, כאחד היהלומנים הגדולים בעולם, כשאל המכרות במדינות ברית המועצות לשעבר, הצטרפו אחיהם מאפריקה הגדולה. בעיתונות הכלכלית נאמר עליו כי כל יהלום חמישי בעולם שייך לו.

הונו של לבייב הוערך על ידי עיתון הכלכלה דה-מרקר (נכון ליוני 2006) בכ-3 מיליארד דולר, והוא נמצא תדיר בצמרת הרשימה של עשירי ישראל, לרוב במקום השני.

בד בבד שומר לבייב על אופיו כיהודי המקפיד על קלה כבחמורה. ספר תורה קטן צמוד אליו בנסיעות הרבות ברחבי העולם. לא מזמן, בעת ששהה בחופשה בשווייץ, שילם למניין אנשים שיהיו עמו בתפילות, כולל שהות מלאה במלון בו הוא שוהה.
חרף סדר יומו העמוס יש לו חברותא שעמו הוא מקיים שיעורים קבועים בתורה ובחסידות.

לא חלמתי אז

אבל לא בשביל לתאר את עושרו ורוב בניו נתכנסנו כאן, אלא בעיקר כדי לדון בפעילות הפילנתרופיה האין-סופית שמוביל לבייב. לבייב ראה לעצמו כערך עליון וראשוני, כמעט כאחריות אישית, את חינוך ילדי ישראל במדינות ברית המועצות לשעבר שלא טעמו טעם יהדות, אותם החל לראות יותר ויותר במסעותיו העסקיים במדינות הללו.
בדיוק כמו שאר החלטותיו העסקיות, גם זו הייתה מהירה ומיידית, והיא נפלה אחרי פגישה אישית עם מורו ורבו, כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.

"במהלך הפרסטרויקה והתמוטטות הקומוניזם, כמדומני בשנת תשנ"א", הוא יספר לימים בראיון ל'בקהילה', "הייתה לי הזכות להיפגש עם הרבי מליובאוויטש, ושאלתי אותו האם כדאי להשקיע ברוסיה, ולפעול שם בעסקים.

"בדברי תשובתו אמר לי הרבי, כי 'אסור לשכוח אודות מסורת המשפחה' וכי עלי ללכת בדרכי אבותינו. הרבי אמר שהוא יודע שיש לנו מוסדות תורה רבים בארץ ישראל, אבל אסור לשכוח את כל המדינות ברוסיה, ויש לדאוג לכל היהודים שם ולעזור להם בחינוך ובשמירת הגחלת היהודית.

"הרבי אמר, 'אסור לחמוק מהנושא הזה', ובאומרו זאת מנה את כל הרפובליקות, אחת לאחת: גרוזיה, אוזבקיסטן,  אוקראינה, מולדביה, וכו'".

לבייב החליט, כאמור, לקבל מיד את דברי הרבי ככתבם וכלשונם. אבל איך מתחילים, בעצם? הוא פנה למספר כוללים וישיבות שהחזיק בארץ בבקשה שייטלו על עצמם את הפעילות. "נתקלתי אז", הוא סיפר, "בשאלות נוסח, 'כמה כבודו משלם', 'כמה פעמים אבוא ארצה', 'היכן ילמדו הילדים שלי', וכהנה רבות. תכף ומיד נוכחתי לראות שבצורה כזו לא אוכל להקים פעילות אפילו בעיירה אחת".

יד ההשגחה העליונה הפגישה אותו, באחת מגיחותיו העיסקיות למוסקבה, בשליח חב"ד המקומי, הרה"ג ר' בערל לאזאר וכיום רבה הראשי של רוסיה. הרב לאזאר הסתער על העניין במלוא כוחותיו וכמו שכמעט רק הוא יודע. "התחלתי יחד איתו להקים את המערכת, והעסק התחיל לעבוד. מיד עם הקמת הארגון, נענו מיידית עשרות בחורים ואברכים, לנסוע לערים שונות לשליחות, במסירות נאמנה".

לבייב הודה בראיון כי לא חלם אז לאילו ממדים עצומים תגיע הפעילות. "אם מישהו היה אומר לי אז שבעוד כעשר שנים יהיו לנו יותר ממאה בתי-ספר, סמינרים ומכונים לנערות, ישיבות קטנות, ישיבות גדולות, מאות מוסדות והמוני אברכים - הייתי בטוח שהוא איש חלומות. לא חלמתי אז שהמציאות תהיה כפי שהיא היום. אף פעם לא חשבתי בכלל במושגים כאלה ובקנה-מידה כזה".

"האמת", סיפר, "שלא תכננתי שום דבר. התחלנו לעבוד ותוך כדי עשייה זה התפתח לממדים כאלה. אני נזכר שכשהגעתי למוסקבה, התחלתי להתעניין קצת בנעשה ופגשתי את הרב בערל לאזאר בבית-הכנסת במארינה-רושצ'ה. זה היה בבית-הכנסת הישן שנבנה בימי השלטון הקומוניסטי. ישבתי אתו לשיחה והתברר לי שהתקציב החודשי שלו עומד על כמה מאות דולרים בסך הכול. נכון שבתנאים הכלכליים של אז, אלף דולר בשביל הרב לאזאר היו כמו היום מיליון דולר, ועם שלוש מאות דולר היה אפשר לקנות רובע שלם במוסקבה, אבל גם שלוש מאות דולר לא היו לו...

"באותה תקופה", סיפר לבייב באותו ראיון, "לפני שבאנו למוסקבה, היינו תורמים הרבה כסף למוסדות שונים, ותמיד הייתי מתפלא לאן הולכים כל הכספים. הגעתי לרוסיה וראיתי שעם מאה דולר אפשר להפוך עולמות, ובמקביל פגשתי את קבוצת השלוחים כשמצבם הכלכלי היה קשה ביותר – ומיד הבנתי למה התכוון הרבי, כי אכן זוהי הזדמנות אדירה 'לעשות הרבה דברים'.

"התחלנו למעשה מכלום. התחלנו בדברים קטנים מאוד, אבל מהר מאוד התפתחנו, וברוך השם, אנחנו רואים פה היום הצלחה גדולה מאוד. במוסקבה עצמה, לדוגמה, אם נשווה את המצב היום, כשאנחנו נמצאים ברוך השם בבניין מפואר ביותר שאלפי יהודים נכנסים אליו ונהנים ממנו כל יום, למצב של אז, כאשר כל הפעילות עמדה בסימן של חוסר וודאות, ברור שנדרשה מכולנו הרבה מסירות נפש כדי לפעול.

"בזכות מסירות-הנפש של השלוחים הצעירים של הרבי לברית-המועצות לשעבר, שאחד הראשונים שבהם היה הרב בערל לאזאר, היום התוצאות מדברות בעד עצמן, כשהמוני יהודים שבים לצור מחצבתם. כמובן, כשהגענו לפה, פגשנו גרעין חזק של כמה חסידים קשישים שלא נטשו את הדרך במשך עשרות שנות שלטון סובייטי, והמשיכו בשמירת גחלת היהדות חרף משטר הדיכוי הקומוניסטי".

מוסדות 'אור אבנר' שנקראו על שם אביו המנוח, החלו לצבור תאוצה מסחררת, כמעט בהקבלה, לעיתים אף יותר, מאשר עסקיו חובקי העולם. הבחירה בו לתפקיד נשיא איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים, הייתה אך מתבקשת. והמקבילה לא נגמרת רק בזו. מי שראה את לבייב בביקוריו במוסדות הפזורים בכל רחבי ברית המועצות, גילה בדיוק את אותו לבייב של העסקים. מתעניין בכל פרט, לא מוכן לקבל חיפופים, חותך דברים במהירות.

לבייב סירב, בניגוד ללא מעט נגידים, לקבל ביקורים מאורגנים ומתוזמנים היטב. הוא מפנה זמן לכל ביקור כזה והופך אותו לסיור עומק. הילדים נשאלים שאלות, כמו גם הצוות החינוכי, ואם התשובות מגומגמות או אינן מניחות את הדעת, הוא יחליף גם את המנהל.

לבייב שבראשית דרכו תרם, כמעט, לכל אחד שפשט את ידו או ביקש את עזרתו, הפך לבררן. היום הוא יקים את הארגון בעצמו, יבחר את המנהל החינוכי, את המנכ"ל ויבקש תכנית יעד ברורה. מיד אחרי שיקום המוסד, הוא יבקש לראות את הדוחות החינוכיים והעסקיים באופן שוטף, כדי לראות שהרוח אכן נושבת לכיוונים אליהם יעד.

"מי שחושב", מספר אחד מהאנשים המועסקים על ידו באחד ממוסדות החינוך מדינות חבר העמים, "שלוי, בשל הזמן היקר שלו ופעילותיו העסקיות חובקות העולם, לא יודע לאן הולך הכסף, טועה טעות מרה. הוא יודע, וזו לא מליצה, לאן הולכת כל פרוטה. כל חריגה תיתקל בתגובה מיידית שלו. הוא ממקסם את כספו בצורה שיכולה לעורר קנאה אצל גדולי הפילנתרופים באשר הם. כל שליח ורב מקומי שנתקל בקושי בהשגת מבנים ושטחים מאת השלטונות, נעזר בהתערבותו הישירה של לבייב".

זה לא שהמוסדות שהקים נראים רע, להפך. אבל לבייב תמיד ידגיש כי זה לא מה שחשוב, זה לא מה שמעניין. זה המוטיב שהוא מנחיל גם בביתו, לילדיו ולמשפחתו המתרחבת. ב'ידיעות אחרונות' הוא הוגדר אפילו כאאוט-סיידר ביחס לחבריו בעלי הנכסים. "לבייב נחשב לעוף מוזר בקהילה העסקית הישראלית. יהודי חרדי, שעלה לארץ בגיל 15 מבוכרה, ויום אחד פרץ למגזר העסקי. הוא אינו מתחכך בבעלי הממון האחרים, לא חבר של אף אחד, ואינו נצפה במסעדות יוקרה, פתיחות של תערוכות ואירועים נוצצים. מעטים ביקרו בביתו המפואר בבני-ברק".

"אמא נזהרה שלא לפנק אותנו יותר מדי", סיפרה פעם בתו בראיון נדיר. "לא קיבלנו דמי כיס. כשאמרנו לה 'אמא, אפילו התפרנים בכיתה מקבלים כסף לקנות קרטיב', הייתה לה תשובה קבועה: 'רוצים כסף? תעשו חסד'. לא הרשו לנו לעשות בייביסיטר בשכר. אמא הייתה אומרת תעזרו לשכנה, תשמרו על ילדיה, תנקו את החצר ואני אשלם לכם. כסף לא מקבלים סתם. אמא חינכה אותנו להיות עצמאים, לעשות הכול לבד, וכך אני מחנכת את הילדים שלי".

עץ חיים

לב לבייב נולד בשנת תשט"ו (1956). נשוי לאולגה לבית אלעזרוב ואב לתשעה ילדים (הקטן שבהם, אגב, קרוי אור אבנר על שם המוסדות שהקים). מתגורר ברחוב גוטמכר, שיכון ה', בני ברק.

אחיו וילדיו מנהלים איתו, איש איש בדרכו, את עסקיו הרבים. חלקם בעסקי היהלומים, חלקם כמנהלים ב'אפריקה ישראל'.

לבייב הוא הבעלים של חברת LLD, חברת סחר היהלומים הגדולה בישראל. מזה כעשר שנים הוא שולט בגרעין השליטה של חברת האחזקות 'אפריקה ישראל'. עיקר השקעותיה של החברה הם בתחומי הנדל"ן, אנרגיה, תקשורת והיי טק, בישראל, באירופה ובארה"ב.

לבייב משמש היום גם כנשיא איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים, קונסול כבוד של קזחסטן בישראל וכיו"ר לשכת המסחר והתעשייה רוסיה-ישראל-חבר המדינות.
הון מוערך: 3 מיליארד דולר.

למחזיקים בה

עיקר פעילותו הפילנתרופית של לבייב מתמקדת בשני תחומים. מוסדות 'אור אבנר' שפריסתם כיום חובקת עולם, הרבה מעבר לתחומי מדינות ברית המועצות לשעבר. מדובר לא רק במוסדות לבני העשרה, אלא בישיבות גדולות ההולכות ומתרבות בכל מקום בו כף רגלו של לבייב דורכת, והיא דורכת במקומות רבים.

ה'בייבי' השני שלו הם יוצאי יהדות בוכרה. לבייב משמש כנשיא פעיל של קונגרס יהודי בוכרה, יוזם ומממן ביד רחבה את פעילותם ומשתתף קבוע באירועים הרבים של הקהילה. במסגרת זאת, רכש את כל שטחו של כפר סיטרין, והקים עליו קומפלקס של מוסדות שבמרכזן ישיבה להכשרת מנהיגים יוצאי העדה.

עם זאת, דלתו פתוחה לרווחה בפני לא מעט אנשים. גם מקהילות אחרות, גם כשהזיקה פחותה. בין הנהנים: בתי כנסת חסידיים, ישיבות קדושות ושאר עמך בית ישראל הזקוקים לעזרה.