מערכת COL
|
יום י"ב תשרי ה׳תשס״ז
04.10.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת / חג הסוכות
ביחד עם החיוב להרבות בשמחה במקדש, היתה צריכה להיות גם ענין היראה, והיינו, שהוצרכו להיות שני הפכים יחד: יראה גדולה ביותר, כפי שצריכה להיות היראה בבית המקדש, ושמחה גדולה ביותר, "להרבות בשמחה", והרי לאו כל מוחא סביל דא, שיוכל לאחד שני ההפכים ■ דרשה עבור אנ"ש והתמימים מאת ר' מנחם-מענדל רייצס ב'כתבה מלאה'
על חג הסוכות נאמר בתורה: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (כג, מ). וכתב הרמב"ם (בסוף הלכות לולב):
"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה, שנאמר: ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים .. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע".
ולכאורה קשה: מדוע היתה שמחה זו של חג הסוכות מוגבלת רק לאנשים גדולים, ו"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה"? מדוע יגרע חלקם של האנשים הפשוטים משמחה חשובה זו?
ויש לבאר:
ב.
שמחה יתירה זו הוצרכה להיות בבית המקדש, וכדברי הכתוב: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם"; ובבית המקדש ישנו חיוב מיוחד של יראה, "ומקדשי תיראו".
וכיון ששמחה ויראה הם שתי תנועות הפכיות, שמחה היא תנועה של התפשטות ויראה היא תנועה של כיווץ – הרי אלו שלא היה ביכולתם לעמוד בשני הקצוות יחד, הוכרחו לוותר על השמחה יתירה בגלל חיוב היראה שקדם לו.
ביחד עם החיוב להרבות בשמחה במקדש, היתה צריכה להיות גם ענין היראה, והיינו, שהוצרכו להיות שני הפכים יחד: יראה גדולה ביותר, כפי שצריכה להיות היראה בבית המקדש, ושמחה גדולה ביותר, "להרבות בשמחה", והרי לאו כל מוחא סביל דא, שיוכל לאחד שני ההפכים.
ולכן, אלו שהיו יכולים לעמוד בשני הקצוות יחד, שמחו ורקדו בשמחה יתירה זו; ואילו אצל שאר העם היה בעיקר ענין היראה, כך שלא יכלו להשתתף בשמחה בגלוי. ולכן "לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה" – כיון שישנם כאלו שאצלם יכולים להתערב הענינים בדרך בלתי ישרה.
ג.
ביאור נוסף:
ידוע שהשמחה היתירה של חג הסוכות באה בהמשך לתשובה וכפרה של יום הכפורים. [ומרומז בזה שאמרו בשעת שמחת בית השואבה: "אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו"].
חג הסוכות בא לאחרי עבודת התשובה של יום הכפורים, וכיון שכללות ענין התשובה הוא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – לכן גם השכר הוא באופן כזה, שזהו ענין "להרבות בשמחה", שכולל ריבוי ללא הגבלה. השמחה עולה על גדותיה, ומצד גודל השמחה באופן שהשכל אינו יכול להגביל אותה, מתפרצת השמחה ומתבטאת בהריקוד ברגלים, והרגלים מנשאים את הראש לדרגא שהראש עצמו אינו יכול להכיל זאת.
אולם בפשטות התשובה הרי מהולה ברגש של צער וחרטה, וקשה להגיע לשמחה גדולה ביחד עם רגש זה. ולכן באמת שמחת חג הסוכות לא באה מיד ביום הכפורים עצמו, אלא רק לאחר כמה ימים.
אלא שגם אז, לא כולם יכולים היו לעשות זאת בבת אחת, גם להרגיש את התשובה וגם להרגיש את השמחה. ולכן עשו זאת דוקא גדולי ישראל שיכלו לעמוד בשני הקצוות יחד.
ד.
ויש להוסיף:
אמנם שאר העם לא השתתפו בשמחה בפועל, אבל גם הם "באין לראות ולשמוע" – שראיה זו פעלה כמובן גם אצלם רגש של שמחה; שמחתם של החסידים ואנשי מעשה השפיעה גם על יתר העם שראו בהם.
ויש לומר, שהשפעתה של ראיה זו על כל העם באה לידי ביטוי ביום שלאחר חג הסוכות, בשמחת תורה – שבו כולם רוקדים, כל העם. אותה ראיה ושמיעה שראו את גדולי ישראל רוקדים בחג הסוכות, הביאה לכך שבשמחת תורה כולם ירקדו יחד.
מקורות: 'תורת מנחם' חי"ג ע' 16 ואילך; ח"ד ע' 68; חכ"ז ע' 43 ואילך; שיחת יום שמחת תורה תשכ"ט.
"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה, שנאמר: ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים .. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע".
ולכאורה קשה: מדוע היתה שמחה זו של חג הסוכות מוגבלת רק לאנשים גדולים, ו"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה"? מדוע יגרע חלקם של האנשים הפשוטים משמחה חשובה זו?
ויש לבאר:
ב.
שמחה יתירה זו הוצרכה להיות בבית המקדש, וכדברי הכתוב: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם"; ובבית המקדש ישנו חיוב מיוחד של יראה, "ומקדשי תיראו".
וכיון ששמחה ויראה הם שתי תנועות הפכיות, שמחה היא תנועה של התפשטות ויראה היא תנועה של כיווץ – הרי אלו שלא היה ביכולתם לעמוד בשני הקצוות יחד, הוכרחו לוותר על השמחה יתירה בגלל חיוב היראה שקדם לו.
ביחד עם החיוב להרבות בשמחה במקדש, היתה צריכה להיות גם ענין היראה, והיינו, שהוצרכו להיות שני הפכים יחד: יראה גדולה ביותר, כפי שצריכה להיות היראה בבית המקדש, ושמחה גדולה ביותר, "להרבות בשמחה", והרי לאו כל מוחא סביל דא, שיוכל לאחד שני ההפכים.
ולכן, אלו שהיו יכולים לעמוד בשני הקצוות יחד, שמחו ורקדו בשמחה יתירה זו; ואילו אצל שאר העם היה בעיקר ענין היראה, כך שלא יכלו להשתתף בשמחה בגלוי. ולכן "לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה" – כיון שישנם כאלו שאצלם יכולים להתערב הענינים בדרך בלתי ישרה.
ג.
ביאור נוסף:
ידוע שהשמחה היתירה של חג הסוכות באה בהמשך לתשובה וכפרה של יום הכפורים. [ומרומז בזה שאמרו בשעת שמחת בית השואבה: "אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו"].
חג הסוכות בא לאחרי עבודת התשובה של יום הכפורים, וכיון שכללות ענין התשובה הוא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – לכן גם השכר הוא באופן כזה, שזהו ענין "להרבות בשמחה", שכולל ריבוי ללא הגבלה. השמחה עולה על גדותיה, ומצד גודל השמחה באופן שהשכל אינו יכול להגביל אותה, מתפרצת השמחה ומתבטאת בהריקוד ברגלים, והרגלים מנשאים את הראש לדרגא שהראש עצמו אינו יכול להכיל זאת.
אולם בפשטות התשובה הרי מהולה ברגש של צער וחרטה, וקשה להגיע לשמחה גדולה ביחד עם רגש זה. ולכן באמת שמחת חג הסוכות לא באה מיד ביום הכפורים עצמו, אלא רק לאחר כמה ימים.
אלא שגם אז, לא כולם יכולים היו לעשות זאת בבת אחת, גם להרגיש את התשובה וגם להרגיש את השמחה. ולכן עשו זאת דוקא גדולי ישראל שיכלו לעמוד בשני הקצוות יחד.
ד.
ויש להוסיף:
אמנם שאר העם לא השתתפו בשמחה בפועל, אבל גם הם "באין לראות ולשמוע" – שראיה זו פעלה כמובן גם אצלם רגש של שמחה; שמחתם של החסידים ואנשי מעשה השפיעה גם על יתר העם שראו בהם.
ויש לומר, שהשפעתה של ראיה זו על כל העם באה לידי ביטוי ביום שלאחר חג הסוכות, בשמחת תורה – שבו כולם רוקדים, כל העם. אותה ראיה ושמיעה שראו את גדולי ישראל רוקדים בחג הסוכות, הביאה לכך שבשמחת תורה כולם ירקדו יחד.
מקורות: 'תורת מנחם' חי"ג ע' 16 ואילך; ח"ד ע' 68; חכ"ז ע' 43 ואילך; שיחת יום שמחת תורה תשכ"ט.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
