מערכת COL
|
יום כ' אלול ה׳תשס״ו
13.09.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת / פרשת נצבים וילך
כמה מתאים הדבר שבשבת האחרונה של חודש אלול, השבת שלפני ראש השנה – קוראים בפרשת השבוע על מצות התשובה: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" (פ' נצבים ל, ב). מפסוק זה מוכיח בספר התניא ('אגרת התשובה' פרק א), כיצד צריכה להיות התשובה ■ דרשה עבור אנ"ש והתמימים ב'כתבה מלאה'
כמה מתאים הדבר שבשבת האחרונה של חודש אלול, השבת שלפני ראש השנה – קוראים בפרשת השבוע על מצות התשובה: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" (פ' נצבים ל, ב).
מפסוק זה מוכיח בספר התניא ('אגרת התשובה' פרק א), כיצד צריכה להיות התשובה:
כשיהודי בא לקיים את מצות התשובה על חטא מסויים שנכשל בו, לא מספיק שהוא חוזר בו ומתחרט על אותו עוון ספציפי בלבד; כדי שהתשובה שלו תיחשב תשובה אמיתית, הוא צריך לחזור בתשובה שלימה ומוחלטת לה', והיינו: לחזור בתשובה כללית לה', ולקבל על עצמו מכאן ואילך שלא לעבור על שום מצוה כלל – לא במצות עשה ולא במצות לא תעשה.
הראיה לכך היא מלשון הפסוק כאן, שאומר "ושבת עד ה' אלקיך – ושמעת בקולו", כלומר: קודם כל צריכה להיות תשובה כללית אל הקב"ה, "ושבת עד ה' אלקיך", לשוב אל הקב"ה ו"להסתדר" עמו באופן כללי, על ידי קבלת עול מלכות שמים; ורק אחר כך בא "ושמעת בקולו", שמיעה לקולו על ידי קיום המצוות. ובענין זה של קיום המצוות מדגיש הפסוק "ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום" – לא די בכך שאתה מקבל על עצמך את השמיעה בקול הקב"ה בענין מסויים, מצוה אחת שבה אתה מתחזק, אלא התשובה צריכה להיות על ידי החלטה לשמוע בקול ה' באופן כללי ושלם, "ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום".
כך גם עולה מתוך פסוק בספר ישעיהו (נה, ז), פסוק ידוע המדבר על עושי התשובה: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח". גם בפסוק זה מודגש, שהתשובה היא קודם כל לעזוב את "דרכו" של הרשע, את דרך הרשעה הכללית, על ידי התמסרות לקב"ה וקבלת עול מלכות שמים; ורק אחר כך, כתוצאה מזה, עליו לעזוב את "מחשבותיו" – פרטי הרע, המחשבות הפרטיות.
והסבר הדבר – מדוע כשאדם חוזר בתשובה על חטא אחד קטן, הוא צריך לכלול זאת ביחד עם קבלת כל המצוות, לקבל עליו לא לעבור שום מצוה? למה באמת לא די בכך שהוא מתחרט וחוזר בו בלב שלם על המצוה הספציפית הזאת?
הנקודה היא, שבכל עשיית חטא, אפילו חטא אחד קטן – יש בעצם שני ענינים:
יש את הרע הספציפי שבמעשה הרע הפרטי הזה, שאותו צריך האדם "למחוק" ולבטל על ידי תשובה שלימה;
ויש דבר נוסף: כיון שכל מצוה היא מצוה של המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, הרי על ידי עשיית עבירה, איזו שתהיה, האדם נכנס לקטגוריה של "מורד" חלילה במלכותו של הקב"ה. כדי לתקן את המרידה הזאת – צריך לקבל עליו מחדש (לא רק את המצוה הספציפית שבה נכשל, אלא) עול מלכות שמים ועול מצוות באופן כללי.
ב.
דברי התניא הללו מהווים בעצם חידוש גדול, שמקשה במדה רבה את עשיית התשובה – כל עוד האדם לא חוזר בתשובה על כל המצוות כולם, הרי שגם התשובה על מעשה ספציפי לא מספיקה.
אמנם במקום אחר מבוארת הדגשה שונה והפוכה.
ידועים דברי רבי עקיבא, בסוף מסכת יומא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר: מקוה ישראל ה' – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".
כשנדקדק בלשונו של רבי עקיבא, נראה לכאורה מילה מיותרת. רבי עקיבא אומר, "מה מקוה מטהר את הטמאים" – ולכאורה, היה די לומר בקיצור "מה מקוה מטהר"; מה החידוש בכך ש"מקוה מטהר את הטמאים", וכי היינו חושבים שמקוה בא לטהר את הטהורים שאינם זקוקים לטהרה?! ברור מעצמו שמקוה בא לטהר את מי שהיה טמא לפני טבילתו – ולשם מה איפוא צריך רבי עקיבא לומר במפורש "מטהר את הטמאים"?!
אלא החידוש בדבר, שהמקוה מטהר (לא רק את אלו שהיו טמאים עד הכניסה למקוה, אלא) גם את אלו שעדיין טמאים, גם לאחר הטבילה:
הרי יש כמה סוגים בטומאות. יש טומאות קלות שדי בטבילה במקוה כדי לטהרם, ויש טומאות חמורות יותר שצריך לחכות מספר ימים ורק לאחר מכן אפשר לטבול ולהיטהר. ובכן, כאשר אדם נטמא בשני סוגים של טומאה – טומאה קלה שאפשר להיטהר ממנה מיד על ידי טבילה, וטומאה חמורה שנדרשים כמה ימי המתנה – האם המקוה יעזור לו משהו, או שכיון ובכל מקרה עליו להמתין בשביל הטומאה החמורה הרי שהטבילה לא מועילה ולא מורידה?
התשובה היא, שהטבילה מועילה. כך מבואר במשנה (סוף פרק ג ממסכת ברכות), שכאשר אדם טובל במקוה הוא נטהר מהטומאה הקלה, למרות שיתכן ועדיין חלה עליו טומאה חמורה שבשבילה הוא צריך עדיין לחכות. גם כאשר הוא טמא מכיוון אחר – הרי שמהטומאה הקלה מתפטר הוא מיד על ידי הטבילה.
וזהו מה שאומר רבי עקיבא, "מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל":
כשם שהמקוה מטהר גם כאלה שעדיין טמאים מכיוון אחר, זה שהם טמאים בנקודה אחרת – לא מבטל את הטהרה הספציפית שנפעלת על ידי המקוה, כך הקב"ה מטהר את ישראל: כשיהודי בא לחזור בתשובה על עבירה מסויימת, גם אם הוא עדיין טמא בטומאה של עבירות אחרות חלילה – הרי שהקב"ה מרחם עליו ומטהר אותו לפחות מאותה עבירה שעליה הוא כן שב בתשובה.
וזו ההוראה הנפלאה שבדברי רבי עקיבא:
בא יהודי לקב"ה ומבקש: "אין לי כח", "אין לי זמן" לחזור בתשובה על כל העבירות שנכשלתי בהם – יש לי כמה רגעים פנויים, ואותם אני מנצל כדי להתחרט ולהתוודות על אותן עבירות שמעיקות לי ביותר; גם כזה יהודי הקב"ה מקבל ו"מטהר את ישראל".
וכאשר חוזרים בתשובה על מצוה אחת, הרי "מצוה גוררת מצוה", מזה יבוא היהודי בסופו של דבר לתשובה שלימה על כל עוונותיו, ויגיע לדרגה הנעלית של 'בעל תשובה' ש"אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם".
מקורות: "ביאורים באגרת התשובה", נדפסו בשיעורים בספר התניא (בלה"ק) ח"ג ע' 1134. לקו"ש חל"ב ע' 9. חי"ז ע' 180-181.
מפסוק זה מוכיח בספר התניא ('אגרת התשובה' פרק א), כיצד צריכה להיות התשובה:
כשיהודי בא לקיים את מצות התשובה על חטא מסויים שנכשל בו, לא מספיק שהוא חוזר בו ומתחרט על אותו עוון ספציפי בלבד; כדי שהתשובה שלו תיחשב תשובה אמיתית, הוא צריך לחזור בתשובה שלימה ומוחלטת לה', והיינו: לחזור בתשובה כללית לה', ולקבל על עצמו מכאן ואילך שלא לעבור על שום מצוה כלל – לא במצות עשה ולא במצות לא תעשה.
הראיה לכך היא מלשון הפסוק כאן, שאומר "ושבת עד ה' אלקיך – ושמעת בקולו", כלומר: קודם כל צריכה להיות תשובה כללית אל הקב"ה, "ושבת עד ה' אלקיך", לשוב אל הקב"ה ו"להסתדר" עמו באופן כללי, על ידי קבלת עול מלכות שמים; ורק אחר כך בא "ושמעת בקולו", שמיעה לקולו על ידי קיום המצוות. ובענין זה של קיום המצוות מדגיש הפסוק "ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום" – לא די בכך שאתה מקבל על עצמך את השמיעה בקול הקב"ה בענין מסויים, מצוה אחת שבה אתה מתחזק, אלא התשובה צריכה להיות על ידי החלטה לשמוע בקול ה' באופן כללי ושלם, "ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום".
כך גם עולה מתוך פסוק בספר ישעיהו (נה, ז), פסוק ידוע המדבר על עושי התשובה: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח". גם בפסוק זה מודגש, שהתשובה היא קודם כל לעזוב את "דרכו" של הרשע, את דרך הרשעה הכללית, על ידי התמסרות לקב"ה וקבלת עול מלכות שמים; ורק אחר כך, כתוצאה מזה, עליו לעזוב את "מחשבותיו" – פרטי הרע, המחשבות הפרטיות.
והסבר הדבר – מדוע כשאדם חוזר בתשובה על חטא אחד קטן, הוא צריך לכלול זאת ביחד עם קבלת כל המצוות, לקבל עליו לא לעבור שום מצוה? למה באמת לא די בכך שהוא מתחרט וחוזר בו בלב שלם על המצוה הספציפית הזאת?
הנקודה היא, שבכל עשיית חטא, אפילו חטא אחד קטן – יש בעצם שני ענינים:
יש את הרע הספציפי שבמעשה הרע הפרטי הזה, שאותו צריך האדם "למחוק" ולבטל על ידי תשובה שלימה;
ויש דבר נוסף: כיון שכל מצוה היא מצוה של המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, הרי על ידי עשיית עבירה, איזו שתהיה, האדם נכנס לקטגוריה של "מורד" חלילה במלכותו של הקב"ה. כדי לתקן את המרידה הזאת – צריך לקבל עליו מחדש (לא רק את המצוה הספציפית שבה נכשל, אלא) עול מלכות שמים ועול מצוות באופן כללי.
ב.
דברי התניא הללו מהווים בעצם חידוש גדול, שמקשה במדה רבה את עשיית התשובה – כל עוד האדם לא חוזר בתשובה על כל המצוות כולם, הרי שגם התשובה על מעשה ספציפי לא מספיקה.
אמנם במקום אחר מבוארת הדגשה שונה והפוכה.
ידועים דברי רבי עקיבא, בסוף מסכת יומא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר: מקוה ישראל ה' – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".
כשנדקדק בלשונו של רבי עקיבא, נראה לכאורה מילה מיותרת. רבי עקיבא אומר, "מה מקוה מטהר את הטמאים" – ולכאורה, היה די לומר בקיצור "מה מקוה מטהר"; מה החידוש בכך ש"מקוה מטהר את הטמאים", וכי היינו חושבים שמקוה בא לטהר את הטהורים שאינם זקוקים לטהרה?! ברור מעצמו שמקוה בא לטהר את מי שהיה טמא לפני טבילתו – ולשם מה איפוא צריך רבי עקיבא לומר במפורש "מטהר את הטמאים"?!
אלא החידוש בדבר, שהמקוה מטהר (לא רק את אלו שהיו טמאים עד הכניסה למקוה, אלא) גם את אלו שעדיין טמאים, גם לאחר הטבילה:
הרי יש כמה סוגים בטומאות. יש טומאות קלות שדי בטבילה במקוה כדי לטהרם, ויש טומאות חמורות יותר שצריך לחכות מספר ימים ורק לאחר מכן אפשר לטבול ולהיטהר. ובכן, כאשר אדם נטמא בשני סוגים של טומאה – טומאה קלה שאפשר להיטהר ממנה מיד על ידי טבילה, וטומאה חמורה שנדרשים כמה ימי המתנה – האם המקוה יעזור לו משהו, או שכיון ובכל מקרה עליו להמתין בשביל הטומאה החמורה הרי שהטבילה לא מועילה ולא מורידה?
התשובה היא, שהטבילה מועילה. כך מבואר במשנה (סוף פרק ג ממסכת ברכות), שכאשר אדם טובל במקוה הוא נטהר מהטומאה הקלה, למרות שיתכן ועדיין חלה עליו טומאה חמורה שבשבילה הוא צריך עדיין לחכות. גם כאשר הוא טמא מכיוון אחר – הרי שמהטומאה הקלה מתפטר הוא מיד על ידי הטבילה.
וזהו מה שאומר רבי עקיבא, "מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל":
כשם שהמקוה מטהר גם כאלה שעדיין טמאים מכיוון אחר, זה שהם טמאים בנקודה אחרת – לא מבטל את הטהרה הספציפית שנפעלת על ידי המקוה, כך הקב"ה מטהר את ישראל: כשיהודי בא לחזור בתשובה על עבירה מסויימת, גם אם הוא עדיין טמא בטומאה של עבירות אחרות חלילה – הרי שהקב"ה מרחם עליו ומטהר אותו לפחות מאותה עבירה שעליה הוא כן שב בתשובה.
וזו ההוראה הנפלאה שבדברי רבי עקיבא:
בא יהודי לקב"ה ומבקש: "אין לי כח", "אין לי זמן" לחזור בתשובה על כל העבירות שנכשלתי בהם – יש לי כמה רגעים פנויים, ואותם אני מנצל כדי להתחרט ולהתוודות על אותן עבירות שמעיקות לי ביותר; גם כזה יהודי הקב"ה מקבל ו"מטהר את ישראל".
וכאשר חוזרים בתשובה על מצוה אחת, הרי "מצוה גוררת מצוה", מזה יבוא היהודי בסופו של דבר לתשובה שלימה על כל עוונותיו, ויגיע לדרגה הנעלית של 'בעל תשובה' ש"אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם".
מקורות: "ביאורים באגרת התשובה", נדפסו בשיעורים בספר התניא (בלה"ק) ח"ג ע' 1134. לקו"ש חל"ב ע' 9. חי"ז ע' 180-181.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
