השבוע נפתחה שנת הלימודים תשס"ז. פתיחתה הבליטה את הקיפוח של החינוך היהודי והערכי. משרד החינוך החליט להעניק תקציב נוסף להארכת שעות הלימוד באזור הצפון, אך התקציב הזה נשלל ממוסדות חרדיים. כאילו הילדים הלומדים במוסדות האלה לא שהו במקלטים במשך המלחמה ולא חוו את אימי הטילים.

כרגיל עטפו את הקיפוח במילים גבוהות בדבר 'חיזוק החינוך הממלכתי', אולם ההורים הרוצים להעניק לילדיהם חינוך יהודי שורשי אינם עשירים מפונקים המבקשים שילדיהם ילמדו בבתי-ספר יוקרתיים. ברור לכול שההורים הללו לא ישלחו את ילדיהם למוסדות אחרים, ויהיו תנאי הלימוד שם אשר יהיו. זה החינוך היחיד שהם יעניקו לילדיהם, גם אם יצטרכו לקצץ בפת-לחמם. קיפוחם הוא אפוא הפליה בוטה ושימוש בכלים ממלכתיים לפגיעה בציבור שלם.


כן ירבה וכן יפרוץ

הנתונים מוכיחים שהפגיעה בתקצוב מוסדות החינוך התורניים לא גרמה להפחתת מספר התלמידים הלומדים בהם. להפך, התקיים במוסדות הללו "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". למרות הקשיים, מספר התלמידים ברשתות החינוך האלה גדל משנה לשנה, הרבה יותר מקצב הגידול הטבעי. משנה לשנה נראים בשעריהם עוד הורים שנטו בעבר לשלוח את ילדיהם לחינוך הממלכתי, ועתה הם מעדיפים חינוך תורני.

הורים רבים יותר ויותר בוחרים לשלוח את ילדיהם למערכות החינוך התורניות, אף-על-פי שהצפיפות שם גדולה יותר, המבנים ישנים יותר, המתקנים משוכללים פחות ואמצעי ההוראה מיושנים בחלקם. אולי אין שם כל-כך הרבה חומר, אבל יש הרבה רוח, אמונה, ערכים, חזון וחינוך של אמת.

המערכת הממלכתית מתפוצצת מרוב אמצעים וחדשנות. ביקור בבית-ספר מודרני בהחלט מעורר קנאה, על האמצעים, תכניות ההוראה, המערכות הנלוות, המחשבים וכלי-ההמחשה. אבל למרות כל אלה, המערכת הזאת היא בבחינת מכונית חדישה ומשוכללת שאינה יודעת את דרכה.

נראה כי קצה נפשם של הורים אלה בוויכוחים האין-סופיים ובוועדות למיניהן, שנועדו לתת פתרון לניתוקה של מערכת החינוך מערכים יהודיים מקוריים. מכל הוועדות האלה לא יצא שום שינוי ממשי. ההורים מבקשים להעניק לילדיהם חינוך יהודי, ואם המערכת הממלכתית אינה מספקת להם אותו – ימצאו את החלופה הראויה.

ראוי להקשיב לדברי ההורים. הם מותחים ביקורת קטלנית על מערכת החינוך. הם רואים בה כישלון גמור. ההורים מצפים למהפכה. שיקום מישהו וינער את המערכת מלמעלה ועד למטה. נחוצה כאן מהפכה, לא פחות. הבעיה אינה מתחילה בבתי-הספר. כלי-התקשורת, הספרות, האמנות והבידור המכוּונים לילדים משדרים ריקנות ופריקת כל עול. כמעט כל הורה בישראל מתלונן שאין במערכות האלה שום תוכן חינוכי-ערכי. איך אפשר בכלל לחנך באווירה כזאת?


לא לחשוש

וחמור מכול – הפחד. בשיחות פרטיות יאמרו לך מנהלים ומורים שהם מעוניינים להכניס הרבה יותר תכנים חינוכיים ולהגביר את החינוך היהודי, אבל הם חוששים: מהתקשורת, מגורמים אנטי-דתיים, מהורה יחיד שיחולל מהומה. לעיתים הם מוכנים להעז וללכת בין הטיפות, כאילו הם עושים פשע שהצנעה יפה לו. רק מעטים מוכנים לקום בעוז ולומר את אשר על ליבם.

הורים רבים נואשו מהסיכוי שמערכת החינוך תשתנה ותתחיל להעניק לילדים ערכים אמיתיים וחינוך יהודי שורשי. לכן הם פונים לרשתות החינוך התורניות, ולראשונה הם רווים נחת מהחינוך שילדיהם מקבלים. זה החינוך שקיים את העם היהודי אלפי שנים, והוא התשובה לבלבול ולתהיות שמאפיינות את ימינו.