בפרשת השבוע פ' דברים (ב, ג), מצוטטים דברי הקב"ה שאמר למשה, באמצע המסע שעשו בני ישראל במדבר, לאמר: "פנו לכם צפונה". הפירוש הפשוט של המלים הללו הוא הפנייה מקומית – הקב"ה אומר למשה ובני ישראל שיפנו לצד צפון מאותו מקום שבו עמדו.

אלא שחז"ל (דברים רבה פ"א, יט) מדייקים בלשון הפסוק, ולומדים את הפירוש "צפון" במובן נוסף. כי, אם הכוונה כאן היא רק לצד צפון במובן המקומי, לא היה הקב"ה צריך להזכיר את צד צפון, אלא פשוט לומר את מקום היעד שאליו צריכים להגיע. מכך שהפסוק מדייק להזכיר את צד צפון, לומדים חז"ל משמעות נוספת, רוחנית.

חז"ל לומדים, שיש כאן משמעות בעבודת ה', שהאדם צריך לפנות לצד צפון. כאשר יהודי רואה אוייב הבא להפריע את מנוחתו, עליו לפנות לצד צפון – "ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה". מה הקשר בין הצפון לבין התורה? הקשר מבוסס על פסוק בספר משלי (ב, ): "יצפון לישרים תושיה".

וחז"ל אף מוסיפים ש"צפון" קשור לביאת המלך המשיח, שאז יתגלה הטוב המוצפן והמוסתר – מלשון צפון – ואז יקויים היעוד (תהלים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

לפי דרש זה עולה, כי ה"צפון" יש בו משמעות חיובית מאוד, והוא סמל של התורה ואף של ביאת המשיח. אולם לאידך גיסא במקורות אחרים מוזכר צד צפון כצד השלילי שבעולם, הצד שממנו באים ענינים שהיינו רוצים להתפטר מהם, מקור הרע. וכמו שקראנו בהפטרה לפני שבועיים, ההפטרה הראשונה של 'שלושת השבועות', שם נאמר (ירמי' א, יד): "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ" [הפירוש הפשוט של הפסוק מתייחס לחורבן הבית הראשון שהיה על ידי מלכות בבל הנמצאת מצפון לארץ ישראל – אולם יש בכך גם סמל ומשמעות כללית המלמדת על צד הצפון].

לאמיתו של דבר, אפשר לומר ששני הסמלים הרמוזים בצד צפון – החיובי והשלילי – מתחברים זה עם זה. הסמל החיובי של צד צפון, הסמל של התורה ושל ביאת המשיח – בא ומצליח לתקן גם את אותו סמל שלילי של צד צפון. כלומר: התורה שייכת לצד צפון, דוקא משום שבאמצעותה אפשר להתגבר על הדברים השליליים הרמוזים בצד צפון. ובוודאי ביאת המשיח נועדה לתקן את העולם כולו, כולל את הצד הצפוני שבזמן הזה נחשב לצד שלילי. בביאת המשיח יתוקן העולם כולו, לא רק הדרום, המזרח והמערב, אלא גם הצד הצפוני.

זה בעצם הרמז של המילה "צפון", שהיא מלשון מוצפן – במשמעות של הסתר וצופן; כי אכן, גם ה"צפון" יש בו ענין חיובי וטוב, אלא שענין חיובי זה הוא מוצפן, נעלם ונסתר. לשם כך באה התורה, ובא מלך המשיח – כדי לסייע ולגלות את אותו צופן טוב נסתר שיש בצד הצפון.

ואכן, בנבואת הנביא ישעיהו (מג, ז) על קיבוץ הגלויות שבגאולה העתידה, הוא מזכיר את כל ארבע קצוות העולם, כיצד הם יסייעו בקיבוץ הגלויות: "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך, אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי". כלומר: הקב"ה מבטיח לכנסת ישראל כי בניה יבואו לה מהמזרח והמערב, הצפון יתן את בני ישראל והדרום (תימן) לא יפריע בידם.

ואם נדייק, הרי שהביטוי הכי חזק נאמר דוקא על צד הצפון. בעוד על המזרח והמערב נאמר רק שהקב"ה יביא את בני ישראל משם – לא כתוב שהם בעצמם יסייעו לזה; גם על צד הדרום לא כתוב שהוא יסייע לקיבוץ הגלויות, אלא רק שהוא לא יפריע – הרי שעל צד הצפון כתוב במפורש: "אומר לצפון תני". הקב"ה יאמר לצפון שהוא עצמו יתן את בני ישראל, הוא עצמו יסייע בקיבוץ הגלויות. דוקא משום שהצפון נתפס קודם כסמל שלילי, "מצפון תפתח הרעה" – לכן לעתיד לבוא הוא ישתתף בקיבוץ הגלויות לא רק באופן 'פסיבי' אלא באופן 'אקטיבי'.

ב.

עד כה דיברנו על הצפון באופן כללי, צד הצפון במובן אוניברסלי. אולם כיון שהעולם כולו מקבל ויונק מארץ ישראל, ארץ ישראל היא העיקר והמרכז של העולם כולו, מובן שהסמליות האמורה בצד צפון – ובשני הקצוות, השלילי והחיובי – יש לה ביטוי בצד הצפוני של ארץ ישראל.

צפון ארץ ישראל נחשב לפחות במדריגתו, לגבי ערים במרכז הארץ, ובראשם ירושלים עיר הקודש; אולם דוקא משום כך, כאשר מצליחים לפעול ענינים של תורה וקדושה בצפון הארץ, יש בכך מעלה יתירה, כאשר מצליחים לגלות את ה'צופן' המסתתר בצפון.

מעלה זו של הצפון התחילה להתגלות (בעיקר) בדורות היותר מאוחרים (יחסית) בתולדות ימי ישראל, ובעיקר בימי ה'בית יוסף' והאריז"ל (לפני קרוב לחמש מאות שנה), כאשר בצפון הארץ – ובעיקר בסביבות צפת עיר הקודש, שביטוי השם "צפת" מזכיר את השם "צפון" (בשניהם האותיות צ"פ הם עיקר המילה) – היה גילוי אדיר של תורה:

הן בחלק הנגלה של התורה, חלק ההלכה הפסוקה, על ידי מרן ה'בית יוסף' שסיים שם לחבר את ה'שולחן ערוך', שמאותה תקופה ואילך הוא ספר היסוד של ההלכה לכל תפוצות ישראל;

ובעיקר בחלק הנסתר של התורה, החלק שהיה עד אז צפון ונסתר – "צפני" תורת הקבלה, שההתגלות הגדולה שלהם היתה דוקא בצפת, על ידי האריז"ל [שביום ראשון, ה' אב, הוא יום ההילולא שלו] ותלמידיו הגדולים [ובעיקר רבי חיים ויטאל], שמהם נפוצה תורת הקבלה, ומוסיף והולך עד ימינו אנו.

התגלות זו של סודות ורזי התורה, ה"צפון" שבתורה, מהווה הכנה לביאת המשיח, שבימיו יתגלה "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה" (שוב מלשון "צפון"); ואכן, בזוהר אמרו כי התגלות מלך המשיח תהיה "בארעא דגליל", בארץ הגליל (צפת, טבריה).

ג.

ולנוכח מאורעות התקופה, נסיים בלשון השיחה המקורית:

"ויהי רצון, שעל ידי החיזוק והחיות בלימוד התורה בכלל, ובפרט הלימוד של פנימיות ("צפון") התורה, תורת האריז"ל שבדורנו התגלתה בתורת החסידות, עד לאופן של "יתפרנסון" על ידי ובתורת חסידות חב"ד – מתחיל מ"צפת", ומשם יתפשט בכל הגליל וצפון של ארץ ישראל, עד לכל ארץ ישראל, ומשם "תתפשט בכל הארצות" –
שזה יבטל את כל הענינים של היפך הטוב שיכולים להיות ח"ו "מצפון תפתח", ואדרבה – יקויים "ונהפוך הוא", כולם יתהפכו לטוב, בטוב הנראה והנגלה
וזה יזרז עוד יותר את ביאת מלך המשיח .. "ויקויים מה רב טובך אשר צפנת גו'", במהרה בימינו ממש".

על פי 'לקוטי שיחות', חלק יז ע' 514 ואילך. חלק ד ע' 1065.