בן עמי פיינגולד

המינוח המקובל 'דתיים' 'חילוניים' הפך אצלנו לשגרה. אם אינך חובש כיפה אתה 'חילוני'. אבל המינוח הוא מלכתחילה שגוי. אין יהודי חילוני. יש יהודי שומר מצוות או שאינו שומר מצוות, או שומר חלק מן המצוות. השימוש המוטעה והמטעה יוצר כאילו תחושה של סולידריות בין החילוניים, בבחינת מאחר שאינך 'דתי' אלא 'חילוני' מותר לך לזלזל בענייני כשרות, שבתות, חגים וכו'.

אבל מי שמתבונן היטב במציאות היום יומית שלנו מסתבר לו שהחלוקה דתי-חילוני אינה מדויקת. הורים 'חילוניים', להוציא חריגים מובהקים, חוגגים לילדיהם, כמובן מאליו, טקס ברית מילה או טקס בר-מצווה. רובם, להוציא מיעוט מבוטל, רוצים להשיא את בניהם ובנותיהם כדת משה וישראל, ולהבדיל, להביא את יקיריהם בבוא היום לקבר ישראל כדת וכדין.

אם אתה מתבונן סביבך אתה רואה לא מעט אנשים הנראים חילוניים לכל דבר, המנשקים מזוזה, ואפילו קוראים את פרקי התהילים היומיים, למרות שאולי הם מעשנים בשבת או נוסעים לפיקניק ועוד. רוב המשאלים והתחקירים הסטטיסטיים שנערכו הראו בבירור שהצירוף דתיים-מסורתיים מהווה בכל מקום רוב.

במשאל שנערך בין תלמידי המכללות ה'חילוניות' לפני כעשר שנים הם התבקשו לענות, בין השאר, לשאלה האם "העם היהודי אינו יכול לשרוד ללא הדת היהודית", ענו ששים וחמישה אחוזים 'מסכים' ו'מסכים בהחלט', כעשרים וחמישה אחוזים 'מסכים במידה מועטה' ורק כשישה אחוזים ענו 'לא מסכים'.

אפשר להביא עשרות דוגמאות כדי להוכיח עד כמה הקיטוב דתי-חילוני מוטעה. החברה המכונה כהכללה 'חילונית' אינה עשויה מקשה אחת לא כיום ולא בעבר. ביאליק ונתן אלתרמן היו 'חילונים' וגם המשורר יונתן רטוש. אבל באשר לזהות יהודית רובצת ביניהם תהום רבה.

יתר על כן, גם אם נתבונן לעבר, יסתבר שהחלוקה דתי-חילוני אינה מובנת מאליה. בכל מושבות העלייה הראשונה היה חינוך יהודי מסורתי. בית הכנסת עמד, ועדיין עומד, במרכז המושבה. גם אנשי העלייה השניה, הסוציאליסטיים, ה'חילוניים' לכאורה, באו מרקע ומחינוך יהודי שנותר בהם, בהכרה ובתת הכרה, כמובן מאליו.

שמואל דיין, מראשוני דגניה, מספר מה הניע אותו לעלות לארץ ישראל בה ראה את "זו האגדית של מערת המכפלה, של קבר רחל, של כותל מערבי, כפי שנצטיירה בלילות חורף בחדר המלמד".

בנימין ברנר, אחיו של יוסף חיים ברנר, שהיה לכאורה חילוני גמור, אבל כשהתגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ונקלע לבית חולים שם הגישו לו חזיר, הוא דחה את המנה ואמר "אני יהודי, איני אוכל את זה". כשזלמן רובשוב-שזר מגיע לכותל המערבי בט' באב תרע"א הוא רואה כיצד היום המקום מייצג זהות יהודית נצחית. או כלשונו, "ואצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות. הדמעות מלב אחד נבעו, ממקור אחד באו, וכולם לאחד יתפללו".

אפשר להביא דוגמאות לעשרות ולמאות המפריכות את החלוקה השקרית בין דתי לחילוני ואת הזהות, הכביכול משותפת, לכל ה'חילוניים'. יתר על כן, ה'חילון' המובן מאליו של החברה הלא דתית הופך בדיעבד את הישראלי החילוני למתבולל חסר זהות. מי שהבין את הדברים היטב היה אבא קובנר שהצביע על כך שההיסטוריה של העם היהודי היא מאבק מתמיד על זהות, נגד העולם האלילי, הנוצרי, וכיום עם עצמנו. זהו "העימות הקשה מכל", ואם נצליח "נהיה עם". אם ניכשל "נחדל".

ומה הלאה? מול ציבור דתי מובהק קיים ציבור גדול שהוא חילוני כלפי חוץ, אבל יהודי בשורש נשמתו. ציבור זה מעמיד בפני המפלגות הדתיות, ובעיקר בפני המפד"ל, אתגר משמעותי לפתוח 'חזית שניה', כדי לטפח ולשמר תרבות יהודית, להיאבק נגד חילול פומבי של ערכי הדת והמסורת היהודית. יתר על כן, אפילו לפתוח את שערי המפד"ל גם בפני ישראלים שאינם חובשי כיפה אבל הם מחפשים זהות יהודית, שהולכת ונשחקת במסגרת התרבות-דמה 'חילונית'.