בסוף פרשת השבוע, פ' פינחס, יש פרשיה ארוכה העוסקת בדיני המועדים: שבת, ראש חודש, חג הפסח, חג השבועות, ראש השנה, יום הכפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת. וידוע בספרי החסידות, שבכך שאנו קוראים פרשה חגיגית זו דוקא בשבת הראשונה של תקופת 'בין המצרים' – רמז לנו כי הימים העצובים הללו עתידים להפוך לשמחה, לששון ולמועדים טובים, וכל התקופה הזו של 'בין המצרים' תהיה מלאה בחגים ומועדים, בביאת משיח צדקנו בקרוב.

והנה, למעשה כבר לפני כן – באמצע ספר ויקרא, בפרשת אמור – היתה לנו פרשה ארוכה שעסקה גם היא בפרוטרוט בדיני המועדים. ומעניין שבשניהם מסיימת התורה ומדגישה שמשה רבינו חזר ואמר את פרשת המועדים לבני ישראל, לאחר שמשה עצמו שמע אותה מפי הקב"ה.

אך בהבדל לשוני: בפרשה שלנו כתוב "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה", לשון אמירה, "ויאמר" – ואילו בפרשת אמור נאמרה לשון של דיבור, "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (אמור כג, מד).

מה ההבדל בין 'אמירה' ל'דיבור', ולמה ההבדל בין הפרשיות כאן ובפרשת אמור?

ב.

לאמיתו של דבר, אם כי בשתי הפרשיות – כאן ובפרשת אמור – מדובר על המועדים בצורה מפורטת, יש הבדל כללי בין הפרשיות.

פרשת אמור מדברת בעיקר על המצוות של המועדים השייכות בכל זמן ובכל מקום. אם מדובר על אכילת מצות בפסח, ישיבה בסוכה בחג הסוכות, ותענית ביום הכפורים. נכון אמנם שהפרשה מזכירה שם גם את הקרבנות שמקריבים בימי החגים, שאותם מקריבים דוקא בבית המקדש בזמן קיומו ולצערנו בזמן הגלות אין לנו את האפשרות להקריבם, אבל תזכורת זו של הקרבנות היא קצרה ביותר. עיקר הפרשה עוסקת באותם מצוות חגיגיות שמקיימים יהודים בכל העולם וגם בגלות: מצה, סוכה, ארבעה מינים, תקיעת שופר וכו'.

אולם בפרשתנו – נהפוך הוא: הפרשה מדגישה דוקא את הקרבנות של המועדים. התורה מפרטת ובאריכות יתירה איזה קרבן מקריבים בכל יום מימי המועדים. ולא זו בלבד פירוט כללי של המועדים, אלא שבתוך חג הסוכות – לדוגמא – שיש בו שבעה ימים, נכנסת התורה ומפרטת על כל יום בפני עצמו מה יהיו הקרבנות שבו;
עיקר הפרשה שלנו עוסק דוקא בקרבנות המועדים, שמקריבים בבית המקדש, ואילו המצוות האחרות, אלו שנוהגות בכל העולם ובגלות – הם לא נזכרים כמעט בפרשה שלנו.

לפי זה נוכל להבין מדוע בפרשת אמור כתוב בלשון "דיבור", "וידבר משה" – ואילו בפרשתנו כתוב בלשון "אמירה", "ויאמר משה":

ההבדל בין דיבור לבין אמירה הוא, שאמירה מסמלת לשון רכה ונעימה, ואילו דיבור מסמל לשון תובענית, קשה ותקיפה. וכמו שפירש רש"י בפרשת בהעלותך (יב, א): "אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה. וכן הוא אומר: דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים. וכן הוא אומר: ויאמר אל נא אחי תרעו. ויאמר שמעו נא דברי. כל נא לשון בקשה".

ובהתאם לכך:

בפרשת אמור, שם מדובר על אותם מצוות שאפשר לקיים בכל מקום ובכל זמן, ללא הגבלות של ארץ ישראל וזמן בית המקדש, נאמרה לשון דיבור, לשון קשה ותובענית. כיון שהמצוות הללו ניתנות לביצוע, אין לנו רשות להתחמק מהן, ומשה כביכול 'תובע' זאת מבני ישראל בלשון ברורה וחדה, ללא כל 'פשרות'. לכן שם נאמר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" – משה העביר את מצוות המועדים: מצה, שופר, סוכה וכו' בצורה של דרישה תקיפה וחזקה – קיימו את המצוות הללו כפי רצון ה'!

אולם בפרשתנו, כאשר מדובר על הקרבנות שמקריבים במועדים, אי אפשר לתבוע זאת בלשון קשה ותקיפה, שהרי בזמן הגלות פשוט אי אפשר להקריב את הקרבנות הללו. אנחנו מאוד רוצים להקריב את הקרבנות, אבל כל עוד לא נבנה בית המקדש – אין לנו את האפשרות. אם כן, משה רבינו לא יכול כביכול לתבוע ולדרוש זאת בכל התוקף;

מה כן? הוא אומר לנו זאת, "ויאמר משה", בלשון רכה ולא תובענית. והכוונה בזה, שאמנם אין ביכולתנו להקריב את הקרבנות בפועל, אבל הוא מבקש מאתנו, בצורה של בקשה רכה ובלשון תחנונים, שגם כאשר אין ביכולתנו להקריב את הקרבנות בפועל – נשתדל לעשות ככל יכולתנו בענין זה של הקרבנות, על ידי לימודם ושינונם, אמירת הפסוקים הללו ולימודם. וכפי שבאמת בימי החגים אנו קוראים פסוקים אלו בקריאת התורה ובתפילת המוספין, בתור זכר והשלמה לקרבנות שכה חסרים לנו היום.

ובמלים אחרות, התורה מבקשת מאתנו בלשון תחנונים, שנעשה ככל יכולתנו להחזיר את הקרבנות לתיקונם. אמנם אי אפשר לתבוע מאתנו בלשון קשה וחדה להקריב את הקרבנות, כי אין לנו את האפשרות הטכנית לכך – אבל אפשר לבקש מאתנו "בעדינות", שנעשה ונוסיף חיל במעשים טובים, כולל ובעיקר לימוד דיני הקרבנות ולימוד הלכות בית הבחירה, שהם יחזירו סוף סוף את בית המקדש השלישי, ונוכל להקריב שם את קרבנות התמיד, קרבנות השבת וקרבנות המועדים, ואז יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

על פי 'לקוטי שיחות', חלק י"ח ע' 340-341.