בפרשתנו מסופר על הברכות המאליפות שקיבלו בני ישראל דוקא דרך בלעם. אותו בלעם הרשע שבא במטרה לקלל את העם, אולם ה' היפר את עצתו והפך את הקללה לברכה.

בתוך הברכות מדבר בלעם בשבח ה"עפר" השייך לבני ישראל – "מי מנה עפר יעקב" (פרשתנו כג, יו"ד). רש"י מפרש את הענין של "עפר יעקב": "אין חשבון במצוות שהם מקיימין בעפר: לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים, אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם". כלומר, בלעם בא ומשבח את ישראל על אותם מצוות שהם מקיימים בעפר – וכפי שרש"י מביא כמה דוגמאות – ואומר על כך "מי מנה עפר יעקב", את המצוות הללו ששייכות לעפר אי אפשר לספור ולמנות.

בהסברת הענין לפי פשוטו יש הרבה מה להאריך, אולם נסתפק כאן בפירוש הפנימי של המלים הללו – "מי מנה עפר יעקב", "אין חשבון במצוות שהם מקיימין בעפר" – שלפי פירוש זה בעצם הכוונה היא לכלל המצוות כולן, שכאשר מקיימים אותם בצורה של "עפר", מביא הדבר לברכות גדולות בלי חשבון.

ב.
ובכן, את המצוות אפשר לקיים בשתי צורות.

אפשר לקיים את המצוות מצד החשבון והטעם: אדם מבין את מעלת המצוות, הוא מתבונן בתועלת הגדולה שתהיה לו על ידי המצוות, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, הוא אף חש את העושר הרוחני והתוכן הפנימי של המצוות, הוא מתבונן בטעמיהם הנשגבים ובסודות הגנוזים בהם – וכך הוא מקיים את המצוות מתוך תענוג והרגשה טובה;

ויש אופן נוסף של קיום מצוות, בדרך של 'קבלת עול'. האדם אינו מבין למה ומדוע, הוא לא יודע איזו תועלת תצמח לו מקיום המצוה ולמעשה הוא מרגיש קושי וכבדות בעשייתם – ובכל זאת, הוא מתגבר על עצמו ועושה זאת מתוך תחושת עבדות והכנעה כלפי הבורא. חז"ל אפילו מתבטאים ואומרים: "לא יאמר אדם 'נפשי קצה בבשר חזיר', 'אי אפשי ללבוש כלאים' – אבל יאמר: אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" (פרש"י קדושים כ, כו). כלומר: האדם צריך לומר לעצמו שגם אם אכן בשר החזיר ערב לחיכו והוא היה רוצה לאוכלו – בכל זאת הוא מכניע את יצרו מפני גזירת הבורא.

דרך זו בקיום המצוות, ללא חיפוש הטעם וההסבר אלא מתוך עבדות והכנעה, מכונה בשם "עפר" – משתי סיבות:

א) עפר הוא סמל של ביטול, שפלות והכנעה. כשם שהעפר הוא דבר שפל וכנוע שנותן לכולם לדרוך עליו – כך נדרש יהודי להיות כמו עפר, "ונפשי כעפר לכל תהיה", להרגיש שפל וכנוע כלפי גדולתו האין סופית של הבורא, ולקיים את מצוותיו מבלי צורך בטעם והסבר, אלא מתוך 'קבלת עול' והכנעה כעפר.

ב) עפר הוא גם סמל של דבר פשוט, שאין בו טעם, מין דבר "משעמם" ונדוש שאין בו מעלה מיוחדת. כך נדרש יהודי לקיים את המצוות בלי חשבונות וחיפוש הסברים; לא בגלל שהמצוות "מעניינות" ומלאות בחוויות – אלא מתוך אמונה פשוטה, כעפר פשוט.
ועל כך אומרים "מי מנה עפר יעקב" – כשיהודי מקיים את המצוות בדרך זו של "עפר", לא מתוך חשבונות אישיים אלא מתוך שפלות והכנעה פשוטה כלפי הבורא, הרי שהוא זוכה לברכות ה' באופן של "מי מנה", ללא חשבונות וללא עכבות, אלא שפע ברכה עד בלי די.

על פי 'לקוטי שיחות', חלק לח ע' 97.