מאת עודד מזרחי, 'בשבע'

מדי פעם דובר בבית משפחת גרבובסקי באוקראינה על עלייה לישראל, אבל הדבר היה רחוק ממימוש. בשלב מסוים החל האח הבכור, ולדימיר, להתעניין ברצינות באפשרות העלייה. הוריו ואחיו הצעיר איגור ניסו לעכבו עד שיוכלו לעלות יחד, אבל הוא סירב להם ועלה לישראל.

בתחילה התקשר ולדימיר למשפחתו מדי שבוע. הוא התיישב ברמלה, בדירה קטנה שקיבל מהסוכנות, וניסה למצוא עבודה במקצועו כהנדסאי. לאחר שנכשל, חיפש עבודות נוספות עד שמצא עבודה כגנן. הוריו הצטערו על כך ואחיו ניסה לשכנעו לחזור, אבל ולדימיר לא היה מעוניין בכך והקשר ביניהם פחת. המשפחה הספיקה לשמוע שהוא פוטר מעבודתו הקשה. הם ניסו ללחוץ עליו שיחזור, וכתגובה ניתק עמם את הקשר.

המשפחה המודאגת ניסתה ליצור עמו קשר דרך קרובת משפחה, אך לשווא. ניסו להתקשר לסוכנות, וללא הועיל. ולדימיר נעלם מהשטח. איגור החל לחוש רגשי אשמה בגלל הלחץ שהפעיל על אחיו, והודיע להוריו שהוא מוכרח לעלות לישראל כדי לחפשו. הם הסכימו.

לאחר שהגיע, השיג דירה בתל אביב. תוך זמן קצר השתלב איגור בעל היוזמה במשרד לתיווך דירות, שהתעסק בעיקר עם עולים מרוסיה. במקביל ניסה למצוא את אחיו, והקדיש לכך כמה שעות מדי יום. בחיפושיו הגיע לרמלה, והסתבר לו שולדימיר עזב לפני כמה חודשים. שכניו סיפרו שהוא נראה בודד ולא נקלט בשכונה. לאחר מכן הגיע איגור לחברה שהעסיקה אותו כגנן, שם שמע כי אחיו עבד בתחילה בחריצות, אבל במשך הזמן נשבר מכך שאקדמאי כמוהו נאלץ לעסוק בעבודת כפיים קשה ולבסוף פוטר. איגור החל לחשוש לגורל אחיו, ואפילו פחד ששם קץ לחייו.

הוא ניסה לחפשו בערוצים אחרים: דיבר בתחנת רדיו לעולים, פרסם מודעה בעיתון ברוסית, בירר במשרד הקליטה ובכל מקום אפשרי ולא מצא קצה חוט. למרות חששותיו ניסה להרגיע את הוריו המודאגים.
לאחר שהבין כי מיצה את כל האפשרויות, עלתה בדעתו המחשבה שאחיו היגר לארצות הברית, כעולים מאוכזבים רבים. הוא ניסה להסיח מדעתו אפשרות זו: הרי בישראל הקטנה, שאליה הגיע אחיו לבטח, לא הצליח למצאו, וקל וחומר שבאמריקה, שאין לו ודאות שהגיע אליה. גם העובדה שהצליח בעבודתו וכבר היה שותף במשרד התיווך הקשתה עליו.
חלפו כמה חודשים ואיגור לא היה הצליח להמשיך בשגרת חייו. לבסוף החליט לקחת חודשיים חופשה מעבודתו ונסע לארצות הברית.

הוא נחת בלוס אנג'לס, בניסיון לחפש את ולדימיר בחוף המערבי. לאחר חודש של חיפושי סרק בכל האזור עבר לחפש בחוף המזרחי. גם שם עלו מאמציו בתוהו. הוא היה מיואש ממציאת אחיו והחל להשלים עם אובדנו.
ביום שישי, שלושה ימים לפני חזרתו לישראל, פגש ביהודי אחד במלון והחל להשיח בפניו את צערו. האיש שמע את דבריו ואמר: "היית כבר אצל הרבי מליובאוויטש?"

איגור היה רחוק לגמרי מהדת, וביטל אפשרות זו על הסף: "אני לא מאמין בדברים האלו!"

"מה יש לך להפסיד, הרי ניסית הכל?! אני בעצמי לא מכיר כל-כך את הרבי מליובאוויטש, אבל שמעתי שאנשים עם צרות קשות נושעו מברכותיו".
איגור ידע שנסתיימו חיפושיו ואין לו מה להפסיד, וממילא הוא נמצא בניו יורק. מה אכפת לו לעמוד ביום ראשון בבוקר בתור כדי לקבל ברכה?! לאחר המתנה ממושכת, ניצב מול יהודי עם פנים קורנות, הרבי. איגור סיפר כי הוא מחפש למעלה משנה את אחיו ולא מוצאו, והוא אף חושש כי שם קץ לחייו.

הרבי חייך לעומתו, שלף דולר, נתן לו ואמר: "תן את הדולר הזה לצדקה ותמצא את אחיך!"

איגור לא הבין איך דולר לצדקה יכול לעזור לו למצוא את אחיו האובד, והניח שמדובר בסגולה שמימית מעורפלת. הוא הניח את הדולר בארנקו ושכח ממנו כעבור זמן קצר.

ביום שני, כשטס לישראל, ניסה להפיג את צערו בעזרת משקה חריף. פרק החיפושים תם לחלוטין מבחינתו. כעת עליו לחזור לישראל, להתבסס ולהתחתן, ואולי להעלות את הוריו השבורים מאוקראינה.

הוא נחת בישראל ונסע באוטובוס לירושלים כדי לסדר עניין דחוף. לפני שיצא מהתחנה המרכזית הבחין בשורה של קבצנים השרועים על המדרכה. כמו אנשים רבים, לא התייחס כלל לעלובי החיים הללו. לפתע נזכר ברבי מאמריקה שאמר לו לתת דולר לצדקה. מה אכפת לו לנסות את הפתרון העל-טבעי הזה? לכל היותר יפסיד דולר...

הוא חיטט בארנקו, שלף את הדולר והעניקו לקבצן האחרון בשורה, כשהוא מעיף בו מבט חטוף. לאחר רגע נעצר. משהו במראה של הקבצן הלא מגולח הטרידו. הוא חזר לאחוריו והתבונן בו. לאחר כמה שניות זיהה את הקבצן: היה זה אחיו, ולדימיר...