מערכת COL | יום י"ח חשוון ה׳תשס״ד 13.11.2003

חג הגאולה של יגאל קירשנזפט

"ארבע משפחות חב"דניקיות יש בגוש-קטיף. אבל הרב יגאל קירשנזפט, שליח חב"ד לגוש, החובש כיפה סרוגה, מאמין ש'כולם כאן חב"דניקים בנשמתם'. משפחת קירשנזפט ניצלה לאחרונה בנס מפיגוע שהותיר את מכוניתם מנוקבת מ-90 כדורים, אך רק חיזק את ביטחונם בשם" - עיתון "בשבע" מפרסם בגליונו השבוע על הנס של משפחת שלוחי הרבי בחבל-עזה. בכתבה, בני המשפחה מספרים לכתבת הגב' חגית ריטרמן על הלקחים המעשיים מהנס, על הימים הרחוקים של הגירוש מחצר אדר שבחבל ימית, על 'סיורי הקפה' לחיילים ועל אנשי ערוץ 2 שמתקשים להאמין שכל הדירות בגוש תפוסות.
חג הגאולה של יגאל קירשנזפט
הרב קירשנזפט ליד רכבו מנוקב מ-90 כדורים * צילום: יש"ע ניוז עבור COL
חמישי בערב לפני 3 שבועות, מחסום גפן, חבל עזה. חיילים עומדים בתדהמה על הכביש, מקיפים את הרכב של שליחי חב"ד לגוש-קטיף, משפחת קירשנזפט, שזה עתה נזרקו לעברו שני רימונים ונורו לתוכו שלוש מחסניות, תשעים כדורים. שלושה חלונות מרוסקים פערו פתחים גדולים, חורי קליעים בגוף הרכב, ובפנים – אנשים מחייכים, סוג של אושר נסוך להם על הפנים, והם מושיטים להם, לחיילים, כרטיסים של תפילת הדרך (!) שמצדם השני תמונת הרבי מלובביץ'. "ניצלנו כבר את ההזדמנות", אומר אב המשפחה, יגאל. המציאות עולה על כל דמיון. החיילים זיהו את יגאל קירשנזפט מנוה-דקלים. רק אתמול הוא נסע אליהם עם קפה ועוגיות אחרי פעולה שלהם בחאן-יונס. כבר שנים הוא וחבריו, מתיישבי גוש-קטיף, דואגים לחיילים ברצועה – שירגישו שיש חג, שיישתו משהו חם, שידעו שיש אל מי לפנות גם בבעיות אישיות, כאילו לכולם יש קרובי משפחה במקום. יגאל ואשתו ציפורה אומרים "קרה לנו נס". עכשיו, הם מרגישים, השליחות שלהם קיבלה תנופה אדירה. "בשמונה וחצי בערב", מספר יגאל, "נכנסנו ממחסום כיסופים כמו אלפי פעמים קודמות. אשתי נהגה באוטו, אני נמנמתי. מאה-מאתיים מטר אחרי הכניסה, שמענו פתאום צרורות ירי. כדורים שרקו, החלונות התנפצו. זה היה קצב אש רצחני. הבנתי שאנחנו בפיגוע. "צעקתי לאשתי 'תני גז!', אבל היא האטה. לא הבנתי מה קורה, היא לא דיברה. מאוחר יותר נודע לי שקליע נכנס בשמשה הקדמית וניפץ לה זכוכיות לתוך העיניים. מאחורה הייתה דומייה. שלושה מילדיי – תינוק ושני ילדים – ישבו בספסל האמצעי ומאחורה היו שלושה טרמפיסטים. אשתי לא ראתה את הכביש, אבל איכשהו הצליחה לפתוח עיניים ולנסוע מאה מטר, להתרחק. "במקום הזה היו אינספור פיגועים, זה קטע בעייתי. יש שם פנסים, טנק ששולט, עמדה, מצלמות. שמעתי את היריות ואמרתי לקב"ה בתפילה של שנייה: 'עכשיו אנחנו בידיים שלך. אין צבא, אין כלום. תציל אותנו'. והרגשתי שהקב"ה שם אותנו בתוך איזו קובייה, כמו ארגז מוגן, מעביר אותנו קדימה ומוריד אותנו. אשתי ואני הרגשנו אותו דבר, בלי שדיברנו. אחר-כך היא אמרה 'ענני הכבוד'". ציפורה, שנהגה עם רסיסים בעיניים, תצטרף מאוחר יותר לשיחה ותגיד: "אני לא נהגתי, לא הייתי שם". אבל את ישבת ליד ההגה. "לא ראיתי את הכביש. הרגשתי ששתי ידיים נכנסות מתחתיי, לא נוגעות בי, מרימות אותי מחוץ לאוטו. הקב"ה היה באוטו. לא יודעת אם יבינו את זה, אולי זה נראה טמטום, אבל עשינו שחזור ובדקנו, ולא יודעים. מה שקרה לנו זה עניין רוחני כל כך חזק. אני שואלת איך תעבירי לכתיבה, לגשמי, ואיך זה יצליח לעלות לאנשים חזרה לרוחניות". המילים הן המתווכות. "זה מה שמרתיע אותי. אי אפשר לכתוב את זה. זאת חוויה שאי אפשר לתרגם למילים". יגאל: "נזרקו עלינו שני רימונים שלא התפוצצו ונורו שלוש מחסניות מטווח קרוב, ואנחנו ברוך ה' חיים. הקליע שנכנס מהשמשה הקדמית עבר את כל האוטו, בין הראשים, ויצא בשמשה האחורית. מישהו הזיז אותו, וזה המיגון האמיתי". הקליטה נמשכת 1982, חצר-אדר, חבל ימית. מזכיר היישוב יגאל קירשנזפט וחבריו רואים את שר הביטחון אריק שרון מביט עליהם מלמעלה, מהמסוק, "מפקד בעצמו על הגירוש הראשון". יגאל אומר 'גירוש', לא 'פינוי': "היו מדרגות. בעצמונה היתה הסעה – הביאו להם אוטובוס, והם עלו ונסעו. בימית היה פינוי כי הביאו להם כלובים. בחצר-אדר היה גירוש". שוב ושוב הם הוכנסו למעצר בימית ובאשקלון, וכל פעם חזרו. "היתה חצר-אדר ט', תשע פעמים. היינו הראשונים שגורשו מחבל ימית, אבל האחרונים שיצאו". הקשר של יגאל (44), יליד תל-אביב, עם ימית החל בגרעין תורני ונמשך לאחר שירות בצנחנים, כששב ללמוד בישיבה בימית. "אחר-כך", הוא אומר, "לא שאלו אותנו והעבירו את הישיבה לכאן". הוא הכיר את ציפורה, בת כפר-חב"ד שגרה בעצמונה, והשניים נישאו. "התחתנו אחרי הגירוש וגרנו בקרוון עם דלת מקרטון. לא היה כלום, רק דיונות. לא היו גדרות והנשים היו הולכות לבד לקנות שמלות בתוך חאן-יונס. זה היה שלום אמיתי. כשהתחילו לתת שטחים ולחתום הסכמים, נהייתה מלחמה. אחרי שנה וחצי התחילו לבנות בתים ובאו עוד משפחות". היום, כחבר ועדת הקליטה, הוא מספר שהם מקבלים פניות רבות מאנשים שמבקשים להצטרף, אבל אין דירות, הכל תפוס. "ביישובים שסובלים הכי הרבה – נצרים, כפר-דרום, מורג, נווה-דקלים – אין דירה אחת ריקה, אנשים מחכים בתור". למרות מוסיקת הרקע? "כבר קרה שבאמצע שישבנו – ועדת הקליטה – עם משפחה חדשה, שמענו יריות ופיצוצים. הקליטה פה היא בקצב מדהים. בשנה שעברה נקלטו 180 משפחות בכל הגוש, ומערוץ 2 התקשרו כמה פעמים לברר: 'קלטתם או פלטתם?'. הם לא הבינו את זה. "יש נקודה חשובה שאולי לא יודעים: האמירה שמי שבא לפה עושה את זה בשביל לקבל אחר-כך פיצויים היא שקר גס. כל מי שקונה דירה מ'עמידר' חותם שלמדינה אין שום התחייבות כלפיו במקרה של פינוי, שהוא מוותר מראש על כל תביעה או טענה. כל מי שקונה בית חותם, ואנשים משקיעים כאן את כל כספם. ההתחייבות המשפטית הזאת היא מלקחי ימית". דקות אחרי הירי, חשכה, שקט. "הסתובבתי שמאלה וראיתי שהתינוק מלא בזכוכיות", מספר יגאל, "החלון התרסק עליו והוא ניסה להזיז את הראש. אמרתי: 'ברוך ה' – חי!' זה ממש נס. שלושת הילדים וטרמפיסטית שכדור עבר לה ליד האוזניים רק נשרטו מהזכוכיות. לברוך שמואל, בן שלוש, ירד קצת דם מהגב. לרב של עצמונה, שנסע אחרינו, נכנס כדור בשמשה הקדמית ונתקע בהגה. "לתינוק קוראים מנחם מנדל, על שם הרבי מלובביץ', ובלי לראות את הרבי הוא לא נרדם. כל ערב הוא רואה סרט או תמונה שלו". בגיל שנה וארבעה חודשים? "כן, הוא רואה את הרבי ומתחיל לרקוד עם היד, כמו הרבי. בנסיעה הוא נרדם עם תמונת הרבי בידו, וכשחזרנו לנוה-דקלים ערן שטרנברג גילה אותה בין הזכוכיות שבתוך כיסא התינוק, מקומטת מידו. גילינו גם ששני כדורים נתקעו באוטו ממש ליד הראש שלו". בדרך הביתה אמר לוי יצחק בן ה-14: "עכשיו כל אחד צריך לקבל החלטה טובה". היחידה שממש נפצעה זו הנהגת, אם המשפחה ציפורה. יגאל: "כל מי שרואה את תמונת חור הקליע בחלון הקדמי לא מבין איך הנהג נשאר בחיים. ציפורה החזיקה את ההגה, והקליע שפשף לה את האצבע ויצא מהחלון". הוא אומר שרסיסי הזכוכיות שהתנפצו לה לתוך העיניים הם כמו סכינים, אבל היא לא רצתה לנסוע מיד לבית-החולים סורוקה. "אם הילדים לא היו רואים אותי, הם היו חושבים שזהו, הם לא יראו אותי יותר חס ושלום, אמא מתה. הם יודעים מה קורה היום, אין דבר כזה שיורים וכולם נשארים בחיים. אמרתי אני חייבת לבוא הביתה שיראו אותי חיה, ואחר-כך נסענו לסורוקה". לא יוצא מהארץ לציפורה ויגאל קירשנזפט נולדו 12 ילדים, הקטן ביותר בן שנה וארבעה חודשים, הגדול בן 21. חלקם נושאים שמות של אדמו"רי חב"ד, חלקם קרויים על שם חברים שנפלו בצבא או נרצחו בגוש. איך אתם בוחרים מקומות לימוד לילדים? לאן פונים בצומת חב"ד – דתיים-לאומיים? "אין סתירה. צריך למצוא את המאחד ולא את המפריד, יהודי הוא יהודי. אני לא אוהב את ההגדרות, הן לא נכונות. כתוב שבימות המשיח ההסתכלות תהיה פנימית וערכית, לא חיצונית". ובכל זאת? "החוכמה בחינוך היא למצוא את המקום שמתאים לילד, לא מה שהאבא רוצה. אנחנו מתאימים לכל ילד את המוסד החינוכי שמתאים לו, ישיבת חב"ד בצפת או אולפנה בנווה-דקלים". שליח חב"ד לגוש-קטיף חובש כיפה סרוגה, לא שחורה. בעבר היו מכנים אותו בכפר-חב"ד 'מזרוחניק' ובגוש-קטיף 'חב"דניק'. "למה לשים חותמות", הוא מתעקש ולא מניח לי לדלות ממנו, חניך בני-עקיבא בעבר, פרטים על המעבר לחב"ד. "כיפה זה לא מה שחשוב, משנה מה יהודי עושה, מה יש מתחת לכיפה. אני מכיר הרבה עם כיפה שחורה ענקית ומכיר כאלה בלי כיפה שהם צדיקים גדולים ומוסרים את נפשם למען העם והארץ". פעם שמעתי מחב"דניק אחד, שלגמרי במקרה הוא גם אחי: יש שני דברים שמוצאים בכל מקום בעולם – חב"ד וקוקה-קולה. ואכן, לאחר שיגאל וציפורה החלו בארגון פעילויות בגוש, פנו אליהם מכפר-חב"ד וביקשו שיהיו השליחים הרשמיים במקום. בשנת תשֹמ"ח הם גם קיבלו מכתב מהרבי מלובביץ' שהורה להם לשמוח ולשמח את אנשי המקום. יגאל, דיברת גם פעם עם הרבי? "לא יצאתי מהארץ. כתוב בתורה שאסור לצאת מהארץ". צהריים. ברוך שמואל בן השלוש מגיע הביתה. "ש---לום!", הוא מכריז בקול מתוק ומחייך בעיניים תכולות. לא מזמן, כשישב שליו בין אחיו בדרך הביתה, פתאום שמע יריות חזקות וזכוכיות התנפצו עליו בתוך הרכב החשוך. מאז הוא לא דיבר על זה, אבל עכשיו פתאום נשברה השתיקה. "אמא קנתה לי אוטו חדש", הוא מספר ומראה לי צעצוע בצבע אדום. גם לאבא יש אוטו, יותר גדול. נכון? "כן", הוא עונה בשקט. "ירו על האוטו ואז כל הכדורים של הערבים, נשבר החלון". ומה קרה לך? "הערבים ירו על הציצית ואני שמרתי עליה והציצית שמרה עלי". על השולחן מונחות תמונות שצולמו כשמשפחת קירשנזפט שבה הביתה מהאימה. זאת תמונה שלך? "כן. בי ירו כאן, וזאת התמונה של מנחם" – הוא מצביע על כיסא התינוק עם הזכוכיות – "שירו עליו. וכאן נשבר קצת חלון וכאן זה הגב שלי עם הציצית". פחדת כשהערבי ירה? "לא. באמת לא בכיתי. אמא בכתה והערבים ירו על הרבי", הוא מספר, מכוון לקופת הצדקה באוטו שעליה תמונת הרבי מלובביץ' ולחת"ת (קובץ הכולל חומש, תהילים ותניא) שניצב ממש מתחת לחור כניסת הקליע. "כל הערבים ירו ולא הצליחו. הם ירו ככה פיוּ-פיוּ עם הרובה", הוא מחבר שתי ידיים קטנות ומדגים עם האצבעות צורה של אקדח. לרקוד עם החיילים לפני שבועיים נחנך בגוש-קטיף בניין לימוד חדש עבור הבנים, כיתות א'-ח', שלומדים בתלמוד התורה שבהנהלת קירשנזפט. הבניין של הבנות עדיין לא מוכן ובינתיים הן לומדות בחדרי ביטחון מבטון, בצפיפות ובחום. ככה זה כשיש שכנים שמדי פעם שולחים מרגמות, צריך מיגון. איך התלמידים מתמודדים עם הקשיים בגוש? "לילדים יש חוסן טבעי, הם מפתחים לעצמם כלים להתמודדות. כשיש אירוע אנחנו עושים פעולות הפגה. מאתרים ילדים שיותר קשה להם ולוקחים אותם לטיפול פרטני, יוצאים איתם לטייל בטבע ונותנים להם לצייר, לדבר, לפרוק. "מלמדים אותם להסתכל על הצד החיובי. כשיהודי מת על קידוש השם, אנחנו מסבירים להם מה זה. ברור שהערבים אשמים, אבל מי שמנהל את העולם זה הקב"ה, והוא נותן כוחות להתמודד. אנחנו מסבירים את הצד האמוני, שאנחנו בתקופת גאולה ואלה כאבים של לידה וכשהלידה מתקרבת הייסורים גדולים. מסבירים את זה לילדים וגם למבוגרים. מדי פעם אנחנו מדפיסים לאנשים משהו משיחות הרבי. "הילדים בגוש מתבגרים יותר מהר מילדים בעיר. אני שומע אותם מתבטאים, מנתחים את בעיות הדור. הם רואים את ההיסטוריה עוברת מול עינינו, את תהליך הגאולה. יש כדורגל וכל מה שנערים עוסקים בו, אבל ההסתכלות שלהם על החיים בוגרת". בכל שבת מתאספים ילדי היישוב בביתה של משפחת קירשנזפט לשמוע מציפורה סיפור חסידי, ללמוד את פרשת השבוע ולומר פסוקים. טוב, וגם לקבל ממתק. "זה כבר דור שני, באים ילדים של הילדים שהיו בשיעורי השבת". יגאל מפעיל גם את ספריית-חב"ד, שנמנים בה אלפי ספרים ומאות קלטות וידאו. "חשוב שלילדים יהיה מקום חינוכי, שיוכלו לקחת ספרים בלי דאגה. כל ספר וסרט שנכנסים עוברים צנזורה, כי יש כאלה שיש בהם מסרים שליליים. גם אלה שנקראים 'חרדים' או 'דתיים'". מה למשל? "יש סרט אחד שמראה גניבה של כתר ושם החבר'ה הלא דתיים הם הגנבים. כלומר הדתיים הם הצדיקים, והחילונים הם הרשעים". ממש אהבת ישראל. "כן, ואם אראה דבר כזה לילדים של גוש-קטיף, הם יחשבו שהחילונים – אין דבר כזה חילונים – הם רשעים, וזה לא נכון. זה מסר שלילי שלא הכנסנו לספרייה". מה עוד כוללת פעילות חב"ד בגוש? "בסוכות מקימים סוכה ניידת ועוברים איתה בכל בסיסי הצבא, מביאים ארבעת המינים ונותנים לחיילים לברך. בחנוכה מחלקים אלפי סופגניות ומ'שקה לחיים, מארגנים מסיבות בבסיסים, מביאים חנוכייה בגובה ארבעה מטרים ונותנים לחיילים להדליק. החבר'ה רוקדים עם החיילים, שרים איתם. בפורים מחלקים ביחידות משלוחי מנות. אנחנו מתאמים את המבצעים עם הצבא". זה בחגים, ובשאר ימי השנה? "מחלקים את תפילת הדרך, ספרי תהילים ואת החוברות לחיילים של אחיך (חוברות חיזוק כדוגמת אלה ששלח הרבי לחיילים יהודים בצבא ארה"ב במלחה"ע השנייה)". באמת טוב שאתה מזכיר את זה... "אנחנו משתדלים לשמח את הציבור כמו שהרבי כתב, לעזור למשפחות נפגעות טרור, לסייע למי שנקלע למצב כלכלי קשה. משך שנים, באינתיפאדה, יצא כל ערב יישוב אחר והסתובב ברצועה עם צידניות לאחר שהתרמנו מפעלים. היום הנוער יוצא לסיורי קפה. יש ארבעה מרכזים ביישובים עם שתייה חמה ועוגיות לחיילים. אנחנו מארחים אותם בשבתות, דואגים למה שחסר. יש מודעה בדירת החיילים שמי שצריך משהו – יפנה". יש פניות לא שגרתיות? "פעם התקשרה אליי מישהי שאמרה שהבן שלה מפונק, הוא נמצא באיזה מוצב ואם אפשר לדאוג לו לארוחת צהריים טובה. חיברנו בינה ובין מסעדה". אז ההורים כבר יודעים שיש להם כתובת? "כמו בית חב"ד בהודו, ששם אפשר למצוא את המטיילים, לפעמים הורים מתקשרים, מספרים שהבן בדיכאון ומבקשים שנדאג לו. אנחנו מביאים לו משהו לשבת". אתה אומר "אנחנו", אבל אני מבינה שאתה מפעיל את תושבי הגוש בשליחות חב"ד, לאו דווקא משפחות חב"דניקיות. "יש בגוש-קטיף ארבע משפחות ש'מוגדרות' חב"דניקיות, אבל כולם בנשמתם חב"דניקים... חשוב לי שהתושבים יהיו שותפים ואנחנו משתדלים לשתף מה שיותר. צריך לזכות את הציבור, זה לא עניין פרטי שלי. אנשים באמת נהנים ומרגישים שהם עושים משהו למען החיילים". יש אנשים קבועים שפועלים איתך? "יש קבועים ותמיד מצטרפים עוד". חנוכייה מדליקה שבת, בית משפחת קירשנזפט, נווה-דקלים. "עשינו סעודת הודיה", מספר יגאל, "הגיעו הרבה אנשים, היה כאן..." מלא? "אצלנו לא אומרים פיצוץ, אז נאמר שהיה גדוש". ציפורה: "אנשים הקיפו אותנו בחגורת אהבה". יגאל: "מרגישים כאן כמו אחים וזאת שמחה של כולם. בשלוש השנים האחרונות התחדש מנהג: מי שיש לו אירוע – וברוך ה' יש פה הרבה נסים – מוציא שולחן עוגיות ושתייה, וכולם באים לברך. עשינו התוועדות ואמרנו 'צריך לקבל החלטה טובה', אז אחד מהחבר'ה אמר שבחנוכה, כשנחלק סופגניות לחיילים, כולם יצטרפו לפעילות, והם אמרו: 'מצטרפים'". איזו השפעה יש לפעילות חב"ד על החיילים ברצועה? "חלק חוזרים בתשובה וחלק, שבאו עם רושם מסוים על המתנחלים, רואים פתאום חבר'ה שדואגים להם, שמחייכים. לא כולם נהיים ימנים או דתיים, אבל לפחות הם לא נגד. "יום אחד אמר לי מישהו שחב"דניק בשם ערן מוסר לי ד"ש. לא זכרתי מי החב"דניק הזה. הסתבר שהוא מילואימניק שפיקד על אחת היחידות ברצועה, וכשהבאנו להם חנוכייה, הצענו לו להדליק והוא לא רצה. החיילים שלו צעקו 'ע-רן! ע-רן!', תפסו אותו חצי בכוח והוא הדליק את החנוכייה. אחר-כך הוא נדלק על העניין והלך לחפש מה זה חב"ד". הוא הדליק את החנוכייה והחנוכייה הדליקה אותו. "כן. ובתחילת האינתיפאדה הגענו עם עוגיות, קפה שחור ומרק לכל הרצועה. היה חייל באל-בורייג' שהגענו אליו בשתיים בלילה, אז הוא אמר 'מה, חבר'ה כאלה יש בגוש-קטיף? כשאני אתחתן, אבוא לגור כאן'. וכך באמת עשה". תנועת חב"ד תומכת ביישוב הארץ, הרבי הדגיש את חשיבות השמירה על שלמותה. יש חב"דניקים בכמה יישובים, אבל למה לא באים לגור ביש"ע בקבוצות גדולות? "לכל אחד יש תחום בו הוא מצטיין. הצנחנים יודעים להסתער, הטנקיסטים יודעים להיות טנקיסטים. גם בעם ישראל יש הרבה זרמים, אז הזרם הדתי-לאומי, הציוני, מצטיין במה שהרב קוק הוביל. הצד החזק של חב"ד הוא קירוב לבבות. יש הנחת תפילין במרכזים, דאגה לחיילי צה"ל ועוד. היום אנחנו כבר בתקופה של גאולה ויש עירוב, יש חב"דניקים ביישובים". יש קשר בין החב"דניקים ברחבי יש"ע? "יש תשעה סניפים ויש ועד בתי חב"ד ביש"ע. אנחנו חברים וחולקים רעיונות וחוויות. השליח באלון-שבות השיג תרומה של חת"תים מחו"ל וחילקנו בינינו כדי לתת למתיישבים ולחיילים". ומתי יקום יישוב כמו כפר-חב"ד ביש"ע? "שאלה טובה, אין לי תשובה. מי כמוני רוצה שיבואו עוד. כל חודש יוצאים עשרות שלוחים חדשים למקומות נידחים בעולם, אבל לפה לא מצאנו שליחים נוספים. אולי צריך לחזק את העניין של ארץ ישראל. "אבל תושבי כפר-חב"ד מחזקים את יש"ע, יש עמותה שדואגת למתיישבים ויש תורמים, יש גן בכפר-חב"ד שמאמץ את הגן בנוה-דקלים – שולחים משלוחי מנות, מארחים את הילדים. תלמודי-תורה בכפר אספו משלוחי מנות לכל גוש-קטיף, החבר'ה מנחלת-הר-חב"ד בקריית-מלאכי מגיעים כל שנה עם אוטו מלא משלוחי מנות ומחלקים. החב"דניקים נותנים גב להתיישבות. המבנים בחברון הם רכוש חב"ד – הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק) קנה את זה, והרבי מלובביץ' נתן לרב לווינגר את הקושאן ואת הרשות להשתמש. קיים גם מרכז גוטניק וכל ישיבת שבי חברון זו ישיבת חב"ד למעשה". באים אליכם לפעמים תושבים מגוש-קטיף בשביל לקרוא באגרות הקודש או בספרות חב"ד אחרת? "כן, ויש גם מי שרוצה כתבות מביטאון של חב"ד ומישהו שנולדה לו בת ושואל אותי מה העמדה של חב"ד לגבי שם שנגמר עם א-ל, אם יש איזה מאמר של הרבי". אוברול לנשמה כמה ימים אחרי הפיגוע, נוה-דקלים. "דבר אחד אני יכולה להגיד לך", אומרת ציפורה, "אחרי מה שקרה אני לא דואגת ולא מפחדת. הרגשנו שמירה א-לוקית כל כך חזקה, מה יעזור לפחד? למי מועיל הפחד? איפה שנמצאים – הקב"ה שם. לעבור ברמזור או לבוא לגוש-קטיף – בשבילי זה אותו הדבר. "אני אדם ולא מלאך, כשעברתי שם אחר-כך הרגשתי פתאום מלא זכוכיות, אבל אני לא אתן לפחד שיהרוס לי את החיים, צריך לא להגיע למצב שלא אתן לילדים לנסוע ושלא אהיה אני". כבר בדרך הביתה היא חשבה 'אני מרגישה שהקב"ה שומר ואני אספר את זה לכולם כי זה לא אישי, זה היה שלנו, של הגוש'. "אולי יש לנו שליחות להגיד כאן: 'ה' עשה לנו חסד שאנחנו לא יושבים עכשיו שבעה'. יש הרבה עבודה רוחנית, אני מקווה שנעשה את זה נכון". בחג הסוכות בשנה שעברה ישבה כל משפחת קירשנזפט עם אורחיה ואכלה בסוכה. כששמעו פתאום רעש, "כמו אגרוף בשולחן" הם אומרים, וכל הכלים קפצו – לא הבינו מה מקורו. "דפנות הסוכה נשארו שלמות והבנו שזה לא פצמ"ר, אבל לא מצאנו מה זה והמשכנו לאכול". בצהריים יגאל נרדם וחלם שיש לו חור בשולחן. כשקם, הוריד את המפה וראה חור מקליע באמצע השולחן. אז גילה חור גם בסכך, בדיוק באמצע. "זה היה נס גדול. כולם ישבו מסביב וזה נפל בדיוק באמצע". "אם ליהודי יש הסתכלות נכונה, של אמונה", אומר יגאל, "אז כשקורה לו אירוע שנראה עצוב, שנראה כאסון, הוא מבין שהכל לטובה. חובה עליו להתאמץ ולהבין איך זה לטובה". ציפורה אומרת שהיא התחזקה. "כאילו הקב"ה אמר לי: 'קחי את העניינים לידיים'". מה שאתם אומרים זה שבעצם ה' הטעין אתכם בכוח כמו סוללה שצריכה להעביר הלאה, לספק כוח למכשיר כלשהו? "ממש, אלה המלים. זה שיפוץ מנוע, את מבינה? הוציאו, חיזקו, תיקנו והחזירו. ואיזו החלטה טובה נחליט? שבונים קומה שנייה? שהולכים לכנסת לשנות איזה חוק? צריך שנהייה יותר טובים. זה מתחיל במעגלים קטנים. אם את מתחילה בקטן זה כבר יגדל לבד, כמו אבן קטנה שזורקים למים ועושה עוד ועוד מעגלים". העיניים של ציפורה נפצעו מרסיסי זכוכית, ובחשכה היא לא ראתה את הדרך, כי איך אפשר לפקוח עיניים כשהכאב כה חד. אבל עכשיו אני יושבת מול אישה שרואה היטב את הדרך, עיניה פקוחות ואת החושך מפזר האור שלה: "צריך לפקוח את העיניים, בכל אחד יש המון דברים טובים וצריך להוציא את הטוב מעצמנו ולרוץ עם זה, לא להיכנס לשגרה. אנחנו נמצאים בתקופה שאפשר לעזור זה לזה, לא להתחשבן, לתמוך, להיות טובים יותר. אולי זה מה שרוצים מאתנו. הרבי אמר 'תפקחו את העיניים, בכל דבר קטן תראו את טובו של הקב"ה'". יגאל: "כתוב בפרקי אבות 'שוב יום אחד לפני מיתתך' ואף אחד לא יודע מתי – יהודי חוזר הביתה ומנמנם באוטו... זה מוסר השכל גדול, שכל יום יהודי יכול להילקח לבית עולמו. צריך לעשות מה שיותר. לא לבזבז את הזמן עם טלוויזיה או שטויות כאלה, אלא לעשות מה שהקב"ה רוצה – לעזור ליהודים, לעשות גמילות חסדים, להתפלל, ללמוד תורה, לחיות כמו יהודי, לנצל כל דקה ודקה".
הוסף תגובה
3 תגובות
1.
L-COL
י"ח חשוון ה׳תשס״ד
KATAVA YOZET MIN HAKLAL AL ANASHIM YOZIM MIN HAKLAL KEN YIRBU KMOTAM ANI OVERET LEHITNACHALUT TAVIU OD KATAVOT AL MESIRUT NEFESH TODA!!! M
3.
תיקון עובדות
כ"א חשוון ה׳תשס״ד
ב"ה , נכנסו לרכבנו ' רק ' 3 קליעים . נורו כ- 90 כדורים והנס גדול . יגאל קירשנזפט.
4.
פשוט נס מדהים
כ"א כסלו ה׳תשס״ד
מאיפה אפשר לראות עוד תמונות ועוד פרטים?
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.