בענין הציצית יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל – ה"זוג" הקבוע שחולק בהרבה מאוד דברים. לפי בית שמאי, צריך לשים ארבעה חוטים בכל כנף של הציצית, אולם לפי בית הלל צריך לשים רק שלושה חוטים (מנחות מא, ב). למעשה, ההלכה נפסקה בענין זה כמו בית שמאי, ולכן אנו שמים ארבעה חוטים בכל כנף של הציצית והטלית [אלא שאנו כופלים כל חוט לשנים כך שזה נראה כמו שמונה חוטים].

המחלוקת הזאת מתאימה בעצם להבדל כללי בין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי תמיד מחמירים ובית הלל מקילים. גם כאן, בית שמאי מחמירים ואומרים לשים ארבעה חוטים, ואילו בית הלל מקילים ומסתפקים בשלושה חוטים. אולם כמובן יש בענין זה עומק נוסף: בית שמאי לא סתם באים להחמיר – אלא שאכן המספר ארבע יש לו שייכות לענין, וכמו כן בית הלל לא סתם באו והקילו, להוריד חוט אחד – אלא שלדעתם יש הדגשה דוקא על המספר שלוש.

מה באמת תוכן הענין? מה ההבדל בין המספר שלוש למספר ארבע?

ההבדל הוא, שהמספר שלוש מסמל את עם ישראל כמו שהם בתולדתם. מיד שיהודי נולד, הוא נכנס לעם היהודי שהוא עם "משולש": עם ישראל כולל בתוכו כהנים, לויים וישראלים; כך גם אנו יודעים שהעם היהודי גאה באבותיו, שאנו מזכירים בתפילותינו פעמים רבות את זכותם: אברהם, יצחק ויעקב – שוב המספר שלוש, שלושה אבות.
ואילו המספר ארבע מסמל את התוספת, את מה שיהודי מוסיף על ידי עבודה, מאמץ ויגיעה. שלוש רומז למצב הטבעי, ואילו ארבע – שלוש ועוד אחד – רומז לתוספת שיהודי מוסיף על ידי עבודתו ויגיעתו בכחות עצמו.

לכן מוצאים אנו שפסח באופן כללי מתחלק לשלש – "כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור"; ואילו סוכות מתחלק לארבע – ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה.

כי:

פסח הוא הזמן של לידת עם ישראל. אז בא הקב"ה וגאל את בני ישראל ממצרים, הפך אותם לעם, כמו ילד קטן שנולד זה עתה – ומצד התולדה שייכים בני ישראל למספר שלוש [ואכן, בפסח בני ישראל לא נגאלו בזכות העבודה האישית שלהם – אלא בזכות אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, שלושת האבות];

ואילו סוכות הוא חג יותר מאוחר, שנוצר לאחר שבני ישראל הספיקו להתקדם ולהוסיף בכחות עצמם. לכן סוכות בא לאחרי ימי חודש אלול, ראש השנה ויום הכפורים, ימים שבהם בני ישראל עובדים על עצמם וחוזרים בתשובה, מוסיפים בתורה בתפילה ובמעשים טובים – ולכן הוא שייך דוקא למספר ארבע.

ואכן, כידוע, הרי שארבעת המינים רומזים הם לחילוקי המדרגות שבקרב בני ישראל – אבל לא לאותם הבדלים טבעיים שאי אפשר לשנותם, החלוקה לכהנים לוים וישראלים, אלא להבדלים שמצד העבודה: האתרוג שיש בו טעם ויש בו ריח רומז למי שיש בידו תורה ומעשים טובים; הלולב שיש בו רק טעם רומז למי שיש בו רק תורה; ההדס רומז למי שיש בידו רק מעשים טובים; והערבה למי שאין בידו לא זה ולא זה. בכל מקרה, לא מדובר בהבדלים טבעיים שנולדים אתם – אלא להבדלים שנעשים אחר כך, לאחר שהאדם מתבגר ועובד על עצמו.

זהו איפוא ביאור המחלוקת בענין הציצית – אם צריך שלושה חוטים או ארבעה:
לפי בית הלל, מספיק שיהודי מתנהג לפי הטבע והתולדה. הוא שומר על יהדותו הטבעית, כפי שקיבל אותה משלושת האבות, וכפי שמתאים לעם "משולש" (כהנים, לוים וישראלים);

אולם בית שמאי מחמירים, ודורשים מיהודי שלא יסתפק בהיותו חלק מהעם ה"משולש", אלא יוסיף ויעבוד את ה' בכחות עצמו וביגיעתו האישית. להוסיף על השלוש עוד אחד, ולהגיע למספר ארבע.

ב.

ולמעשה, רעיון זה קשור גם לימים שאנו עומדים בהם עתה – לקראת סופו של החודש השלישי, חודש סיון, ותחילתו של החודש הרביעי, חודש תמוז:

חודש השלישי, חודש סיון, הוא החודש של קבלת התורה – יהודי מקבל את התורה כפי שניתנה לו מלמעלה, ללא שינוי וללא תוספת, והרי התורה גם היא תורה משולשת [תורה, נביאים, כתובים];

אמנם לאחר מכן נדרש יהודי להוסיף על התורה – לא חלילה במובן של להוסיף על מה שכתוב בתורה, אלא להוסיף את ענין המעשה: לאחר שיהודי לומד את התורה, הוא מיישם אותה בפועל ממש, ובכך הוא מוסיף על התורה שלמד. כי התורה היא אמנם דבר נפלא ושלם, אבל דבר אחד אין ביכולת התורה עצמה לעשות: לבצע את הדברים בפועל ממש בתוך העולם.

זו התוספת שמוסיף יהודי על התורה המשולשת – את ענין המעשה בפועל, הענין הרביעי. וזהו איפוא החידוש של חודש תמוז, החודש הרביעי, שבו מדגישים את המעשה בפועל.

וזוהי המעלה של ה"חודש הרביעי" לגבי "חודש השלישי", באופן של "מעלין בקודש": לאחרי העילוי של "חודש השלישי" שבו ניתנה התורה כדי "לעשות שלום בעולם", אז באים ל"חודש הרביעי" שתוכנו הוא עשיית השלום בעולם, דירה לו יתברך בתחתונים, בפועל ממש.

מקורות: "רשימות" חוברת מח. התוועדויות תשד"מ ח"ג ע' 2060 ואילך (וראה שם באריכות).