מערכת COL
|
יום ד' סיון ה׳תשס״ו
31.05.2006
דרשה לחג השבועות / רעיון לשבת
מדוע באמת חג השבועות שייך דוקא ליצחק אבינו? למה האירוע של מתן תורה יהיה שייך דוקא ליצחק – יותר מאשר לאברהם ויעקב? ■ דרשה עבור אנ"ש והתמימים ב'כתבה מלאה'
שלושת הרגלים, אומרים חז"ל, מקבילים הם לשלושת האבות: פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק, וסוכות כנגד יעקב.
לקשר הזה יש רמז בתורה:
על אברהם מסופר שהוא אמר לשרה "לושי ועשי עוגות" – וחז"ל מפרשים, שהיה זה בחג הפסח, ואברהם ציווה לשרה להכין מצות;
שבועות הוא הזמן של מתן תורה, ועל מעמד מתן תורה מסופר כי הוא היה מלווה "בקולות וברקים .. וקול שופר חזק מאד". מהיכן היה השופר הזה, שממנו נשמע הקול החזק? מסבירים חז"ל, כי שופר זה היה הקרן של "אילו של יצחק" – אותו איל שהוקרב על המזבח כתחליף ליצחק שנעקד שם;
ועל יעקב כתוב שהוא חנה במקום שנקרא בשם "סוכות", "ולמקנהו עשה סוכות" – הרי רמז לקשר של חג הסוכות עם יעקב.
אולם כמובן עלינו להבין גם את תוכן הענין:
מדוע באמת חג השבועות שייך דוקא ליצחק אבינו? למה האירוע של מתן תורה יהיה שייך דוקא ליצחק – יותר מאשר לאברהם ויעקב? היכן רואים בחג הפסח את הקשר עם אברהם – ואילו בחג השבועות את הקשר עם יצחק?
[על הקשר של יעקב עם סוכות נעמוד בהזדמנות אחרת בל"נ, בסמיכות יותר לחג הסוכות].
ב.
נקודת הענין היא, שההבדל הכללי בין אברהם ויצחק הוא ההבדל בין חסד וגבורה. כידוע ומבואר בתורת הקבלה, אברהם מדתו היא מדת החסד, והוא הצטיין במעשי חסד נפלאים, הכנסת אורחים וקירוב לבבות; ואילו יצחק מדתו היא מדת הגבורה, והוא הצטיין בעיקר בעבודה עצמית מופלאה, יראת שמים עצומה ופרישות מהעולם בדרגא גבוהה ביותר.
לכן חג הפסח שייך לאברהם, שבו נאמר "לושי ועשי עוגות", כי ענינו של חג הפסח שייך למדת החסד, מדתו של אברהם.
היכן נאמר פסוק זה של "לושי ועשי עוגות"? פסוק זה נאמר בסיפור התורה אודות הכנסת האורחים של אברהם, שהמלאכים הגיעו אליו והציגו את עצמם כערביים "המשתחווים לאבק רגליהם", עבודה זרה במובן הכי ירוד ושפל. והנה, אברהם נהג כאן במדת חסד נפלאה, ולמרות שהאורחים היו נראים כמו "ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם" – היינו, עובדי עבודה זרה במדריגה פחותה ביותר, שמשתחווים לאבק שמתחת רגליהם, בכל זאת לא התחשב אברהם בכך ודאג לצרכיהם בשלימות;
ובזכות זה זכו בניו לחג הפסח: למרות שהיו אז ישראל במדריגה שפלה, עד כדי כך שמדת הדין טענה: "הללו (המצריים) עובדי עבודה זרה והללו (ישראל) עובדי עבודה זרה" – בכל זאת לא התחשב הקב"ה בחשבון זה, וגמל חסד עם בני ישראל ביציאת מצרים.
ג.
אולם חג השבועות שייך ליצחק – מדת הגבורה.
לאחר חג הפסח, שבו הקב"ה גמל עמנו חסד והוציא אותנו ממצרים למרות שלא היינו ראויים לכך – מגיע חג השבועות, שבו הסדר הוא אחר: כאן הקב"ה כבר נותן לנו את התורה, ודורש ממנו עבודה ויגיעה עצמית. אם עד כה היינו כמו ילד קטן שאביו מטפל בו ודואג לו בחסד חנם – הרי כעת אנו כבר בבחינת תלמידים בוגרים, שמצפים מאתנו להתמסרות, יגיעה ועבודה עצמית.
כדי להצליח בלימוד התורה, אי אפשר להתפנק ולנוח. יש צורך פשוט ביגיעה ועבודה, מאמץ והתמסרות. כאשר התלמיד שומע שיעור עמוק – הוא לא יכול לשבת רגל על רגל ולסמוך על כך שהדברים יכנסו איכשהו לתוך אזניו, אלא עליו לשבת באימה וביראה, מתוך רצינות, עיון והעמקה. גם כאשר יהודי לומד לעצמו תורה, הרי מלבד היגיעה בלימוד עצמו, הוא צריך להיות מוכן ל"יסורים" במובן הנפשי:
כאשר אדם מתחיל ללמוד, הוא מיד מבחין בכמה דברים קשים ובלתי מובנים. וככל שהוא מעמיק בלימודו, כך הוא רואה כמה דברים לא מסתדרים. יתכן והאדם 'בונה בנין' שלם, מגיע למסקנה מסויימת לאחר מאמץ רב – והנה לפתע הוא מוצא קושיא על כך, וצריך לסתור את כל הבנין שנבנה בעמל רב...
וכך אנו מוצאים בשעת מתן תורה עצמו, את ההדגשה על היראה והחרדה: "ויחרד כל העם אשר במחנה", "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". יותר מזה: בני ישראל "לקחו קשה" כל כך את הענין, עד ש"פרחה נשמתם"! והקב"ה החזיר להם את הנשמה על ידי טל תחיה.
מכאן הקשר המיוחד של שבועות עם יצחק אבינו, שהוא נעקד על המזבח כקרבן עולה, ומסר את נפשו לה' כקרבן עולה. ויותר מזה, כפי המבואר בחז"ל (פרקי דר' אליעזר פרק לא קרוב לסופו; זהר ח"א ס, א. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 135 הערה 43), הרי בשעת העקידה "פרחה ויצאה נשמתו של יצחק", והיתה אצלו לאחר מכן תחיית המתים – ממש כמו בני ישראל בעת מתן תורה.
זהו איפוא המסר מחג השבועות והקשר ליצחק – לכן במתן תורה נשמע קול השופר מאילו של יצחק דוקא – הצורך בהתמסרות וביגיעה לצורך לימוד התורה. וכפי שמבואר בטעם המנהג לקרוא בשבועות את מגילת רות (וגם לפי מנהג חב"ד קוראים את כל מגילת רות בתוך תיקון ליל שבועות), "ללמדך שניתנה תורה ביסורים" – "יסורים" במובן הנפשי של יגיעה ועמל.
ובזכות ההתמסרות לקב"ה ולתורתו, בדרכו של יצחק – נזכה לקיום הברכות שהבטיח הקב"ה בעת עקידת יצחק, ונשבע עליהם: "בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך ואת יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" – שזה גם הרמז בשם "שבועות", מלשון שבועה, על שם השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם בזכות עקידת יצחק – ושיהיה בגילוי בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
מקורות: לקו"ש ח"ט ע' 30-31. תורת מנחם ח"ד ע' 213 ואילך. שיחת חג השבועות תשכ"ו. ועוד.
לקשר הזה יש רמז בתורה:
על אברהם מסופר שהוא אמר לשרה "לושי ועשי עוגות" – וחז"ל מפרשים, שהיה זה בחג הפסח, ואברהם ציווה לשרה להכין מצות;
שבועות הוא הזמן של מתן תורה, ועל מעמד מתן תורה מסופר כי הוא היה מלווה "בקולות וברקים .. וקול שופר חזק מאד". מהיכן היה השופר הזה, שממנו נשמע הקול החזק? מסבירים חז"ל, כי שופר זה היה הקרן של "אילו של יצחק" – אותו איל שהוקרב על המזבח כתחליף ליצחק שנעקד שם;
ועל יעקב כתוב שהוא חנה במקום שנקרא בשם "סוכות", "ולמקנהו עשה סוכות" – הרי רמז לקשר של חג הסוכות עם יעקב.
אולם כמובן עלינו להבין גם את תוכן הענין:
מדוע באמת חג השבועות שייך דוקא ליצחק אבינו? למה האירוע של מתן תורה יהיה שייך דוקא ליצחק – יותר מאשר לאברהם ויעקב? היכן רואים בחג הפסח את הקשר עם אברהם – ואילו בחג השבועות את הקשר עם יצחק?
[על הקשר של יעקב עם סוכות נעמוד בהזדמנות אחרת בל"נ, בסמיכות יותר לחג הסוכות].
ב.
נקודת הענין היא, שההבדל הכללי בין אברהם ויצחק הוא ההבדל בין חסד וגבורה. כידוע ומבואר בתורת הקבלה, אברהם מדתו היא מדת החסד, והוא הצטיין במעשי חסד נפלאים, הכנסת אורחים וקירוב לבבות; ואילו יצחק מדתו היא מדת הגבורה, והוא הצטיין בעיקר בעבודה עצמית מופלאה, יראת שמים עצומה ופרישות מהעולם בדרגא גבוהה ביותר.
לכן חג הפסח שייך לאברהם, שבו נאמר "לושי ועשי עוגות", כי ענינו של חג הפסח שייך למדת החסד, מדתו של אברהם.
היכן נאמר פסוק זה של "לושי ועשי עוגות"? פסוק זה נאמר בסיפור התורה אודות הכנסת האורחים של אברהם, שהמלאכים הגיעו אליו והציגו את עצמם כערביים "המשתחווים לאבק רגליהם", עבודה זרה במובן הכי ירוד ושפל. והנה, אברהם נהג כאן במדת חסד נפלאה, ולמרות שהאורחים היו נראים כמו "ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם" – היינו, עובדי עבודה זרה במדריגה פחותה ביותר, שמשתחווים לאבק שמתחת רגליהם, בכל זאת לא התחשב אברהם בכך ודאג לצרכיהם בשלימות;
ובזכות זה זכו בניו לחג הפסח: למרות שהיו אז ישראל במדריגה שפלה, עד כדי כך שמדת הדין טענה: "הללו (המצריים) עובדי עבודה זרה והללו (ישראל) עובדי עבודה זרה" – בכל זאת לא התחשב הקב"ה בחשבון זה, וגמל חסד עם בני ישראל ביציאת מצרים.
ג.
אולם חג השבועות שייך ליצחק – מדת הגבורה.
לאחר חג הפסח, שבו הקב"ה גמל עמנו חסד והוציא אותנו ממצרים למרות שלא היינו ראויים לכך – מגיע חג השבועות, שבו הסדר הוא אחר: כאן הקב"ה כבר נותן לנו את התורה, ודורש ממנו עבודה ויגיעה עצמית. אם עד כה היינו כמו ילד קטן שאביו מטפל בו ודואג לו בחסד חנם – הרי כעת אנו כבר בבחינת תלמידים בוגרים, שמצפים מאתנו להתמסרות, יגיעה ועבודה עצמית.
כדי להצליח בלימוד התורה, אי אפשר להתפנק ולנוח. יש צורך פשוט ביגיעה ועבודה, מאמץ והתמסרות. כאשר התלמיד שומע שיעור עמוק – הוא לא יכול לשבת רגל על רגל ולסמוך על כך שהדברים יכנסו איכשהו לתוך אזניו, אלא עליו לשבת באימה וביראה, מתוך רצינות, עיון והעמקה. גם כאשר יהודי לומד לעצמו תורה, הרי מלבד היגיעה בלימוד עצמו, הוא צריך להיות מוכן ל"יסורים" במובן הנפשי:
כאשר אדם מתחיל ללמוד, הוא מיד מבחין בכמה דברים קשים ובלתי מובנים. וככל שהוא מעמיק בלימודו, כך הוא רואה כמה דברים לא מסתדרים. יתכן והאדם 'בונה בנין' שלם, מגיע למסקנה מסויימת לאחר מאמץ רב – והנה לפתע הוא מוצא קושיא על כך, וצריך לסתור את כל הבנין שנבנה בעמל רב...
וכך אנו מוצאים בשעת מתן תורה עצמו, את ההדגשה על היראה והחרדה: "ויחרד כל העם אשר במחנה", "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". יותר מזה: בני ישראל "לקחו קשה" כל כך את הענין, עד ש"פרחה נשמתם"! והקב"ה החזיר להם את הנשמה על ידי טל תחיה.
מכאן הקשר המיוחד של שבועות עם יצחק אבינו, שהוא נעקד על המזבח כקרבן עולה, ומסר את נפשו לה' כקרבן עולה. ויותר מזה, כפי המבואר בחז"ל (פרקי דר' אליעזר פרק לא קרוב לסופו; זהר ח"א ס, א. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 135 הערה 43), הרי בשעת העקידה "פרחה ויצאה נשמתו של יצחק", והיתה אצלו לאחר מכן תחיית המתים – ממש כמו בני ישראל בעת מתן תורה.
זהו איפוא המסר מחג השבועות והקשר ליצחק – לכן במתן תורה נשמע קול השופר מאילו של יצחק דוקא – הצורך בהתמסרות וביגיעה לצורך לימוד התורה. וכפי שמבואר בטעם המנהג לקרוא בשבועות את מגילת רות (וגם לפי מנהג חב"ד קוראים את כל מגילת רות בתוך תיקון ליל שבועות), "ללמדך שניתנה תורה ביסורים" – "יסורים" במובן הנפשי של יגיעה ועמל.
ובזכות ההתמסרות לקב"ה ולתורתו, בדרכו של יצחק – נזכה לקיום הברכות שהבטיח הקב"ה בעת עקידת יצחק, ונשבע עליהם: "בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך ואת יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" – שזה גם הרמז בשם "שבועות", מלשון שבועה, על שם השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם בזכות עקידת יצחק – ושיהיה בגילוי בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
מקורות: לקו"ש ח"ט ע' 30-31. תורת מנחם ח"ד ע' 213 ואילך. שיחת חג השבועות תשכ"ו. ועוד.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
