בשבועות אלו התחיל 'זמן הקיץ' בישיבות שהוא נמשך זמן קצר יחסית, ובסופו יוצאים התמימים לקעמפים ומחנות קיץ, ובחורים מבוגרים - ל'מרכז שליחות', וזו הזדמנות לשמוע כיצד מחזיקים את אווירת הלימוד בישיבה עד רגע הלימודים האחרון?

יש שיחה ידועה של הרבי באחרון של פסח תשל"ו, שבה הוא מסביר באריכות את תפקידו המיוחד של תמים. ונקודת השיחה היא, שתמים צריך להתעסק בשני קווים: עבודה פנימית עם עצמו, וגם עבודה עם הזולת, להיות נר להאיר ולהביא את אור התורה גם ליהודים שנמצאים מחוץ לכותלי הישיבה.

ונקודה זו היא חידוש גדול של הרבי, וגם חידוש על פני מה שהיה מקובל בתומכי תמימים בשנים הקודמות, שאז עיקר החינוך והעבודה היה בענין של לברר ולזכך את עצמו, אבל הרבי חידש שבדורנו, דור הגאולה, התווסף חיוב נוסף ש'אל תקרא ויקרא, אלא ויקריא', לגלות בעולם את שם ה'.

ולכאורה בהשקפה ראשונה, שתי העבודות הללו הם הפוכות לגמרי: העבודה עם עצמו דורשת מתמים לשבת וללמוד בשקידה והתמדה ולהיות מונח לגמרי בעניני תורה ותפילה. ואילו העבודה עם הזולת היא דווקא לצאת מהישיבה ולהתעסק עם אנשים נחותים ממנו. והדוגמא הכי טובה לזה כמו שהזכרת, 'חודשי הלימוד בקיץ': מצד אחד, במשך זמן הלימוד בישיבה, צריך לשבת וללמוד בשקידה והתמדה עד הרגע האחרון, וכאילו מדובר בזמן הלימוד של החורף שאין קעמפ בסופו. ומצד שני, הרבי כותב שרצונם של מייסדי הישיבה הוא, שבחור יצא מהישיבה במשך הקיץ לכמה שבועות ויסע ל'מרכז שליחות' או למחנה קיץ ויתעסק במסירות גמורה להעביר ליהודי אחר את אותה יראת שמים שספג בישיבה.

אז כיצד באמת, אפשר לשלב את שתי התנועות הללו?

כאן מגיע החידוש הגדול של תומכי תמימים כמו שהוא מואר בתורה של הרבי: הרבי חידש בשיחות שתומכי תמימים נועד לחנך את הבחור ל'הנחת עצמותו'; להחדיר בתמים את ההרגשה ש'אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני', שכל תפקידו בעולם הוא לעשות את רצון הקב"ה ולפעול כאן דירה בתחתונים. וכפי שהרבי אומר באותה שיחה של אחש"פ, שתמים הוא מי שמבטל את מהותו לרצון העליון וכל ענינו זה למלא את התפקיד והשליחות המוטלת עליו.

במילים אחרות, החידוש של תמים הוא בהרגשה הפנימית שלו, בנקודת המוצא שסביבה סובבת כל העבודה. הלימוד והתפילה של תמים הם לא ענין בפני עצמו אלא פרטים בתוך הענין של הנחת עצמותו. הקב"ה רוצה שהוא ילמד תורה - אז הוא לומד, והקב"ה רוצה שהוא יתפלל אז הוא מתפלל. וכך גם בענין של עבודה עם הזולת: תמים מתעסק בענין הזה רק בגלל שתפקידו להיות נר להאיר, והיות שהוא בטל לתפקיד שלו לכן הוא עוסק בזה במלוא המרץ ובאותה חיות שהוא יושב ולומד נגלה וחסידות.

ולכן כשמסתכלים על תמימים רואים באופן מוחשי דבר פלא: גם בחור שניחן בכוחות פנימיים ויש לו יותר חוש בעבודה עם עצמו, בכל זאת כשמגיע יום שישי והוא יוצא למבצעים הוא מתעסק בזה בכל המרץ והחיות כאילו זה כל ענינו בעולם. ומצד שני, גם בחור שניחן בכוחות של השפעה על הזולת, בכל זאת במשך ימי השבוע הוא יושב ולומד בשקידה והתמדה כאילו זה כל השאיפה שלו בחיים. וכל זה מפני שהעבודה אצל תמים היא פרט בענין של הנחת עצמותו ולא ענין בפני עצמו.

ונקודת החינוך הזו היא הכח המיוחד של התמימים שהציב אותם בראש החנית של הפצת תורה לפני עשרות שנים ברוסיה במצב של מסירות נפש כפשוטה, וזה גם נותן את הכח היום, כמה שנים אחרי ג' תמוז, להתגבר על כל המניעות ועיכובים ולעסוק במסירות נפש במילוי התפקיד שלנו.

וזו גם התשובה לשאלה שלך בענין הלימוד בקיץ: כשתמים חדור בהרגשה שכל הלימוד שלו הוא מפני שכך הקב"ה והרבי רוצים, וכן כל היציאה לקעמפ היא מפני שכך הוא רצון העליון, אז אין שום סתירה בין השנים, וכשנמצאים בזמן הלימוד – יושבים ולומדים, וכשיגיע הזמן לצאת מכתלי הישיבה ולברר את העולם – הוא יעשה גם את זה באותה החשק והחיות.

הזכרת שיש שני קווים בעבודה של תמים. השאלה היא, איזה מהם חשוב יותר?

השאלה אינה מה חשוב יותר, שניהם חשובים באותה מידה, אלא השאלה היא מה סדר הקיום של הדברים: איזה קו בא בתחילה ואיזה בא אחר כך, כי ברור שאי אפשר להתעסק בשני הענינים גם יחד.

וכאן צריך לומר בצורה ברורה, שכשיש לאברך או בחור שאלה באיזה ענין, הוא צריך לדעת שהתשובה נמצאת בשיחות ובמכתבים של הרבי. שם נמצאים כל התשובות לכל השאלות וכשלומדים את השיחות והמכתבים סרים בדרך ממילא כל השאלות והפקפוקים.

ידוע מה שאדמו"ר הזקן כותב בתניא שיש 'מרי תורה' ויש 'מרי עובדין טבין'. יש יהודים שענינם הוא ללמוד תורה, ויש יהודים שענינם הוא לעשות מעשים טובים. ולא הפירוש שכל אחד מתעסק רק בענין אחד, אלא שניהם מתעסקים בשני הענינים, רק שלכל אחד יש את הענין המיוחד שבו הוא מתעסק ברוב זמנו, ובענין השני הוא מתעסק רק במקצת זמנו.
וכך הדבר אצל תמים: תמים צריך להתעסק בשני הענינים, אבל יש בזה סדר מסודר: בשנות הישיבה הוא 'מרי תורה', הוא לומד תורה ועוסק בעבודה עם עצמו, ורק בזמנים הפנויים הוא 'מרי עובדין טבין'. ואחרי שהוא מסיים את שנות הלימוד בישיבה ויוצא לשליחות, אז מגיע הענין של 'מרי עובדין טבין' בצורה מושלמת.

והסדר הזה ברור ומפורש בתורה של הרבי, שתפקיד התמימים להיות מונחים לגמרי בענינים של תורה ולהתקדם בלימוד ובעבודה פנימית עם עצמם. וידועים דברי הרבי בל"ג בעומר תשל"ח, שכשתמים יוצא למבצעים הוא צריך להסתכל בשעון, מתי כבר יגיע הזמן שהוא ישוב לישיבה וללימוד, כי זה עיקר ענינו של תמים. ורק אחרי הסדרים ובזמן הקיץ, ובעיקר אחרי החתונה אז מגיע התפקיד של 'מרי עובדין טבין'.

אבל אם העיקר זה הבירור של העולם, מדוע חשוב כל כך הלימוד והעבודה עם עצמו בישיבה?

הרבי דיבר כמה פעמים שכדי ששליח יצליח בשליחות, הוא חייב להיות באופן של רצוא ושוב: מצד אחד, הוא צריך להיות בצימאון להיות ליד הרבי וקשור ודבוק במקור, ומצד שני, הוא צריך להתגבר על הצמאון שלו ולצאת לעולם ולברר אותו. ורק כשההתעסקות בעולם נעשית מתוך קשר ודביקות למקור, אז הוא נשאר כל הזמן בתפקיד של משפיע על העולם ולא להיפך.

וידוע מה שהרבי סיפר, שבשנים הראשונות שהרבי הריי"צ שלח שלוחים, הוא היה מתוועד תחילה 'געשמאקער פארברענגען' והיה מגלה ענינים נעלים ובדרך ממילא עורר אצל הבחורים רצון עצום להישאר ליד הרבי ולהידבק במקור, ואחר כך קרא להם ודיבר אתם לצאת לשליחות. והיינו שבתחילה הוא העלה אותם כמה טפחים מעל העולם, ואז גם כשיצאו מבית חיינו, נשארו במהותם למעלה מהעולם.

וזה בדיוק המטרה בלימוד בישיבה: לפני שבחור יוצא לשליחות, ובכלל לפני שהוא יוצא להתעסק עם העולם, הוא חייב ללמוד חסידות ונגלה במשך כמה שנים ולשמור את התקנות של הרבי, חת"ת ורמב"ם וכו', ולמלא את עצמו באור של תורה והתקשרות לרבי. ורק אחרי ההכנה הזו, הוא יכול לצאת אל העולם ולהתעסק אתו.

ועיקר הענין הזה נעשה על ידי לימוד התורה, כי הרי אנו מתהדרים בשם 'חסידות חב"ד', שענינו של חב"ד הוא שהקשר לאלוקות מבוסס על שכל והבנה, ואז זה גם פועל רגש פנימי ואמיתי לאלוקות. וכך הוא בענין של התקשרות לרבי, שדווקא על ידי לימוד תורה בשקידה והתמדה והתבוננות בעניני חסידות 'בשופי', כלשונו של הרבי, אז נחקק בבחור קשר פנימי לרבי וזה מחזיק אותו בכל המצבים 'מעל העולם'.

ואזכיר כאן את היחידות הידועה שהיתה לר' ניסן נעמנוב, שהרבי אמר לו שהיו שלוש תקופות בציור של תומכי תמימים. תקופה ראשונה בליובאוויטש שבליובאוויטש, שאז הלימוד היה במקום סגור ומבודד וכל העבודה היתה בעבודה פנימית בלי בלבולים. אחר כך התחילו השנים של הרדיפה אחרי לומדי תורה, ואז הלימוד כבר היה כרוך בענין של מסירות נפש בפועל על קיום תורה ומצוות. ואחרי שבאו לאמריקה, התחילה תקופה חדשה שתמימים נמצאים בעולם ו'יודעים את העולם' ובכל זאת לומדים תורה מתוך יראת שמים. והמסירות נפש בתקופה זו היא לעמוד חזק כנגד כל הנסיונות בעולם ולא להתפעל.

והמשמעות של הדברים היא, שתומכי תמימים לא השתנתה. כשם שהחינוך בתומכי תמימים ברוסיה נתן לתמימים את הכח למסור נפשם כפשוטו על לימוד התורה, כך החינוך בתומכי תמימים והעבודה עם עצמו בכותלי הישיבה נותנת לתמים את הכח לעמוד חזק על קיום תפקידו בבירור העולם.

אתה מדבר כל העת על הרצוי ועל התפקיד, אבל עדיין בחור יכול לטעון שהיות שבכוונתו לצאת לשליחות, אז קשה לו לפעול בעצמו לשבת וללמוד בשקידה והתמדה?

שתי תשובות בדבר: הראשונה היא מלמעלה למטה, והשניה מלמטה למעלה: א. כפי שהזכרתי בתחילה, כל הענין של השליחות זה רק פרט בתוך הענין של הנחת עצמותו, של 'אני נבראתי לשמש את קוני', ולא שחסיד יוצא לשליחות כדי להביא לידי פועל את הכשרונות והיכולות שלו.

ולכן בחור שהוא רציני ורוצה לקיים את הרצון של הרבי ולצאת לשליחות, צריך לשבת ולהתבונן היטב בנקודה הזו, שכמו שהרבי דורש ממנו אחרי החתונה לצאת לשליחות, כך הוא דורש ממנו היום לעסוק בעבודת התפילה וללמוד בשקידה והתמדה. וכשם שהוא ישלח אותו בעוד כמה שנים לעיר רחוקה, כך הוא שולח אותו עכשיו לשבת בישיבה וללמוד.
ואדרבה, כאן המקום שתמים יכול לבחון את עצמו היכן הוא עומד: אם הוא לומד עד הרגע האחרון של הסדר, והוא מתעסק באותה חיות בכל הענינים של הרבי, בנגלה ובחסידות ובשמירת התקנות והמבצעים – הרי זה ראיה שהוא חדור בצורה פנימית בענין של הנחת עצמותו. אבל אם קשה לו לפעול בעצמו את הענין הזה, הרי זו ההזדמנות שלו לחזק בעצמו את ההתקשרות לרבי ולהתבטל בצורה מוחלטת לכוונה העליונה.

ב. תשובה נוספת בדבר, מלמטה למעלה: הרבי דיבר כמה פעמים שההצלחה בשליחות כפשוטה, תלויה במהות השליח, שאם הוא ירא שמים ויודע נגלה וחסידות, אז ההצלחה שלו היא באין ערוך. וידוע שבשנות הלמדי"ם הורה הרבי שכל בחור שיוצא ל'מרכז שליחות' ילמד ענין בנגלה וחסידות שיוכל לחוזרו ברבים.

והיום אפשר לשמוע זאת משלוחים רבים, שככל שהשליח הוא בטל יותר למשלח והוא מלא יותר בתוכן פנימי, כך ההצלחה שלו גדולה יותר. ושלוחים מספרים, שיהודים באים לבית חב"ד ורוצים לשמוע שיעור טוב ומובן, וכפשוט שרק מי שמלא בעצמו בתורה ויהדות יכול לתת את זה.

ג. אני רוצה לעבור לחלק המעשי בעבודה של בחור עם עצמו. לפעמים בחור מתאונן שאין לו חשק ללמוד או שאין לו כח לפעול עם עצמו בענין של יראת שמים. כיצר אפשר לעורר ולעודד אותו להתעסק בכך?

הרבי התבטא פעם בנוגע לענין הזה, שכשלוקחים ילד לחיידר ביום הראשון, הוא אינו רוצה ללכת, כי הוא לא מכיר את המקום. אבל אחרי שהולך פעם ועוד פעם הוא לאט לאט מוצא את מקומו. וכך בענין הזה: בדרך כלל בחור שמתאונן שאין לו חשק ללמוד, זה בגלל שהוא לא למד אף פעם בצורה מסודרת ואין לו מושג אמיתי מה זה תורה וחסידות.

ולכן בחור שרוצה להיכנס לענינים, צריך לעשות בתחילה כמה צעדים בעולם התורה ולפתח בעצמו לאט לאט שייכות וחיבור ללימוד, עד שבתוך כמה ימים או שבועות הוא ירגיש שיש לו סיכוי טוב להצליח בזה. בשפת החסידות זה נקרא 'הזזה ממהות למהות', לקחת את עצמו ממקום אחד ולהזיז לצד השני. והפעולה הזו היא החשובה מכל, כי היא גורמת לו מהפכה בחשיבה אודות התורה ואודות עצמו, וזה נותן לו חשק להתקדם הלאה.

וכמו שמובא בתחילת המשך תרע"ב, שכשאדם נמצא במצב רוח לא טוב, אז אין לו חשק לכלום, גם לא לדבר טוב. אבל כשהוא נמצא במצב רוח טוב ויש לו חשק ורצון, אז אפשר לפעול בו הכל. וזה בדיוק מה שבחור צריך לעשות, לעורר בעצמו את הרצון הראשוני לתורה ויראת שמים, ואחרי שהוא קצת נכנס לענין, הוא יקבל חשק ללכת הלאה.

אם אתה יכול להיות יותר ספציפי, כיצד מעוררים את הרצון הראשוני?

לדעתי, בחור צריך למצוא, בעזרת המגיד שיעור או המשפיע שלו, את הדבר שיגרום לו גירוי ומשיכה ללימוד. ובמילים אחרות, למצוא את הענין בתורה שמושך ומסקרן אותו ומתוך זה להתקדם הלאה.

ובפרטיות יותר: יש בישיבה בחורים חסידיים שמקפידים על התקנות של הרבי ושומרים על הסדרים, ואף מתעסקים בעניני חסידות, אבל הם טיפוסים 'מקיפים' יותר וקשה להם להתרכז בלימוד במשך זמן. אז כיון שמדובר בבחור שקשור לרבי ורוצה לגרום נחת רוח, אז הוא צריך לקחת ליד איזה ספר מהתורה של הרבי, לקוטי שיחות או מאמרים או רשימות, ולראות בעינים שלו באיזה חיות הרבי עוסק בעניני תורה ואיזה עומק הוא מגלה בזה. אפשר לחילופין, לקחת קלטת טייפ או וידאו של התוועדות ולראות במוחש כיצד הרבי מבאר באריכות ענין בתורה, בנגלה או בחסידות. וכשבחור רואה בעיניים את החשיבות שהרבי ייחס לענינים הללו, ולא רק שהוא שומע על זה מהמגיד שיעור שלו, זה יכול לפעול בו התעוררות. וכך ינהג במשך כמה ימים ושבועות עד שזה יפעל בו עליה.

וגם אם מדובר בבחור שהוא ברמה פחותה מזו, והוא מתאונן שאין לו כח לפעול על עצמו בעניני יראת שמים ושקידה בלימוד, אז הוא צריך לדעת שלכל בחור יש איזו נקודת חיות - איזה ענין בתורה שהוא נמשך אליו באופן מיוחד. וכשמוצאים את הנקודה הזו ומתעסקים בה, זה יכול להביא חיות בכל הענינים האחרים, עד שסוף סוף הוא ישתתף באופן מסודר בכל הסדרים בתומכי תמימים.

ולכן בחור צריך לחשוב בעצמו, איזה תחום בתורה גורם לו להרגיש סיפוק: יש בחור שנהנה ללמוד גמרא ורש"י לגירסא כי כשהוא מסיים מסכתא או כמות של דפים - זה נותן לו תחושת סיפוק מעצמו. ויש בחור שנהנה ללמוד שאלה ותשובה של רבי עקיבא איגר כי דווקא בדבר עיוני שמצריך מחשבה והעמקה הוא מוצא את עצמו. ויש בחור שמוצא ענין בלימוד שיחה בלקוטי שיחות, כי כך הוא מרגיש קרוב יותר אל הרבי, ויש מי שנהנה בלימוד הלכה בשולחן ערוך לדעת את המעשה אשר יעשון.

על כל פנים, אחרי שהוא מוצא בעצמו את הענין הזה, הוא צריך לעסוק בזה במשך כמה ימים או שבועות, ולפחות חלק מהיום. וכשיראה הצלחה בענין הזה במשך הזמן, זה יתן לו דחיפה להתקדם גם בענינים אחרים עד שהוא יהיה מואר כולו בתורה וחסידות.

וכידוע, שבשנים הראשונות לנשיאות, הרבי היה שואל בחורים ביחידות, באיזה ענינים בלימוד יש להם חיות מיוחדת, והיה אומר לבחור לעסוק בענין המסוים הזה אחרי הסדר, וזה יוסיף לו חיות גם בלימוד במשך היום. ולכן אם יש בחור שלומד טוב ורוצה להתקדם הלאה, אז הוא צריך להשתמש בעצה הזו, ולהתייעץ עם המגיד שיעור או המשפיע באיזה ענינים ללמוד מחוץ לסדר. אבל גם בחור שנמצא בתחילת הדרך, יכול להשתמש בעצה הזו ולעסוק במשך זמן בענין שקרוב אל לבו ובמשך הזמן זה יעודד אותו להתקדם הלאה.

אותו הדבר הוא גם בענין ההתקשרות לרבי: אם בחור רוצה להעמיק את הקשר שלו לרבי, הרי כאמור הדרך הטובה ביותר לעורר בעצמו איזו הרגשה פנימית היא על ידי לימוד התורה בכלל, ובתורת הרבי בפרט.

וכדי שהוא ירגיש שייכות פנימית ללימוד, הוא יכול להשתמש באותה העצה, ולמצוא את התחום המיוחד בתורה של הרבי שמסקרן אותו וללמוד בו: יש בחור שהוא עמקן בטבעו ואוהב ללמוד ענינים עמוקים בנגלה, אז הוא ילמד שיחות של הרבי שמבארות ענינים עמוקים בש"ס ורמב"ם. ויש בחור שאוהב יותר ללמוד ביאורים עמוקים בחסידות, אז שילמד שיחות שמבארות יסודות בחסידות. ויש בחורים שאוהבים לדעת את המבט של הרבי על כל מיני אירועים שמתרחשים בעולם או את ההתייחסות של הרבי לסוגיות מדעיות – הרי הם יכולים לקרוא מכתבים שעסקים בזה, וכמו סידרת המכתבים שמתפרסמת בעיתון כפר חב"ד, 'מורה לדור נבוך'.

והשורה התחתונה בכל זה היא, שיש להתחיל בעבודת ה' מתוך מקום שאתה מרגיש שייכות טבעית אליו, ומתוך זה תוכל כבר להתקדם הלאה.

בזמן האחרון, ההנהלות בישיבות עורכות 'מבצעים' ומעניקות פרסים לבחורים על לימוד והנהגה טובים בסדרים. ויש הטוענים כנגד זה, שיש כאן פגיעה בענין של לימוד מתוך קבלת עול ויראת שמים.

גם בענין הזה, זכינו שהרבי התייחס לכך בעצמו ופתר את כל הספיקות. בחודש תמוז שנת תשכ"ט, הרבי דיבר בהתוועדות על כך שמשנת תש"י לא קיבל דו"ח מבחור שלמד מאות דפי גמרא בעל פה. והרבי אמר שההנהלה של הישיבה צריכה לעודד על ידי פרסים וכו' שילמדו דפים בעל פה. והרבי הוסיף, שאמנם בעבר לא נהגו לתת פרסים על לימוד והנהגה טובה, וגם בלי פרסים היה פשוט שכך צריך לנהוג, אולם הרבי השיב, שפעם גם לא הלכו עם עניבה ואילו היום כן הולכים עם עניבה...

והכוונה בכך היא, שבעבר האווירה בישיבה ובין הבחורים היתה סגורה ומנותקת מהעולם, ולכן די היה בלימוד מתוך קבלת עול. אבל כיום, בחורים 'יודעים את העולם' יותר, ולכן הלימוד לא יכול להתבסס רק על קבלת עול אלא צריך לדאוג שבחור יהנה מהלימוד וירגיש שהוא פועל משהו בלימוד שלו.

ואחת הדרכים הטובות ביותר לעורר חיות וגעשמאק בלימוד היא על יד קיום מבצע ותחרות, ואחרי המבצע לתת פרסים למצטיינים, וכבר אמרו חז"ל שקנאת סופרים תרבה חכמה.

טענה נוספת שנשמעת בזמן האחרון היא בענין השיעורים בעיון, שלכאורה במקום להתעסק במשך זמן בענין אחד, עדיף ללמוד מסכת אחרי מסכת לגירסא? וכך בענין לימוד החסידות, אולי עדיף ללמוד מאמרים לגירסא במקום להתעסק בבירור ענין אחד לעומק?

כפי שהזכרתי, כשיש שאלות על המבנה של תומכי תמימים, צריך להסתכל בשיחות של מייסדי הישיבה ולראות כיצד הם רואים את המהות של תומכי תמימים.

כשהרבי הרש"ב יסד את תומכי תמימים הוא הבהיר שהכוונה בהקמת הישיבה אינה רק כדי שיהיה מקום ללמוד תורה, כי יש כבר הרבה ישיבות שמלמדות תורה ואין צורך בעוד אחת, אלא הכוונה בהקמת הישיבה היא לגדל דור של יהודים יראים ושלמים שילמדו תורה מתוך יראת שמים. והרבי הוסיף על זה, שהמטרה של תומכי תמימים בימינו היא להחדיר בבחור את ההרגשה של הנחת עצמותו, שכל מהותו היא לעשות את השליחות של הקב"ה.

וכפי שהזכרתי, הדרך הטובה ביותר לקבוע הרגשה פנימית בלב היא על ידי לימוד תורה וחסידות. ואפשר לומר, שבלימוד תורה גופא זה נעשה דווקא על ידי הלימוד בעיון: כשבחור מתייגע במשך זמן להבין נקודה מסוימת ומתבונן בה כמה רגעים, אז הוא נעשה חדור בזה בצורה פנימית. מה שאין כן כשלומד דף אחרי דף לגירסא, אז הלימוד הוא שטחי ומקיף יותר ולא חודר בו בפנימיותו.

ואם כך הוא בלימוד הנגלה, כל שכן שכך הוא בלימוד החסידות, שכאן ההעמקה וההפנמה של הלימוד הוא חלק חשוב ביותר בלימוד. 

יש כמה מ'הנחות העולם' שהם נחלתו של כל אחד, כמו פלאפון, מחשב ואינטרנט ואמצעי תקשורת אחרים. והשאלה היא כיצד תמים צריך להתייחס לענינים הללו בשהותו בישיבה וגם בהיותו בבית, האם יש לו להתנזר מזה לגמרי או לאו דוקא?

אתה בוודאי לא מתכוון לשאול אם הדברים הללו מותרים או אסורים, כי כבר דנו בזה רבנים וראשי ישיבות, ואין זה עניני כאן. אלא השאלה היא, שהיות שאפשר להשתמש בחפצים הללו באופן המותר וגם לנצלם לענייני היתר, האם זה מתאים לתמים להתעסק בענינים כאלו או שזה סותר למהות של תמים.

כדי להשיב על זה אני רוצה להקדים: הזכרתי קודם את דברי הרבי ביחידות לר' ניסן, שתומכי תמימים היום אינה נמצאת במקום סגור ומבודד, וגם העבודה היום אינה להתבודד ולברוח מהעולם אלא להימצא בתוכו ולפעול בו. אבל כאן חשוב להבהיר בצורה ברורה: העובדה שהרבי הטיל עלינו תפקיד לברר את העולם, אינה מלמדת שאנו שייכים יותר לעניני העולם, חלילה, אלא להיפך: תמים מתעסק עם העולם רק בגל שהרבי נותן לנו את הכוחות להיות בו ובכל זאת לא להיות מושפעים ממנו. וכפי שרואים במוחש, שהשלוחים של הרבי מפוזרים בכל העולם, בנקודות הכי נידחות והכי מבודדות, ובכל זאת הם נשארים שלמים ביראת שמים כמו שהיו בבית חיינו ממש. היינו שהבדידות פועלת בהם רק חיזוק ביראת שמים ולא חלילה הרגשת שייכות לעניני העולם.

ובמילים אחרות, השליחות שלנו לפעול בעולם לא באה להקל, אלא להחמיר: הטילו עלינו תפקיד אחראי מאוד, לצאת מד' אמות של הישיבה אל רשות הרבים, אבל להתנהג ברשות הרבים באותה יראת שמים שמתנהגים בישיבה.
וכדאי להזכיר בהקשר זה, סיפור ששמעתי על הרב החסיד אברהם אליהו אקסלרוד, שהיה רב בבולטימור לפני המלחמה, ובלכתו ברחוב, היה מוציא קצת את הכיפה מחוץ לכובע והיתה בולטת מבחוץ (כמנהג חסידי פולין).

כששאלו אותו מדוע הוא נוהג כך, הוא השיב, שכשהוא הולך ברחוב יכולים לצחוק ממנו על הזקן והפיאות, והוא עלול להתפעל מזה. לכן הוא מוציא את הכיפה מחוץ לכובע ואז גם מי אם מישהו צוחק ממנו – הוא צוחק על הפרט הזה, ומניח לו כבר על הזקן והפיאות... ואפשר ללמוד מכאן הסתכלות של יהודי חסידי על העולם, שיודע את ההגבלות של העולם ומוצא את הדרך להתעלות עליהם.

אמנם יחד עם זה, הרי כולנו בני אדם גשמיים שצריכים לבוא במגע עם ענייני העולם, ואם אפשר, צריכים לנצלם לענייני תורה ויראת שמים. ולכן צריך להגדיר זאת כך: תמים יכול להתעסק עם עניני העולם בתנאי שהעסק שלו בזה הוא זמני בלבד, וביכולתו לעזוב את זה בכל רגע ולחזור ללימודו. וכמו שסדר הישיבה הוא, שמפסיקים מהלימוד והולכים לאכול ארוחת צהרים או ערב, ואין זה סתירה לסדרי הלימוד, כי אחרי שהוא משביע את רעבונו ומסיים את האוכל, הוא שוכח מהאוכל וחוזר בכל מהותו ללימוד.

אבל כל זה בדבר שהוא זמני מעצם מהותו, אולם אם מדובר בענין שתופס אותו במשך כל היום, וגם בשעת הלימוד והתפילה הוא אינו מתנתק מזה, הרי זה סתירה גמורה למהותו של תמים. כי איך יתמסר ויתעסק עם משהו בצורה פנימית אם כל הזמן הוא קשור לענינים שקורים מחוץ לכתלי הישיבה ואין להם שום שייכות לעניני תורה ומצוות. וכידוע, שאי אפשר להיות תפוס בשני ענינים - או שאתה מונח בתורה או שאתה מונח בענינים אחרים.

וכך הדבר לגבי כל אמצעי התקשורת שהוזכרו לעיל: אין כאן ענין של אסור ומותר, כי דברים האסורים על פי שולחן ערוך הם אסורים לגמרי ואין מה לדון בזה. אלא כאן מדובר לגבי חפצים בעולם שאפשר להשתמש בהם באופן של היתר, ולכן בחור צריך לשבת עם עצמו ולחשוב היטב כיצד ההתייחסות שלו לכל הענינים הללו: אם ביכולתו להשתמש בזה שעה מועטת ביום ואחר כך להתנתק מזה לגמרי, זה ענין אחד. אולם היות שמדובר כאן בענינים שמטבע מהותם הם אינם נגמרים וטורדים כל העת את ראשו של הבחור, הרי אם הוא מעוניין לחקוק בלבו הרגש פנימי לענינים של הרבי ולהצליח ולהתקדם בלימוד, הוא לא יכול להתעסק בשני ענינים יחד והוא חייב לנתק את עצמו מהנעשה מחוץ לכתלי הישיבה.
ורואים במוחש שגם אם בהתחלה קשה לפעול בעצמו להתרכז רק בעניני תורה, אבל אחרי משך זמן קצר זה נעשה קל ופשוט יותר.

לפני סיום, אתה משמש כראש ישיבת תומכי תמימים ברוסטוב ששוכנת בביתו של הרבי הרש"ב נ"ע. והמעלה ללמוד בבית של הרבי הרש"ב מובנת מאליה, אבל האם יש מעלה מיוחדת בזה שהישיבה נמצאת במקום רחוק יחסית?

באופן כללי, בשביל שישיבה תצליח והתלמידים יהנו להיות בה, צריך להיות שני דברים: א. שצוות ההנהלה יתמסר לכל אחד מהבחורים באופן אישי, ויראה לו את הדרך הנכונה להתקשר לרבי באופן פנימי שזהו יסוד העבודה, ולהתקדם בלימוד התורה והליכה בדרכי החסידות. ב. שהמקום יהיה מסודר בגשמיות, בתנאי המקום והמטבח וכו'.

ואכן העובדה שהישיבה נמצאת הרחק משאונה של העיר, מסייעת להנהלה להתמסר אל הבחורים בצורה מושלמת בלי דאגות נוספות מן הצד. ובעיקר זה נכון לגבי הבחור, שעוד קודם שבא ללמוד כאן הוא יודע שעיסוקו בישיבה זו יהיה בענינים ששייכים לרבי, ולכן הוא בא מתחילה בתנועה של התמסרות לרצונו של הרבי, וגם במשך שנת הלימודים בישיבה, העיסוק של הבחור הוא סביב לימוד התורה והנהגה בדרכי החסידות.

אבל יחד עם זה, התנאים הגשמיים בישיבה הם ברמה גבוהה ביותר, הן בפנימיה והן במטבח וכו', ויכולים לראות זאת בחיות ובאווירה המיוחדת בין התלמידים בישיבה. ובמילים אחרות, מבחינה רוחנית יש כאן מעלה גדולה שהבחורים יכולים להתמסר להוראות של הרבי, ומצד שני, התנאים הגשמיים בתוככי הישיבה הם כמו באירופה וארצות הברית.
וברצוני להזכיר את המבצע המיוחד שערכו התלמידים השלוחים בישיבה במשך חודשיים ימים, מי"ד כסלו עד יו"ד שבט, שענינו היה להגביר את רגש האהבה וההתקשרות של התמימים לרבי, וזאת על ידי התעסקות בפועל בכל משך היום בהוראות המיוחדות של הרבי לתמימים. ושיא המבצע היה, שכמה ימים לפני יו"ד שבט, נסענו על כל התלמידים לחצרות קדשינו למשך שבוע ימים, ובמשך השהות שם למדנו והתוועדנו בבית חיינו ובאוהל הקדוש, ואין לתאר את ההתרגשות הגדולה שהנסיעה גרמה אצל התלמידים ואת גודל הפעולה שלה בחיי היום יום של כל בחור ובחור.

לסיום, אם תוכל לסכם בכמה משפטים כיצד אתה רואה את התפקיד שלך כראש ישיבה בתומכי תמימים?

התפקיד של מחנך בתומכי תמימים הוא, לחנך את הבחור להתקשרות פנימית לרבי ולהתמסרות להוראותיו ורצונותיו הקדושים. והעובדה שהמיקום של הישיבה הוא כאן ברוסטוב, מסייעת לצוות הישיבה, להתמסר לכל בחור באופן אישי ולמצוא את הדרך שמתאימה לו להאיר את עצמו באור וחום חסידי, ולהביא את זה לידי ביטוי בפועל בלימוד התורה והליכה בדרכי החסידות.

וברוך ה' שאנו רואים הצלחה בזה, שבחורים שמשקיעים את עצמם בצורה פנימית בקשר לרבי ובלימוד התורה, פועלים בעצמם שינוי והתקדמות לאין ערוך. ה' יעזור שנזכה למלא את השליחות המיוחדת המוטלת עלינו כמחנכים, להקים דור של תמימים אמיתיים, מסורים למימוש רצונו הקדוש ולהביאו לידי פועל, ובעיקר, הבאת הגאולה האמיתית והשלימה.

------------------
המאמר פורסם בשבועון 'כפר-חב"ד'