מאת יוני קמפינסקי, בשבע

"רגע, רגע! מה הוא אמר?" זו היתה התגובה הראשונה שלי כשהתחלתי להאזין לאלבום החדש של זמר הרגאיי החסידי מתיסיהו. אחרי הכל, הקצב והמבטא הג'מייקני קשה להבנה גם לדובר אנגלית ממוצע.

מתיסיהו, במקור מת'יו מילר, גדל בניו יורק כיהודי חילוני עד שחזר בתשובה בעזרת מוסדות חב"ד לפני כחמש שנים. לאחר שחזר בתשובה החליט להעביר לקהל הרחב את חוויית ההתקרבות ליהדות דרך מוזיקת הרגאיי וההיפ-הופ – סגנון מוזיקלי שהכיר וחיבב בצעירותו.

האלבום החדש Youth ("נעורים"), משלב מוזיקה משלל סגנונות והשפעות, כאשר רוח הרגאיי מורגשת כמעט בכל השירים. בנוגע להבנת המילים שעליה התלוננתי בהתחלה, בפעם השלישית-רביעית מתחילים להתחבר למילים ולכוונת המשורר. ואולי זה באמת הסוד בסגנון המוזיקה הייחודי הזה: קודם כל תתחבר לרוח, למוזיקה, ורק אחר-כך תגיע לטקסטים ולמסרים.

למרות שהוא מוגדר על-ידי רבים כאמן רגאיי יהודי-חסידי, מתיסיהו מבקש שלא נגדיר את סגנון המוזיקה שלו: "המוזיקה שלי לא ניתנת להגדרה. אני לא חושב שאפשר להכניס את המוזיקה שלי לקטגוריה מסוימת. אבל בעיקר יש כאן רגאיי, רוק וראפ".

מתיסיהו נחשב לזמר בינלאומי לכל דבר. ההופעות שלו ממלאות אולמות של עשרות אלפים וקהל היעד שלו, כפי שהגדיר זאת בעצמו, הוא "אינסופי". הוא מוקף ביחצ"נים, מפיקים מוזיקליים שעובדים עם זמרים מפורסמים ונגנים עם שמות בלתי יהודיים, בעליל כמו סליי ופרעה. בהודעות לעיתונות מוגדר האלבום שלו כנושא מסר של שלום ואחדות, כשהפן היהודי-דתי מוצג רק כהשראה של האומן.

אז מה הוא עושה שם כשהוא על הבמה? האם הוא מרגיש שיש לו איזושהי שליחות?

"אני אוהב להופיע ולשיר. זו תמיד היתה המטרה שלי, להיות מוזיקאי", אמר מתיסיהו בראיון שערכנו איתו לא מזמן.

אבל בכל זאת, מה עם המסר? יש מסר?

"אני מנסה לתת לאנשים לחשוב על אלוקים בצורה מעניינת. אני מנסה להכניס את זה למוזיקה".

אבל מה עם כל הפוזות והיחצ"נות? אין פה יותר מדי חיצוניות?

"אני לא רואה את הדברים האלה כמנותקים מאלוקים. אני לא רואה סתירה בשימוש בחיצוניות ככלי לעבוד את הבורא".

טוב, נחזור לאלבום.

ברצועה השנייה שנושאת את שם האלבום, 'נעורים', מנסה מתיסיהו לחזק ולעודד את בני הנוער שעוברים, בכל מסגרת שלא תהיה, משברים שונים ומשונים. "בחור צעיר, הכוח בידיך", הוא שר. "הכה באגרוף על השולחן, תבע את דרישתך... יש לך את החופש לבחור. כדאי שתעשה את הצעד הנכון". והנה הוא מביא אותה בציטוט של האדמו"ר מליובאוויטש: "הנעורים הם המנוע של העולם".

השיר השביעי, 'ירושלים', מחזיר אותנו לשירת הרגאיי המהירה והפחות מובנת, אך את הפזמון אי אפשר לפספס: Jerusalem if I forget you, הידוע לנו יותר כ"אם אשכחך ירושלים". אין מה לומר, נשמע טוב באנגלית...

בשיר התשיעי, 'שלום/סלאם', מדגים מתיסיהו את יכולותיו כ-Human Beat Box, כלומר מחולל קצב אנושי. בקטע מוזיקלי באורך של דקה הוא יוצר בשפתיו קצב תופים שנשמע כמעט כמו הדבר האמיתי. מומלץ להאזין ולנסות לחקות.

אני יושב ומנסה להאזין לשאר השירים, ושם לב שזה קורה שוב – כבר קשה להבין את המילים והמוזיקה קצת מעייפת.

מסקנה: מתיסיהו יצר כאן אלבום משובח המשלב מסרים יהודיים-תורניים עם שלל השפעות חיצוניות. עם זאת, כדי ליהנות בצורה מרבית מהמוזיקה צריך להיות במוזה הנכונה. אני ממליץ להאזין לדוגמיות של השירים שאותם ניתן לשמוע באתרים רבים באינטרנט. אם זה מתאים לכם – תיהנו מאוד. אם לא – בכל מקרה מדובר כאן בתופעה מוזיקלית מעניינת.

בנוגע לשם, אסיים בהסבר קצר. מתיסיהו זה מה שקורה כשלוקחים את השם מתיתיהו, מפקידים אותו בידי אמריקנים חסידיים שמבטאים ת' רפויה כמו ס', נותנים להם לכתוב את זה באנגלית ואז מאייתים את זה מחדש בעברית. ואם אתם רוצים, הוא אומר, אפשר לקרוא לו גם מתיס.


הארץ: המשיח השני מקראון-הייטס

הכתבה מתוך עיתון הארץ:

מבחינת ראס קומו, אין שום דבר מוזר בכך שבן שכונתו, בחור לבן בזקן ארוך, חליפה שחורה וציציות, נהפך לאחרונה לשם החם ביותר בעולם המוסיקה האמריקאי. "מי אומר שהג'מייקנים הכי טובים ברגאיי?! אתה אומר?! אז אני אומר לך שכל אחד יכול לעשות רגאיי. אפילו סיני. המוסיקה של הג'ואיש-רגאיי-מאן מגיעה מבפנים", קומו מתרגש ודופק כמה פעמים על החזה, "היה לו את הרגאיי בפנים והוא הרגיש שהוא יתפוצץ אם הוא לא ייתן לזה לצאת החוצה. יא מאן!"

חיזוקים חיוביים לא חסרים למתיסיהו, איש הרגאיי החב"דניק משכונת קראון הייטס בברוקלין. מאז הוציא לפני כחודשיים את אלבומו "Youth" הוא מכר כחצי מיליון עותקים ממנו בארה"ב לבדה. כמעט בכל יום אפשר לראות אותו בתוכנית טלוויזיה כזאת או אחרת, ואת המוסיקה שלו - שילוב של רגאיי קלאסי עם מוטיווים חסידיים - אפשר לשמוע בכל מקום. עם זאת, למלים החמות שיוצאות מפיו העטור שיני זהב של קומו יש ערך לא מועט. לא רק בגלל הקוקייה הירוקה שבזקנו, השק האדום-צהוב-ירוק שמכסה את חבלי שערו והמבטא הקאריבי העמוק שלו, אלא מפני שהוא מבין דבר או שניים ברגאיי אמיתי. מאחורי זגוגית חסינת כדורים ששומרת עליו מ"אנשים רעים בלי הרמוניה", הוא מנהל בנחת את חנות הבגדים והתקליטים הכי רסטפארית במעוז הקהילה הקאריבית של ניו יורק.

בשדרות נוסטראנד שבשכונת קראון הייטס - שבה גם נדנדות נצבעות בצבעי דגל ג'מייקה ודיוקנו של קיסר אתיופיה היילה סילאסי ניבט כמעט מכל קיר - זהו מעמד נכבד למדי.

במרחק של תחנת סאבוויי אחת מהכאוס השוקק חיים, אננסים וגרפיטי של שדרות נוסטראנד שוכן המרכז הבינלאומי של חסידות חב"ד.

פחות מקילומטר מפריד בין שתי התחנות, אולם מי שיגיח מהאדמה באחת מהן לאחר שביקר בקודמת, יחשוב שהגיע לעולם אחר. ליד תחנת הסאבוויי של שדרות קינגסטון נמצא ביתו של הרבי מלובביץ' - המת-החי המפורסם ביותר בעולם היהודי - ובהמשכו משתרך שטייטעל יהודי אדוק. לא רק צבע העור והבדלי הדת והתרבות מפרידים בין שתי הקהילות הדומיננטיות ביותר בקראון הייטס, אלא גם היסטוריה אלימה. ב-1991, באחת מהתפרצויות האלימות הקשות ביותר שידעה ניו יורק, התכתשו הקהילות לאחר שילד שחור נהרג בתאונת דרכים שבה היתה מעורבת מכונית משיירתו של הרבי מלובביץ'. במהומות נרצחו שני בני אדם ועשרות נפצעו.

האפקט המצטבר שלהן היה חשד הדדי עמוק בין הקהילות. ההצלחה המטאורית של מתיסיהו לא תטהר את המשקעים העכורים. עם זאת, לפחות בקרב צעירים בשכונה, המוסיקה שלו יוצרת בפעם הראשונה דיבור משותף על גרוב, על הצלחה ועל דעות קדומות. "הוא יודע לשיר", אומר ג'ו ג'ו, כשהבסים של "Live at Stubs" - תקליטו הקודם של מתיסיהו - מרעידים את חנות התקליטים שלו.

כמו קומו, גם ג'ו ג'ו מנהל בשדרות נוסטראנד חנות תקליטים שמתמחה ברגאיי, וכמוהו גם הוא מדבר במבטא קאריבי כבד. "הג'ואיש-רגאיי-מאן עושה עכשיו הרבה הרבה כסף", מצחקק ג'ו ג'ו, "אני אוהב את הזרימה שלו, את הגרוב שלו. הוא עושה כבוד לבוב מארלי. שומעים שהוא למד ממנו כל מה שהוא יודע". ג'ו ג'ו, בשנות ה-20 לחייו, תסרוקת אפרו נוסח שנות ה-70 לראשו, לא עושה סיפור מהמראה היוצא דופן של מתיסיהו. "הוא לא רוצה להיראות כמו רגאיי-מאן, אבל הוא יראה את האמת על תרבות הרגאיי", הוא מדגיש בתנועות ידיים תיאטרליות, "אנחנו אנשים שאוהבים תרבות. לא אכפת לנו מאין אתה בא ומה הצבע של העור שלך או מה אתה לובש. ריספקט". ג'ו ג'ו וחברו שנכנס לחנות ומצטרף לשיחה מתחברים גם למסרים החינוכיים של מתיסיהו.

"הוא פונה לאנשים שהחיים שלהם מלאים בחטאים ומנסה לשנות את הדרכים הרעות שלהם", אומר החבר, שלבוש בחליפת טרנינג שחורה עם פסים לבנים וחזהו מעוטר בשרשרת זהב ענקית. "יש לי רק אהבה לג'ואיש-רגאיי-מאן", אומר ג'ו ג'ו. "כולנו באים מאותו מקום וכולנו צריכים לתמוך זה בזה. מה שכן, הייתי רוצה לדעת אם היהודים משם", הוא אומר ומצביע לכיוון שדרות קינגסטון, "קונים את המוסיקה שלו. אם הם מתחברים למה שהוא עושה".

מוסיקה של גויים

התשובה לשאלה אינה פשוטה. אף שלא נדיר לשמוע רינגטונים של מתיסיהו בוקעים מטלפונים סלולריים של תלמידי ישיבה, אי אפשר למצוא כרזות שלו תלויות על הקירות בשכונה. המבוגרים, כך נראה, מסתייגים מהתופעה. "הוא מוכשר כנראה. יש לו קול יפה, אבל בחור חסידי לא צריך להופיע במועדונים מעורבים.

זה מאוד לא מכובד. הרבה יותר מכובד זה מישהו כמו אברהם פריד, שגם גר כאן בשכונה. תכתוב עליו. הוא יותר רציני", אומר מוכר באחת החנויות בשדרות קינגסטון, המבקש ששמו לא יוזכר. צבי ליפצ'יק, שבמשך שנתיים חי עם מתיסיהו ולמד אתו בחברותה בישיבה ובפנימיית "הדר התורה" לחוזרים בתשובה בקראון הייטס, מסכים. "חלק גדול מהקהילה לא יודעת עליו הרבה", הוא מדגיש. עם זאת, הוא אומר כי ברחוב החסידי של השכונה שולטות שתי תפישות עיקריות בנוגע לתופעת מתיסיהו.

"יש אנשים שאומרים שהוא מפיץ מחשבות יהודיות ומסורת יהודית לקהל גדול וזה דבר טוב, אבל יש אנשים שאומרים שצריכים להיות זהירים כי בעצם המוסיקה שלו לא מיועדת לאנשים דתיים. הם אומרים שאנשים עשויים ללכת להופעות מעורבות בגללו, או שתלמיד ישיבה יכול להקשיב למוסיקה שלו ובגללה להתחיל להתעניין יותר מדי במוסיקה של אמנים לא יהודים", אומר ליפצ'ק. גם ישי ויינר, אחד החברים הטובים של מתיסיהו, אינו יכול להישאר אדיש לביקורת. "יש לי בעיה עם כך שזה קהל מעורב, אני לא יכול להגיד לך שלא", הוא מודה. "הרבה אנשים בשכונה אומרים שהמוסיקה של מתיסיהו טובה לאנשים שסטו מהדרך חס וחלילה, אבל לאו דווקא לדתיים. הם לא רוצים מוסיקה של גויים בבית. אפשר להבין את זה. זו באמת מוסיקה שמגיעה מהבלוז, שזה מוסיקה של כושים, אבל אני חושב שמתיסיהו נותן לה את הניצוץ. הוא הופך את החשיכה לאור".

גם כעת, כשמתיסיהו נהפך לסופרסטאר השני של תנועת חב"ד אחרי הסופרסטאר המקורי, המלך המשיח הרב מנחם מנדל שניאורסון, חבריו בישיבה שומרים על קשר אתו. "ההצלחה לא באמת שינתה אותו", אומר ליפצ'יק, "הוא רק הרבה יותר עסוק. אני לא רואה אותו באם-טי-וי כי אני לא רואה טלוויזיה, אבל כשהוא הופיע במנהטן בז' באדר הוא הזמין הרבה חברים. ישבנו למעלה ביציע ולא היינו עם הקהל המעורב מול הבמה, אז זה היה בסדר. מה שהיה מצחיק זה שאחרי שיצאנו החוצה היתה קבוצה של תלמידי קולג' שהצביעו עלי ואמרו 'הנה מתיסיהו!' ורצו להצטלם אתי. הסכמתי, אבל ניסיתי לעמוד ליד הבחורים ולא ליד הבחורות".

להפיץ את הניצוץ

אף אחד לא יודע מתי מתיסיהו יבוא שוב לשכונה. הוא בדרכים עכשיו, מדלג בין אולפנים ומועדונים וקשה להשיג אותו בטלפון הסלולרי שלו, שאת מספרו לא החליף. עם זאת, גם כשיסתיים סיבוב ההופעות הנוכחי, כל חבריו בטוחים שמתיסיהו ימשיך לחיות בשכונה ושבקראון הייטס שום מעריץ לא יטריד אותו. "לא עושים כאן עניין מאנשים מפורסמים", אומר ליפצ'יק, "לאנשים פה לא אכפת מהדברים האלו. לפני זמן לא רב צוות של אם-טי-וי ליווה אותו פה מהבוקר עד הערב במשך שבוע שלם. אף אחד לא עשה מזה סיפור". בנימין פאציק, בן 23 מלוס אנג'לס, שלמד עם מתיסיהו חמש שעות כל יום בשנתיים שבהן היה כוכב הרגאיי בישיבה, מתאר גם הוא אדם צנוע שלא נותן להצלחה לסחרר אותו, אבל אומר שדווקא בקרב החברים יש לפעמים מבוכה מהמעמד החדש של מתיסיהו.

"אני זוכר את מתי בתור בחור מאוד מאוד רציני שרק רוצה ללמוד. בהתחלה לא ידעתי בכלל שהוא בעניין של מוסיקה, ואז, בשמחת בית השואבה לפני יותר משנה, ראיתי אותו מופיע וניגשתי אליו ואמרתי לו, 'יום אחד אני יודע שאתה תהיה גדול. אני מקווה שתזכור אותי'. לפני חודשיים, כשהוא בא לבקר בישיבה, בהתחלה לא היה לי נעים לדבר אתו על מה שהוא עושה, אז שאלתי אותו מה שלום התינוק שלו. בסוף בא מישהו ושבר את הקרח כששאל אם הוא יוכל להשוויץ בזה שהוא היה עם מתיסיהו בחברותה". פאציק אומר שהוא חש שמתיסיהו מחזיר את הרגאיי לשורשיו האמיתיים. "יש תפישה שרגאיי רק עוסק בלעשן גראס וזה ממש לא נכון", הוא מתרגש, "מי שמכיר רגאיי באמת, יודע שברגאיי האמיתי תמיד דיברו על ציון ועל גאולה. מתי בעצם עושה מה שהמשיח אמור לעשות - להוציא את הניצוץ החוצה ולהפיץ אותו. הוא מחזיר את הרגאיי ליהדות". אבל לוויינר, מוסיקאי בעצמו, יש דווקא השגות על איכות הרגאיי בתקליטו האחרון של מתיסיהו. לדעתו, "הוא נהיה יותר מסחרי, המוסיקה הרבה יותר מופקת. אני חושב שהחוזה עם סוני שינה אותו קצת. בתקליט הראשון שלו הכתיבה ממש באה מהלב. הלמידה מצאה את הדרך לתוך ההקלטה. בתקליט הקודם יכולת לשמוע את המלה 'משיח'. בעברית. בתקליט החדש אין משיח. יש רידמפשן (גאולה). זה לא אותו הדבר".

עלונדון: חב"דניק כדוגמה טובה...

סטיבן שפילברג אמר פעם שעבורו סיפור טוב הוא סיפור שאפשר ל"מכור" במשפט אחד. חבדניק ניו-יורקי שומר מצוות שיוצר מוזיקה שמשלבת היפ-הופ, רגאיי ורוק עם אלמנטים חסידיים – זו דוגמא טובה. זה גם סינופסיס מוחץ שפתח למתיסיהו – שיופיע החודש בלונדון - הרבה דלתות. גם עכשיו, אחרי שאלבומו החדש, Youth, הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים בארה"ב – ממשיך הסלוגן הנ"ל לתפקד כטריגר שמביא לו מאזינים חדשים. זה גימיק - אבל עם כיסוי. את הקריירה כ'ראפר רגאיי חסידי' התחיל מתיסיהו כבר לפני חמש שנים בלהקה 'פיי דליד'.

בסוף 2004 הוציא באופן עצמאי אלבום ראשון שהקליט במהלך לימודיו בישיבת 'הדר התורה'. בעקבות סיבוב ההופעות של האלבום שחרר חצי שנה לאחר מכן אלבום בהופעה חיה, 'לייב אט סטאבז', שהפופולאריות העצומה שלו זיכתה אותו בחוזה עם סוני. במרץ, עם יציאת Youth, הפך לאמן היחידי השנה עם שני אלבומים בטופ 40 של מצעד הבילבורד האמריקאי - כאשר 'לייב אט סטאבז' מגיע גם למעמד תקליט זהב עם מכירות של למעלה מ-600 אלף עותקים. מתיסיהו, נולד וגדל כ-מת'יו פול מילר, בן למשפחה יהודית מפנסילבניה, שהתמקמה בשלב מאוחר יותר בוויט פליינס שבניו-יורק.

את תהליך החזרה בתשובה התחיל בעקבות טיול מיוחד לבני נוער יהודים אמריקאיים בישראל. כשהיה בן 19 עבר לעיר ניו-יורק ובמקביל ללימודיו בניו-סקול, החל לבקר באופן תדיר בבית כנסת. כשמקשיבים למוזיקה שלו, קשה לנחש - ועוד יותר לדמיין - שמדובר ביהודי חרדי. מלבד מילים בודדות באידיש או עברית וסלסול חזני פה ושם, מתיסיהו נשמע כמו מישהו עם כמה קעקועים טובים. הטקסטים מושפעים ממקורות יהודיים אך הם לא נשמעים מאולצים או מוזרים - אולי בגלל שרגאיי עם טקסטים דתיים הוא משהו שהושרש כבר לפני הרבה שנים ע"י בוב מארלי ובני תקופתו.

בלונדון הופיע מתיסיהו בפעם הראשונה בנובמבר אשתקד במועדון 'סקאלה' בקינגס קרוס. ההופעה, מול אולם מלא, זכתה לכיסוי בעמודים הראשיים של העיתונות היהודית. בארה"ב, הוא מופיע באם.טי.וי וברשתות ארציות - ולמרות שמתמטית יש שם מספיק יהודים כדי למכור תקליט זהב, הדיווחים מספרים על קהל מעורב. כאן עדיין נראה שההיסטריה היא בעיקר בקרב הקהילה היהודית, שפתאום רבים מבניה נכנסו חזק לקטע של רגאיי והיפ-הופ רוק. אולי בלונדון הוא יוכל להנחיל מחיצה בין גברים לנשים - אחרי הכול, מי היה מאמין שיהודי חרדי יהפוך לכוכב פופ בינלאומי?

מתיסיהו גם לא מופיע בשבת, לא מעשן סיגריות ונשוי פלוס אחד. לחזור בתשובה זה הצעד הכי פחות "קול" שניתן לעשות והכי רחוק מההדוניזם של עסקי הרוק'נרול. אבל בדיעבד, זה בדיוק הצעד הכי חשוב שמתיסיהו עשה בקריירה שלו. בהפוך על הפוך, הוא גם הכי "קול" שיש כי רוק'נרול אמיתי זה להיות מי שאתה, לעשות מה שבא לך ולא לפחד להיות שונה.