ברוכים הבאים למוזיאון הקניידלעך
כ-50 זוגות עיניים קטנות, מלוכסנות ומבולבלות ניסו לאתר את מקור הקול החזק והסמכותי שפנה אליהם מתוך רמקולים חדישים שנתלו על קירות האולם האפלולי. תפאורה צבעונית - יציעים, במה, פודיומים עם לחצנים אלקטרוניים ומסך ענק - שיוותה לאולם במוזיאון הילדים היהודי שבשכונת קראון הייטס שבברוקלין מראה של אולפן שעשועונים טלוויזיוני. "ילדים וילדות, ברוכים הבאים לשעשועון שחיכיתם לו", הרעים הקול, "ברוכים הבאים ל'תורה קונסנטריישן'!".
דלת קטנה ונסתרת נפתחה לאטה בבמה שמול היציעים העמוסים בילדים - כולם ממוצא קוריאני - ועשרות מבטים נרגשים ננעצו בה, כמהים לגלות את שר הטקס של המשחק עם השם המסתורי. כמה שניות לאחר מכן איש המסתורין פרץ לאולפן. צעיר מזוקן וגוצי עם כיפה ארגמנית ומיקרופון "מדונה" לראשו, לבוש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה שציציות ארוכות משתלשלות ממנה. הוא התמקם בנוחות במרכז הבמה וסקר בעיניים עירניות את העיניים הפעורות ואת הלסתות השמוטות שמולו. הוא חייך. הקהל היה שלו.
האיש הצעיר, הת' שמואל מרגולין, בן 20 מווירג'יניה, הסביר את החוקים במהירות. "אתם מכירים את משחק הזיכרון?", שאל את הילדים, בני 4 עד 13, שנשלחו למוזיאון על ידי הכנסייה המתודיסטית המאוחדת החדשה בפלאשינג שברובע קווינס. הילדים צווחו "כן!" במלוא גרון. "אז המשחק הזה הוא כמעט אותו הדבר", המשיך מרגולין, "אבל כאן יש לנו סמלים יהודיים שמסתתרים מאחורי המספרים שממלאים את לוח המשחק. עכשיו, מי יהיו ארבעת המשתתפים? אני צריך שני מתחרים לכל קבוצה".
מוזיאון הילדים היהודי, שחגג לפני שבועיים שנה לפתיחתו, אולי אינו מוזיאון הילדים היהודי היחיד בעולם, אבל ללא ספק הוא הגדול והיקר ביותר מסוגו. 31 מיליון דולר הושקעו בהקמת המבנה החדיש, בן שש הקומות. התקציב הגיע מתרומות שנאספו בעולם היהודי ומהקצבות שהעניקו מדינת ניו יורק והממשלה הפדרלית. המוזיאון, שיזמה חב"ד, נבנה בצמוד למרכז הבינלאומי של התנועה - ביתו של הרבי מלובביץ' ב-770 איסטרן פארקוויי.
"המטרה שלנו", אומר המנהל התפעולי של המוזיאון, הרב שלום בער בוימגארטן, "היא ללמד ילדים יהודים על ההיסטוריה, המסורת והערכים שלהם, וכן לחנך ילדים לא יהודים על אודות היהדות, על מנת לקדם סובלנות ולהילחם באנטישמיות".
נאמנים לדגש שנתן הרבי מלובביץ' על חינוך הדור הצעיר, החלו חסידי חב"ד כבר ב-1986 בפעילות שסללה את הדרך למוזיאון הילדים היהודי. באותה שנה הם ערכו בפעם הראשונה את "יריד הילדים היהודי" במרכז קונגרסים במנהטן, אירוע שמשך אליו קהל אלפים. במשך חמש שנים רצופות ערכו החסידים את היריד והציגו בו היבטים שונים של ההיסטוריה והמסורת היהודית. בשיאו, משך היריד לא פחות מ-75 אלף בני אדם בשבוע אחד.
לדברי הרב בוימגארטן, לאחר כמה שנים הבינו אנשי חב"ד, שאפילו 15 אלף המטרים הרבועים של אולם הקונגרסים ששכרו במנהטן לא יכולים לעמוד במטרות השאפתניות של התנועה. ההתפתחות הטבעית היתה להקים משכן קבע לרעיונות ולתצוגות שהגו הפעילים - מוזיאון גדול ומודרני.
כיום מעסיק המוזיאון 40 עובדים, רובם חסידי חב"ד מקראון הייטס. לדברי איש השיווק הצעיר של המוזיאון, הת' חיים בנימינסון, כ-250 מבקרים פוקדים את המקום בימי חול ובימי ראשון מספרם עולה ל-500. לטענתו, מאז פתיחת המוזיאון לציבור הרחב ביקרו בו כ-180 אלף בני אדם. כל מבקר משלם דמי כניסה של עשרה דולר, ללא הנחות למשפחות מרובות ילדים.
מסטיקים ב"עולם הטוב"
בשעשועון "תורה קונסנטריישן" שהנחה מרגולין בקומת המרתף של המוזיאון הדרמה החלה. מרגולין קבע שהילדים שביציעים מימין לבמה יהיו שייכים לקבוצה אחת, ואלו שבצד השמאלי יהיו בקבוצה השנייה. מרגולין ביקש שני מתנדבים מכל קבוצה ועשרות זוגות ידיים רזות הונפו לאוויר. על הבמה ומול חבריהם שביציעים התמקמו מאחורי הפודיום הימני קיו לי, בת 12, ובראיין, בן שמונה. מאחורי הפודיום השמאלי, נעמדו בהתרגשות פול וג'וש בת', שניהם בני 12. על הקיר שמול הקהל הצווחני זהרו 24 מספרים על גבי מסך ענק.
גונג חזק נשמע והמשחק החל. קיו לי בחרה את המספר 22 וגילתה מאחוריו את "סמל החי, שמייצג את החיים במסורת היהודית", כפי שמרגולין הסביר להם במהירות. הבחירה הבאה של הילדה היתה תשע. מרגולין הקיש בזריזות על מסך המגע ששובץ בפודיום שלו והספרה שעל המסך נהפכה למנורה "שמייצגת את חג החנוכה". לרוע מזלם של קיו לי ובראיין, שני הסמלים אינם זהים והתור עובר לפול ולג'וש בת'. עד שיתאימו את כל הציורים הזהים שמסתתרים מאחורי המספרים, הגויים הקוריאנים הקטנים יתוודעו לסביבונים, משלוחי מנות, אוזני המן ומדורות ל"ג בעומר.
"המקום הזה הוא היי-טקי ומגניב", אומר סטנלי קאנג, בן 13, כשהוא עדיין נרגש מניצחון הקבוצה שאליה השתייך בשעשועון. "למדתי פה על בתי ספר ללימוד תורה, על השבת ועל בריאת העולם וזה היה מפתיע ומעניין. הייתי מופתע כי לא למדתי על הדברים האלו אף פעם וכי הם שונים מהדת שלי. בעצם, לא הכרתי יהודים עד עכשיו בכלל, למרות שידעתי שיש יהודים בעולם", הוא מסביר.
בשעות שבילו ילדי הכנסייה הקוריאנית-מתודיסטית במוזיאון, הם נחשפו לעולם ומלואו של מסורות עתיקות ומנהגים מוזרים. הם עברו דרך "עולם הטוב", שבו התבקשו לרכוש מסטיקים עגולים וצבעוניים ממכונת מכירה שקופה ואז לשגר אותם למסעות פתלתלים שבסופם הם נתרמים כצדקה לבית תמחוי, לבית חולים, או לבית כנסת. הם הרימו שפופרות של טלפונים ציבוריים שמאפרכסותיהן שמעו אנשים מדברים זה על זה ברשעות כדי שילמדו על הכוח ההרסני של רכילות.
הילדים גילו שביום כיפור יהודים נועלים רק נעלי בד וגומי ולעולם לא נעלי עור. הם ראו מה עשה אלוהים בכל אחד מימי הבריאה וצפו נדהמים בגרסה החרדית לאדם וחווה - שתי בובות חלון ראווה שנעטפו עד לצווארן בעלי גפן מפלסטיק. לאחר מכן הם השתמשו בפנסים אולטרה-סגולים כדי לאתר חתיכות חמץ בארונות כלים. חלק מהם אפילו זחלו דרך חור שנקדח בחלה ענקית. לצדה, על שולחן ארוחת שבת עצום ממדים, הם נשענו על קערת מרק קניידלעך אדירה. הם הפנימו את המסר: יהודים מאוד מאוד אוהבים אוכל. הם נראו מאושרים.
מגנטים וכשרות
מה ימים מאוחר יותר, ביום ראשון אחד של ראשית מארס, היה קשה למצוא במוזיאון מבקרים לא יהודים. עשרות משפחות יהודיות - של חרדים, קונסרווטיווים, רפורמים וגם חילונים - נדחסו לתצוגות השונות. מוקד המשיכה הבלתי מעורער היה "הסופרמרקט הכשר".
בתצוגה, שמשחזרת סופרמרקט אמיתי באולם קטן, לומדים ילדים על עריכת קניות והרכבת ארוחות על פי ההלכה. את המוצרים הם אוספים מהמדפים לעגלות קנייה זעירות. בקופות, שבהן מותקנים קוראי ברקוד אמיתיים, הם מתבקשים לסרוק רק מוצרים בשריים לארוחה בשרית או רק מוצרים חלביים לארוחה חלבית. באותה הזדמנות הם לומדים, שמוצרים כמו פירות וירקות מכונים "פרווה" ואותם אפשר לשלב בשני סוגי הארוחות. המסך שמותקן על הקופה מבשר להם מיד אם הם שומרים על כללי הכשרות.
"אני חושב שכל אחד שמגיע לפה מרגיש רצוי", אומר הד"ר רוברט רוטשטיין, רופא עיניים בן 38 מקווינס שמגדיר את עצמו "אורתודוקסי מודרני".
"אתה לא רואה שום דבר מתבדל במוזיאון הזה. אין כאן שום דבר שאומר 'אנחנו טובים יותר מקבוצה כזאת או אחרת'", אמר כשנשאל אם הוא מרגיש בנוח במוזיאון שהוקם על פי תפישת עולמם של חסידי חב"ד. רוטשטיין, שניסה לעקוב בעיניו אחר תנועותיו האקסטטיות של בנו, בן שלוש, שהתרוצץ בסופרמרקט הכשר, הדגיש שחשיבותו של המוזיאון היא בכך שהוא מאפשר למשפחות יהודיות-אמריקאיות לא דתיות "להבין ערכים יהודיים".
במטבח הכשר שבסמיכות לסופרמרקט ניסתה בינתיים אחת מהמדריכות במוזיאון, גולדי חזדן, בת 22, ללמד כמה פעוטות על החשיבות שבהפרדת כלים בשריים מכלים חלביים. חזדן, בת למשפחת "שלוחים" שמנהלים את בית חב"ד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, הגיעה לקראון הייטס כדי להתחזק מהקרבה למקום מגוריו המיתולוגי של הרבי מלובביץ'.
"נסה לשים את שתי הצלחות האלו אחת על גבי השנייה", דוחקת חזדן בילד כבן ארבע ומגישה לו צלחת ירוקה, שאמורה להיות חלבית, וצלחת אדומה, שאמורה להיות בשרית. מגנטים בעלי קטבים מנוגדים מודבקים בתחתית כל אחת מהצלחות, וכשהפעוט מנסה להצמיד אותן זו לזו הן מתרחקות כבדרך פלא. "אי אפשר לשים אותן ביחד, כי אחת היא בשביל בשר והשנייה בשביל חלב", מסבירה חזדן בחיוך לבבי לילד שפוער עיני עגל חלב המומות, "הכלים האלו פשוט לא הולכים ביחד".
"אנחנו מנסים ללמד את הילדים כאן לא רק על החשיבות של שמירה על כשרות, אלא גם להעביר להם את החשיבות שבעזרה לאמא בעריכת קניות, ובכך שהם ילמדו לחכות בסבלנות בתור לקופה", הסבירה חזדן.
כדור גולף בחופה
לעומת הההמולה והצפיפות שבסופרמרקט הכשר, מסלול המיני-גולף שבמרפסת הקומה החמישית של המוזיאון נותר כמעט מיותם. הרוח המקפיאה שנשבה באותו יום ראשון איפשרה רק לאמיצים במיוחד ליהנות מעוד תצוגה חינוכית. באמצעות חבטות כדור קצרות בין תפאורה מושקעת, לומדים שחקני המיני גולף על התחנות החשובות ביותר במסלול חייו של יהודי מאמין.
המסלול מתחיל בהשחלת הכדור בין קוביות משחק, שמסמלות את שנות חייו הראשונות של פעוט עברי. לאחר מכן הם מעבירים את השחקנים ליד פסלון של ציציות ושל תפילין שמסמלים את קבלת עול המצוות, ומיד לאחר מכן הם משלחים את הכדור תחת חופה צחורה. מסלול הגולף הקטן ומסלול החיים הגדולים מסתיימים שניהם בהעברת הכדור מתחת לדמות של זקן בגודל טבעי שמתנודד על כיסא נדנדה, ובקליעתו אל חור שממוקם בסמוך למצבה.
אבל מאוחר יותר, כחצי שעה לפני סגירת המוזיאון, היה קשה לאתר את ההשלמה הרגועה עם מסלול החיים, את הסבלנות והסובלנות ואת "הערכים היהודיים" שניסו להקנות לילדים במוזיאון. אגף "חג הפסח" נראה כמו שדה קרב. קבוצה קטנה של ילדות, בנות ארבע-חמש, התאספה ליד ארון הכלים הכשר לפסח, שאיכשהו הכיל עכשיו את נעלי ה"קדס" שנבזזו מתצוגת יום כיפור השכנה. ילדה החזיקה בידה את אחד הפנסים האולטרה-סגוליים, אך במקום לנסות לאתר באמצעותו את פיסות החמץ החמקמקות, היא השתמשה בו כדי לשבור צלחת פסח עשויה חרסינה. כאשר הצליחה במשימתה היא הביטה לצדדים בעיניים חשדניות, הכניסה את ידיה לכיסי השמלה הארוכה שלה והתרחקה בנונשלנטיות ממוקד ההרס שזה עתה זרעה. היא לא הלכה לכיוון "עולם הטוב".
מאפשרים לכם לקבל
