מערכת COL | יום י"ג ניסן ה׳תשס״ו 11.04.2006

כור ההיתוך החרדי

כשליטאים כותבים 'קוויטלאך' ורוקדים בדביקות בליל שבת, חסידים מקדמים לקדמת הבמה את הלמדנים שבחבורה, ואלו ואלו נוהרים לקברי צדיקים כמיטב מורשת יהדות המזרח, ומשלבים את ה'קנאות' של הישוב הישן בירושלים עם הפתיחות של יוצאי גרמניה – הגיע הזמן לבדוק איך ומתי נוצקה דמותו של היהודי החרדי בן דורנו, שהוא 'גם וגם', יונק מן המורשת המבורכת של קיבוץ הגלויות שהגיע לכאן במאה השנים האחרונות  ■ עיתון 'משפחה' אירח שורה של אורחים ורבנים, ובינהם את הרב יצחק דוד גרוסמן רב העיר מגדל העמק וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, והרב מנחם ברוד דובר חב"ד  ■ לסיפור המלא
כור ההיתוך החרדי

צאו והתפרנסו זה מזה...

העולם התורני שהתכנס ונבנה מחדש בארץ ישראל שאחרי השואה מוצא את עצמו כיום מכיר יותר את השבט שמלבדו, לעתים אף מושפע ממנו, ולפעמים אף מוצא כי הוא למד ממנו משהו טוב ואולי יותר ממשהו. תפיסות מחלחלות מהעולם החסידי לעולם הישיבתי, תובנות מפעפעות מעולם הישיבות לקהילות החסידיות, תופעות ודפוסי התנהגות הועתקו מאנשי ירושלים בני היישוב הישן לקהילות יוצאי אירופה, מנהגים פרצו מיהדות ספרד ונטעו שורש אצל האשכנזים, הליכות אשכנזיות התאזרחו אצל אחינו הספרדים.

נוצר כמין תמהיל ממוזג של דמות חרדית חדשה ואולי גם עשירה יותר במושגיה, מרשה לעצמה להציץ אל מעבר למחיצה, מלקטת אל תוך הטנא האישי שלה סנסן מכרם זה ושיבולת זהובה מקמה זו. דמות זו - גם נוסעת לקברי צדיקים, וגם מתפלפלת בדרך ב"קצות החושן" מוקשה, רוקדת ריקוד של שמחה מטהרת בליל שבת, ומיד אחריו שמה פעמיה לשמוע שיעור תורני בסוגיה הקשורה לפרשה, אוכלת קוגל אטריות חם ומהביל ומקפידה על 'שיעור חזון-איש' לצורך ברכת 'על המחיה'.

בחדרי ההמתנה של פוסקי הדור כבר לא מחכים רק עם שאלות הלכתיות. עוללים בני שלוש עומדים בתור ומצפים שה'רבי' יגזוז את מחלפות ראשם. ליטאים הגונים מוצאים את עצמם כותבים קוויטלאך ומנתחים כל הגה בתשובת המנהיג; חסידים מקדמים לקדמת הבמה את הלמדנים שבחבורה ומרעיפים על ראשם זרי תהילה; ספרדים לומדים 'עיון' ומפשפשים בקרביה של סברה לפרקה ולהרכיבה מחדש; יוצאי פולין נוטלים חלק פעיל בתיקונים עם שופרות אל תוך הלילה; ירושלמים שעושים תענית דיבור ובני גליציה שמקפידים לרכוש חוטי ציצית מעבודת יד לשמה ממש.
מושגים שנחשבו כנכסי צאן ברזל מוגדרים וגדורים במחוזות שונים, שמורים בבלעדיות, תפסו כנפיים ועפו למחוזות אחרים, עד כי פעמים נשכח מקור מוצאם.

קורת גג אחת

"אפשר לומר שחוץ מהנושא של עריכת טישים, הועתק כל הנושא של אמונה בצדיקים מהעולם החסידי אל כל רובדי העולם התורני", אומר הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק. "בחסידות האמונה בצדיק היא אחד ממושגי היסוד. הידיעה שלצדיק יש הכוח להשפיע טוב ושפע על המקושרים אליו, ודרכו אפשר לזכות לברכה והדרכה. כיום זה מקובל בכל החוגים, גם בעולם הישיבתי קוראים לגדולים 'רעבע', והולכים עם קוויטל להזכיר שמות ולבקש ברכות. זה לא היה לפנים".

"ישנה חלוקה בין שלושה עולמות", מסביר הרב ישראל מאיר לאו רבה של תל אביב, "עולם הישיבות, עולם הרבנות והדיינות ועולם החסידות. זו חלוקה מלאכותית למסגרות, ויש בה פגיעה אנושה, שהרי במציאות עולם הרבנות אינו חי בנפרד מעולם הישיבות, עולם החסידות מכיל גם הוא ישיבות ברמה גבוהה, בתור נשיא ישיבת 'חיי משה' אני יכול לומר לך שאין הבדל ברמה. ישיבת 'שפת-אמת' וישיבת 'חידושי הרי"ם' או 'טשעבין' אינן נופלות משום ישיבה אחרת".

הרב לאו חש בן בית בכל העולמות גם יחד. מצד אביו, הג"ר משה חיים לאו הי"ד, רבה של פיוטרקוב, הוא חסיד טשורטקוב; מצד אמו הרבנית הוא דור חמישי לבעל ה"דברי-חיים" מצאנז ("יכולתי להיות רעבע מצד הייחוס כמו הרבה רעבע'ס אחרים"); את חינוכו הוא ספג בעולם הישיבות, "קול תורה", "פוניבז'" ו"כנסת חזקיהו"; וברבנות הוא מכהן כבר עשרות שנים, ממשיך שושלת משפחתית מפוארת. בחלק מהשנים כיהן כנשיא ביה"ד הגדול.

"הייתי רוצה שתהיה קורת גג אחת ראשית שהיא עולם התורה, ומתחתיה מקום לחדרים: החדר החסידי, החדר הישיבתי, החדר הרבני-דייני, אבל כל אלו חדרים בבית אחד שקורת הגג שלו היא עולם התורה", מנסה הרב לאו לצייר עבורנו את המצב האידיאלי, "ואז יש מקום להפריה הדדית, ואיש את רעהו יעזורו. הרי בסוף יש לכולנו את אותו 'שמע ישראל', וגם הבדלי הנוסחאות שבברכת המזון אינם מצדיקים התפצלות".

במבט על התמונה הכללית היום, הרב הראשי לשעבר סבור כי ישנה התמזגות בצורה כזו ואחרת, "אני רואה אפשרות מושלמת להשלים את הפסיפס. המעניין הוא שאני זכיתי ללמוד תחת שלושה ראשי ישיבה שכולם איחדו את עולם הישיבות עם עולם הרבנות: ראש הישיבה ב'קול תורה' במשך ארבעים שנה היה הפוסק רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, ב'פוניבז'' למדתי אצל הפונביז'ער רב, הרב כהנמן זצ"ל, שהיה רב העיר פוניבז', ואילו ראש ישיבת 'כנסת חזקיהו' הרב אליהו מישקובסקי זצ"ל היה רבה של כפר חסידים - שלושתם שידרו לי מסר חד משמעי שאפשר לשלב את עולם הישיבות עם עולם הרבנות".

ומה על העולם החסידי, האם הוא נשאר מחוץ לפסיפס המרתק של הרב לאו? חלילה וחס. "אחרי נישואיי נכנסתי לביתו של חותני, הרב הראשי לתל-אביב, הרב יצחק ידידיה פרנקל ז"ל, שהיה שייך לעולם החסידות של קוצק וגור שהשתלב עם עולם הרבנות. המסקנה שלי היא שלא צריך לעשות הפרדות, פעם הייתה תהום פעורה בין פולין לגליציה, אבל מתקרבים. מי יותר קרוב מהליטאים וחסידי ליובאוויטש שגרו באותם מחוזות? אפילו האידיש שלהם היא אותה אידיש".


היופי שבפשטות

לא רק המחיצות בין החסידים למתנגדים הושפלו מעט, גם בין האדם החרדי התורני ליהודי הפשוט נפתח חלון, הגרי"ד גרוסמן נוטל אותנו בהתרגשות אל החלון הפתוח, "היבט נוסף שהתפשט מהחסידות אל כלל הציבור הוא שהחסידות החשיבה את היהודי שנראה פשוט, והנחילה את ההכרה ביוקר סגולותיו וברושם העצום שפעולותיו עושות בשמים וביהדות. זה דרך הבעש"ט והשפעותיו חצו את המחנה החסידי. לפנים בישראל לא החשיבו את אלו שלא היו לומדי תורה ולא התעסקו עמם, הייתה חומת הפרדה. היום, בכל החוגים ממש, מחשיבים כל יהודי, מתפעלים מכל יהודי שמתחיל לשמור שבת, טהרת המשפחה, או כל פעולה יהודית שנעשתה".

"בנושא של 'זיכוי הרבים וקירוב יהודים' היה הרבי מליובאוויטש הראשון והיחיד שעסק בזה", מזכיר הרב מנחם ברוד, איש חב"ד, נשכחות. "לפני עשרות שנים חשבו שזה לא מעשי ואפילו מסוכן, היום 'זיכוי הרבים' הפך להיות כלל-חרדי, בכל שכבות הציבור מעודדים ודוחפים לצאת ולפעול למען יהודים אחרים.

"בהחלט אפשר להגיד שנצמדנו והיינו לעם אחד, אני מקווה שלטובה", מייחל הרב לאו ושב לנקודת המוצא של השיחה, המפה החרדית הכללית, "החסידים לקחו מהעולם הליטאי את הכוללים. בפולין ובגליציה לא היה מושג של כולל. בליטא התחתנו בגיל מאוחר כי רצו ללמוד, והיו שהקימו בית בגיל ארבעים. אצל החסידים התחתנו מוקדם, יצאו לעבודה בגיל צעיר, ולמדו בכל שעות היום והלילה מעבר לשעות העבודה. הכוללים שקיימים אצל החסידים שמקדשים את לימוד התורה כל היום גם אחרי החתונה נלקח מעולם הישיבות.

"מנגד, המתנגדים לקחו מהחסידים את ההערצה לגדול כמו שמקובל אצל רבי, שלא היה בעבר. הריצה אחרי הגרא"מ שך לא הייתה אצל הפוניבז'ער רב. לדלוק אחרי המכונית שבה יושב ראש הישיבה או פוסק הדור לא היה אצל ר' יחזקאל סרנא, לא אצל ר' אייזיק שר, ולא אצל ר' חיים שמואלביץ, או אצל ר' נתן צבי פינקל, שעמדו בראשי ישיבות מכובדות כמו 'מיר', 'חברון', 'פוניבז'' ו'סלובודקה'.

"הרב מבריסק, ר' וולוול זצ"ל, היה מגדולי המנהיגים ומענקי עולם, ולא ראית את הנהייה לקבל ברכה ולאחוז בשיפולי הגלימה. אפילו הנושא של התארים כמו לקרוא 'רבי' לא היה. הנהירה לקבל ברכה מר' חיים קנייבסקי, עצה רפואית מר' חיים גריינימן, והנהגה מהרב שך או מהרב שטיינמן - את זה למדו מהחסידים". 


הגאווה החיובית

לפני שהחסידים ימהרו להתהדר בנוצות אמונת החכמים ולקטוף לעצמם את מלוא הקרדיט על הנחלתו לכלל הציבור התורני, כדאי שיעשו אתנחתא קלה ויאזינו למה שיש לרב ישראל אייכלר להסביר בנושא.

לדבריו, דבקותם של החסידים בני דורנו בצדיקים, תלויה הייתה על חוט השערה, ובנס הם עומדים באמונתם זו. כמעט וכלתה אמונת צדיקים בדורנו, אילולא שריחם הקב"ה על כרם ישראל והותיר לפליטה את אחד מהצדיקים הקמאיים שבזכותו הועבר לפיד האמונה מהדור שלפני החורבן אל דור התקומה.

"נוכחותו של הבעלזער רב זצ"ל בעולם שאחרי השואה היא סוד ההצלחה של שיקום העולם התורני אחרי השואה. בזכותו, מכיוון ששמעו עליו וראו אותו קיים היום המושג אמונת חכמים. שאלו פעם מישהו אם הוא מאמין שהבעלזער רב זצ"ל הוא כמו תלמידי הבעש"ט, והוא ענה: 'בזכות זה שהכרתי את הבעלזער רב זצ"ל אני מאמין בדבר הנשגב הזה של תלמידי הבעש"ט'", מתלהב אייכלר ומביא עדות נאמנה לקביעתו.

"האדמו"ר מסלונים, בעל ה"נתיבות-שלום", אמר כי טעות לחשוב שהבעלזער רב זצ"ל היה רבי של חסידי בעלז, הוא היה רבי של כל כלל ישראל, רק חסידי בעלזא זכו בו. היו בארץ הרבה צדיקים נודעים וגדולי תורה מופלגים, אבל היניקה שלהם הייתה מדמותו של הבעלזער רב זצ"ל".

כך או כך, האמונה קיימת ונושמת, לא פסה משלומי אמוני ישראל. החסידים, כך מסתבר, זיכו את עם ישאל בנכס יקר זה.

האם זה בטוח? לא על כולם ולא לכולם.

"אין כלל מה להשוות בין אמונת הצדיקים החסידית לאמונת החכמים של הליטאים" מנתח הרב ישראל פרידמן, עורך מוסף שבת קודש של 'יתד נאמן'. "החסידים מאמינים בצדיק על פי שיטתם שהצדיק הוא צינור השפע לעולם, ואילו הליטאים מאמינים בתורה, הם מחפשים לדעת מה התורה אומרת, מה בבא-קמא אומר, מחפשים את האיש הכי בבא קמא שיש, הכי בבא בתרא, ושואלים אותו את השאלה רק כדי לדעת מה בבא קמא עונה על השאלה, אלו שני עולמות שונים ונפרדים ואסור לערב ביניהם".

אם ההיכרות בין חסידים למתנגדים וההצצה ההדדית לא התחילה בדיוק בארץ ישראל, אלא פעלה כבר בגולת פולין, ליטא ורוסיה כשעוד שנים הרבה לפני השואה התחככו חסידים במתנגדים בחיכוכים חיוביים ולמדו להכיר ולעתים מזדמנות גם להוקיר - הרי שההיכרות (שלא לומר 'ההכרה') עם יהדות ספרד המעטירה, חדשה יותר ויסודה כאן בארץ ישראל.

האם הספיקה תקופה 'קצרה' זו כדי שתתפתח השפעה הדדית? הגרי"ד גרוסמן אינו מסופק. "עדות המזרח לימדו אותנו את מתיקותה ומעלתה של האמונה הפשוטה ללא חקירות ושאלות, רק בתמימות. על אף שהם היו חכמים מחוכמים הם ידעו לשלוף את התמימות ולהשתמש בה בכל מה שקשור לאמונה בחכמים ובתורה".

"העולם הספרדי ינק מהעולם הישיבתי את הגאווה החיובית של בני תורה. הגר"ע יוסף רומם מחדש את קרן התורה ביהדות ספרד. הוא היה המצית. את הדלק והבנזין הם קיבלו על ידי ההתמזגות וההתערבות שלהם בעולם הישיבתי והחסידי שם למדו איך ליישם את זה. כך השתלבה התמימות שלהם עם היופי של גאוות בני התורה", משרטט הגרי"ד גרוסמן את קווי המרקם המעודן.

גדלות האדם

ומה ספגו החסידים מהעולם הישיבתי?

הגרי"ד גרוסמן סבור שהעולם הישיבתי החדיר לכלל העולם החרדי את החשיבות המיוחדת בכבודו של בן תורה, "בעולם הישיבות תמיד החשיבו תורה, ועשו מזה עניין של חשיבות. זה פשט היום בכל הציבור. היום הבנות רוצות להתחתן רק עם למדנים, והנקודה המרכזית שבודקים אצל בחור לפני שמשתדכים אתו היא ידיעתו בתורה".

אחד מהדברים שהצליחו כלל החוגים ללמד זה את זה, בלימוד יסודי שאין עליו חולק, הוא הזהירות בהתבטאויות. הגרי"ד גרוסמן ער לרגישות זו ומדגיש תיכף אחר דבריו הקודמים: "בעולם החסידות היו למדנים ובני תורה מובהקים שאי אפשר לתאר, מאות רבנים תלמידי חכמים מופלגים כיהנו בקודש בהונגריה, ברומניה ובפולניה, אבל בעולם החסידי לא עשו מזה סיפור, בעוד שהעולם הישיבתי שהגיע מישיבות ליטא, כמו סלבודקה, פוניבז' ומיר ועוד ישיבות, הביאו איתם את הגאווה ('ויגבה לבו') של בן תורה. הם השפיעו על כלל העולם התורני בארץ ישראל, ולימדו להעריך את הייחודיות של בן תורה".

כבוד התורה מכה גלים גם בקהילות החסידיות ובחצרות הוותיקות.

על פי הרב אברהם רביץ, הכבוד לבן תורה ותחושת האחריות לכלל ישראל, הם נחלתה של ישיבת 'חברון' ונגזרותיה, הלא הן שאר הישיבות שהקימו תלמידיה הדגולים שהיו בעצמם לראשי ישיבות.

"ישיבת חברון היא הראשונה שהביאה לארץ ישראל מרכז של תורה בשיטת לימוד אחרת, שכוללת שיטת התנהגות ושיטת מוסר. לפני כן היו כאן ישיבות של היישוב הישן בסגנון אחר. 'חברון' הביאה את הטיפוס של הבחור שהוא אירופי במראהו החיצוני, אבל בפנימיותו כולו מסירות נפש לתורה".

"השיטה העמידה בראש הפירמידה את הלמדן", מתלהט הרב רביץ בלהט חברוני, נסער ומאופק כאחד, "עד שמשאת נפשו של כל בחור וצעיר בישראל הייתה להגיע לדרגה הזאת של גדלות בתורה. הנוסח שחותם של גדלות בתורה מאפיין אותו היה נוסח חדש שאפיין את ישיבת חברון מאז ועד היום".

תשעים אחוז מדייני ארץ ישראל ורבני היישובים הם בוגרי ישיבת חברון כי ישיבת חברון הרגישה חובה להפיץ תורה. "ראש הישיבה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ראה את הנולד וקבע לחלק מסדר הלימוד את מסכת חולין ושולחן ערוך יורה דעה, ואכן בחורים רבים הוסמכו להוראה והפכו לרבנים ביישובי הארץ".

האם נסחפנו על משק כנפי ההיסטוריה הרחוקה הרבה לאחור? ממש לא.

"זה מאפיין עד היום כל חברונאי, הרגשת האחריות לגדלות התורה ולהפצתה. לאחר ישיבות חברון קמו ישיבות אחרות, 'לומז'ה', 'פוניבז'', 'סלובודקה' ועוד. היום כל ישיבה לומדת באותו סגנון. אבל החברונאיות היא הרגשת אחריות ומעורבות ציבורית בולטת יותר מאחרים, הגבולות היטשטשו, אך כולם הם פרי הילולים של אותו מקור".

האם אתה יכול לזהות היום חברונאי ככזה?

"על הרגע! על הרגע! בוודאי! רואים את רחבות הדעת, את החיוך שמלווה כל דבר ואת מאור הפנים; גם בדרך הלימוד, חברונאי תופס קושיה כדי לתת תירוץ טוב". הרב רביץ מתמוגג מנחת, שוחה בגלי הערכה גואים לדמות החברונאית שהצטיירה מול עינינו.

עיירה ליושנה

גם להתפתחות הארגונית של הציבור החרדי ולהצלחותיה המרשימות בהעמדת הדת על תלה ובהצבת עצמאות איתנה של חיים יהודיים - אבות לא מעטים.

הרב שמואל חיים פפנהיים, חסיד ''תולדות אהרן'' ומעסקני "העדה החרדית": "כללית, בזכות 'העדה החרדית' קיים היום בארץ ישראל המושג של קהילות נפרדות. בחו"ל כל אחד היה שייך לעיירה ולמוסדותיה, כשהגיעו לכאן, באופן טבעי היו אמורים להשתייך לקהילה הכללית שכאן הייתה הרבנות הראשית שלקחה לעצמה את הסמכות הכללית. העדה החרדית לחמה ללא פשרות במלחמה קשה ועקשנית ודרשה קהילה נפרדת. זאת אומרת שלא סומכים לא על הרבנים, לא על ההכשר, לא על השחיטה, לא על רבני השכונות, ולא על העירוב. על כלום".

אבל תסכים שלא כל היהדות החרדית מאוגדת היום תחת שבט ''העדה החרדית''.

"אמת, אבל בזכותנו הקימה כל קהילה לעצמה קהילה נפרדת. אנחנו הכנסנו לתודעה של יראי השם שאי אפשר לסמוך על הרבנות, וחובה להקים מערכות אחרות. בודאי שהיינו רוצים שכולם יהיו תחתנו בדרך רבותינו, אבל גם אם לא זכינו הרי שההחדרה לתודעה היא בכוח 'העדה החרדית'. זה הישג לכלל היהדות".

מהו ההישג בזה?

"בלי ההישג הזה רבני השכונות היו נראים כמו אי אלו רבנים שלא ה'שולחן ערוך' הוא המתווה היחיד של פסיקותיהם, ויש להם רעיונות לאומיים ושאר חשבונות, ובשם כל הקולות ועניינים של הצלות מוותרים על דא ועל הא. הרבנים של היהדות החרדית משוחררים מכל תלות ומקפידים על קוצו של יוד. הציבור החרדי לכל גווניו דורש את המקסימום בכל נושא של קדושה, מתעקש על כשרות מהודרת ועל רבנים יראים ושלמים רק בזכות זה שחינכנו את עדת היראים לא לסמוך על הרבנות".

אם המודל מוצלח כל כך מה הפלא שקמו לו מעתיקי שמועה נלהבים?

לדברי הרב אייכלר, אחת מהתרומות המכריעות של חסידות בעלזא לכלל היהדות החרדית היא העתקת המודל של העדה החרדית ופיתוחו... פעולה זו עיצבה מחדש את התבנית הפנים חרדית ושינתה את המפה כולה.

"בעלזא הייתה הראשונה שהראתה איך מעבירים את התבנית הקהילתית המזרח-אירופית אל תוך ההוויה הישראלית. בשנים הראשונות כאן בארץ שלטה תזה שליהדות החרדית ישנה מערכת אחת שמספקת את כל שירותי הדת וכל השאר אינו שייך ליהדות החרדית. היו גדולי ישראל שחפצו לכונן לעצמם קהילות מגובשות ועצמאיות, אך חששו. בעלזא כבשה את הדרך באומץ רב, והיום יש לכל קהילה מערכת עצמאית של בתי חינוך, בתי דין, לשכות הוראה ויש גם גופי כשרות נוספים. בעלזא היו הראשונים שהקימו בית ספר עצמאי לבנות, 'בית-מלכה', היום מלאה הארץ בבתי ספר לפי השתייכות חוגית. למה? כי כולם מבינים את הנחיצות בעצמאות".

איך זה תורם לחיזוק הדת?

"למנהיגי הקהילות יש מערכת של כלי-קודש שפועלים בהתאם לדרך של הקהילה בעצמאות מוחלטת. הם בונים משמעת פנימית. כשנדרש פתרון לכל בעיה שלא תעלה על הדעת, אין צורך להזדקק לגורמים שמחוץ לקהילה שלא תמיד מכירים את הנפשות הפועלות, את השיטה לעומקה וכדומה".

ועל הארגון: יהודי גרמניה

לתשתית הארגונית שלנו כיהדות חרדית מאורגנת ישנם שורשים עמוקים יותר, כך סבור הרב בנימין המבורגר, שמשוכנע ואף משכנע כי היהדות היקית ובניה המובחרים הם שסללו את הדרך לכל התשתית החרדית המאורגנת היום בשני ערוצים: בערוץ הישיבות - כשהישיבות האשכנזיות הראשונות נוסדו ועוצבו בגרמניה, וכן בטווח הקצר של התקופה המודרנית היו יהודי גרמניה החלוצים.

"את 'אגודת ישראל' ככלי ארגוני להסדרת שירותי דת, יצרו היקים, הרעיון הגיע מגרמניה והיישום שלו נעשה בפולין בכוחם של חסידי גור בעיקר, אבל התפיסה של ארגון חרדי מודרני היה יהודי-גרמני, היזמה הייתה יהודית-גרמנית. הכל בנוי על תשתית גרמנית מבחינה ארגונית, והכלים הוכנו עוד לפני שהגענו לארץ על ידי הצבת המודל".

לא תמיד זה קורה באותה עטיפה של המקור. "הרעיון של תורה עם דרך ארץ, אינו מקובל כיום בציבור החרדי ומסבירים שהיה נכון לשעתו ולמקומו, מציאותית, עושים זאת ועוד איך, כל המבנה של חינוך הבנות שיוצאות מהבית לבית הספר ולומדים בו לימודי חול, בנוי על תפיסת 'תורה עם דרך ארץ', המודל של הרב הירש מפרנקפורט. הסיבה לכך היא שנגע ההשכלה וקללת הרפורמה הגיעו אליהם לפני שהגיעו לשאר המקומות, ולכן הם אלו שיצרו את הכלים להתמודד, בין השאר גם בדמות תנועת החינוך של בית יעקב".

חותם סוגיה זו הוא הרב יעקב ליצמן. לדעתו, מיותר להסביר איך הייתה נראית היהדות החרדית ללא פעלם של חסידי גור, "אפשר בשנייה אחת לראות ולבדוק איזה עבודה נעשתה בבחירות בכל רחבי הארץ, ומה התוצאות היכן שהיו חסידי גור. לולא עבודתם המאומצת של חסידי גור קשה היינו מקבלים פחות. הם היו גורם מכריע כמו בכל בחירות, מילה של האדמו"ר מיד הלהיטה את הציבור, וכולם כאחד עבדו והפעילו למען 'אגודת ישראל'. קל לתאר מה היה קורה ל'אגודת ישראל' בלי העבודה, וזה היה ככה כל החמישים שנה בארץ ישראל, וקל לתאר מה היה קורה ליהדות החרדית בלי 'אגודת ישראל'". 


זכות נחשונים

וישנם דברים שפשטו והיו כחלק מסדר היום החרדי, אך לפני שנים נדרשו להם נחשונים, פורצי מסילה וסוללי נתיב. מי היו הראשונים?

כי אם כולם עושים היום את מה שכולם עושים, נותרת בעינה רק השאלה ההיסטורית, די קריטית: 'מי התחיל?' - או בניסוח מכובד יותר: מי היה הנחשון?, מי הוא זה שראה הרבה לפני כולם?

"מי שנטע בכלל הציבור החרדי את ההכרה בחשיבות של לימוד פנימיות התורה הוא חב"ד", אומר הרב מנחם ברוד, "בעבר הייתה נטייה לחשוב שחלק זה שבתורה שייך רק ליחידי סגולה. היום ברור לכלל הציבור, אפילו הלא חסידי, שצריך לעסוק גם בפנימיות התורה. לא בהכרח ספרי חסידות מובהקים, אלא גם למשל ספרי מחשבה. חב"ד יצרה את התודעה. הרבי זצ"ל השקיע בזה, ניהל התכתבויות עם מנהיגים בציבור החרדי להסביר שרק לימוד פנימיות התורה נותן ליהודי כוח לעמוד נגד הסכנות הבאות מבחוץ".

הרב אבישי שטוקהמר, מזכיר מועצת גדולי התורה לשעבר וחסיד ויז'ניץ נלהב, נוטל אותנו לסיבוב היסטורי קצר אך מאלף - "ה'אמרי-חיים' זיע"א, מלבד קדושתו, טהרתו וחסידותו, היה הראשון שיזם וביצע קרייה חסידית בארץ עוד בשנת תש"ח כשהקים את השיכון. זה היה אז בגדר אוטופיה, "מ'האט מיר אנגעקוקט אזוי וויא א פנטזיונער" [הביטו עליי כעל שוגה באשליות], התבטא. חשבו שזה פטנט להביא תורמים".

"היום זה נהיה ברור מאליו כמו שהשמש זורחת. בזה התווה דרך לכל הקריות החסידיות. האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אמר מפורשות כשהקים את קריית צאנז בנתניה שזה בעקבות שיכון חסידי ויז'ניץ.

"אבל יש נוהג נוסף שה'אמרי-חיים' היה נחשון והיום הרבה הולכים בעקבותיו, כשחבר מחתן בחסידות כולם הולכים בבגדי שבת, בשטריימל'ך, זה הכל התחיל מה'אמרי-חיים'".

האם הייתה השפעה של ויז'ניץ שחלחלה לחוגי המתנגדים?

"שמחתו השופעת והטהורה הייתה תכונה מרכזית במהותו, בטישים שלו זה היה חידוש, ובחורים מפוניבז' וסלובודקה באו בדרך קבע לטיש. המרכזיות של הטיש בשבת התחילה בויז'ניץ כחסידות יוצרת, בכלל ה'אמרי-חיים' היה מהפכן חיובי במקום שאחרים לא העזו, לדוגמא של חבישת המגבעת כשהקשר בצד ימין כדי להגביר את כוח הימין. זה נראה שולי אבל הוא הוכיח עיקרון של עמידה על עקרונות בלבוש".

ירושלים תיתן קולה

הרב אברהם יוסף לייזרזון, דור שביעי בירושלים, מעלה על נס את תרומת אנשי היישוב הישן לכור ההיתוך: "אנשי ירושלים תרמו בעיקר את הרוח הקנאית ליהדות, ואת אורח החיים הפשטני וההסתפקות במועט. אם אין הסתפקות בדורנו, אם יש ראוותנות, זה מאלו שבאו מהשפֵלה, הירושלמים בבתי אונגרין, בבתי נייטין, בשכונת כנסת ובכל השכונות האותנטיות - היו סמל של הסתפקות במועט".

"הפשטות של גדולי ירושלים אפפה אותם בכל הליכותיהם, יש מהם שלו היו גרים בערים אחרות היו מוקפים בחומה של גבאים ומשמשים. בהורדנא ובבתי ורנר ישבו למדנים שבמקום אחר היה להם חוג ולא היו מעזים להזכיר את שמם בלי 'מרן'. יש הבדל מהותי בין תלמיד חכם ירושלמי לתלמיד חכם אחר". מסכם הרב אברהם יוסף לייזרזון, אחיינו של פוסק הדור, הגרש"ז אויערבך זצ"ל.

הרב נתן אנשין, מי שחיבר את סדרת הספרים 'סיפורים ירושלמים' על אנשי מעלה בירושלים של פעם, סבור שלאנשי ירושלים הייתה השפעה בולטת - עקיפה וישרה - בנושא הקנאות.

"גדולים בדורות עברו התבטאו כי בצפת ובטבריה התקלקלו מכיוון שלא היו בהן קנאים. יכלו לראות שם כמחזה שבשגרה, אב ובנו צועדים בנחת (?), כשהאב עטוי בשמונת הבגדים ובנו עטור ברעמת שיער ולא חושב על אידישקייט. בערים האלו לא היה מי שיבקר את התופעות החדשות והייתה הידרדרות. לולא הקנאות הירושלמית הייתה תכנית הליבה קטנה עלינו, ופאות נכריות ארוכות עד הרצפה לא היו גוזמה.

"לולא ידעו הירושלמים איך נראית אידישע מאמע, עם התום, הצניעות וההכרה במעמד הייחודי, הם היו מידרדרים. איפה עוד בעולם יכולה סבתא רבה לדבר באותה שפה ובאותם מושגים עם הנינה שלה, הן בענייני הלבוש והן בענייני המטבח? בירושלים לא השתנו הרבה דברים".

מה זה אומר על התמונה הכללית?

"הקנאות הירושלמית, השפיעה ומשפיעה באופן כללי על הכלל. כשהרב שך הספיד את הרעבע מסטמר הוא אמר שלפני כל החלטה במועצת גדולי התורה חשבנו 'וואס וועט ער זאגן' (מה הוא יאמר)? הדרך הירושלמית של העדה החרדית, במישרין או בעקיפין שומרת על האחרים, גם בתחום ההתחברות לרשעים. אני משער שלפני שנכנסים לקואליציה, חושבים על גישת הקנאים, פוחדים להיות שרים ומשחקים עם ההגדרות של סגן שר ולא שר, כי בכל זאת יש מי שמרתיע, אפילו שזה בתת ההכרה. כנ"ל בחינוך, כל המאבקים שהיו על טהרת החינוך נתנו את הצביון הטהור לכלל החינוך. גם בענייני צניעות, האווירה הקנאית משפיעה, ייתכן אפילו שיש רבנים שבשל מגוריהם בירושלים, במעוזים של הקנאות, הצטרפו לחותמים נגד הפאות".

הרב שמואל חיים פפנהיים מפנה אצבע לחלקה של ''תולדות אהרון'' במערך הקנאות. כשהרבי בעל ה''שומרי-אמונים'' זצ"ל עלה לארץ, הוא לקח את עניין הלבוש וגדרי ירושלים והכניסם לתוך ספר התקנות שכל שנה חותמים עליו כל החסידים. "לולא 'תולדות אהרן' לא היה בעולם כזה בגד שקוראים לו 'קאפטן ירושלמי', והראיה היא מהבגד ש'תולדות אהרן' לובשים בימות החול שהוא בגד ירושלמי, והם היחידים שלובשים את זה, זולת מְתי מספר שניתן לספור על כף יד אחת".

תחום נוסף שבו השקיע האדמו"ר מ"תולדות אהרן", ולדברי הרב פפנהיים תפס תאוצה נרחבת, הוא עבודת התפילה בימי החול. "בעל ה'שומרי אמונים' אמר שיהודים עסוקים - אפילו בלימוד התורה - כל ימות השבוע ולא התפנו מספיק לתפילה, ולא העמיקו בה ביגיעה. הרבי השקיע כל הון להשיב עטרת התפילה למתינותה, ביגיעה ובמחשבה. זה היה העיקר. היום זה כבר תוקן בעוד מקומות".

הרב נתן אנשין אינו מתמקד רק בתרומתם הקנאית של אנשי ירושלים, שומרי החומות, ומנדב לנו גם את השפעתה המחלחלת של ברסלב הרבה מעבר לתחומי החסידות.

"הרעיון הברלסבאי, עוד מהרבי זצ"ל שקנה שביתה בכל שכבות הציבור הוא ה'הבנה לנפש הנופל', החיזוק של החוטא שרוצה לצאת מביצת מעלליו וחושב שלא מסוגל כי חסרים לו חיזוקים. ברסלב לימדה שצריך לומר לו שגם הוא יכול. מוסר לא חסר היום למישהו. חסרה התחזקות ולא התעוררות. רבי נתן מברסלב אמר שעל כל כפית של התעוררות צריך קערות שלמות של התחזקות. בעבר זו הייתה גישת ברסלב, היום אתה רואה את זה אצל כל המחנכים, כולל המוסר'ניקים. גם בציבור הליטאי מדפיסים קבצים של מכתבי חיזוק של הגדולים שלא היו בעבר עת נהגו לשפוך רק מוסר. היום מקובל שכדי להציל אין דיי במוסר, רק מרוממים ומגלים את מעלותיו של הנער או הבחור, ואז הוא מצליח לצאת מהבוץ הגדול.

"הרבי מברסלב, אמר לתלמידו הגדול רבי נתן, שכשמגיע לדברי חיזוק "זאלסו זעך צו לאזן מיט די פען" (תשתחרר עם העט), שלא תהיה התחמקות לשום אדם לחשוב שהוא כבר מיואש. היום כל הפסיכולוגים הולכים בדרכו. הם כותבים עליו שהוא הקדים את דורו ונתן את הדרך הפסיכולוגית המתקדמת ביותר".

ומי אחראי על נהר החסד השוטף בחוצותינו ועולה על גדות רחובותינו?

הרב אייכלר: "בבעלזא חנכו עוד לפני דורות 'לערנען תורה און טוהן פאר אידן'ס וועגן' (ללמוד תורה ולפעול למען יהודים). אין בעלזע-בחור שאינו הולך לאסוף כסף לטובת אחרים כבר שבעים שנה, עוד בעיירה קראו להם 'השנוערערס', ככה הכירו אותם, זה היה דבר יסודי לעשות למען יהודי. היום התפשט החסד לכלל היהדות ורבים מקדישים ימים ולילות למען הזולת".

ראש הכולל של נדבורנא, הרה"ג ר' זאב ברוך גלבשטיין, מציין נקודה אחרת, שהפכה לתופעה נפוצה, אבל מקורה בחצר נדבורנא, "אצל האדמו"רים מנדבורנא ידעו להשתמש בכל מצווה עד לפרט האחרון שלה, בכל ההתלהבות וההתרגשות. היכן עוד הולכים לטבול במקווה בכל ערב קודם ספירת העומר? וגם עושים 'עסק' מהספירה לעומת מקומות אחרים שזה לוקח כמה דקות. וזו רק דוגמה קטנה. זה מתבטא גם ב'עסק' שעושים מפסח שני ומט"ו בשבט, מחנוכה לעכט, משושן פורים ומהנחת הסכך שבזמן זה עמדו האדמו"רים מהתחלה ועד הסוף בהתלהבות רבה; מכל מצווה ומצווה עשו 'עניין'. היום רואים במקומות נוספים את ההתרגשות לקראת המצוות".


נקודת האמת

ואם כבר השפעה עקיפה אך מכרעת - הרב שמעון יוסף מלר, כותב הביוגרפיות של גדולי בית בריסק, משתף אותנו בהשפעה הבריסקאית על התבנית החרדית.

"בבריסק תמיד חיפשו את נקודת האמת שבכל דבר. בשנת תרצ"ז ביקר נשיא הפועל המזרחי, גולד, בליטא ופגש בגדולי ישראל, בהם הגאון ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי וגלריה מכובדת של גדולי הדור שפתחו בפניו את בתיהם. הרב מבריסק סירב להיפגש אתו. כשחזר גולד בדרכו לאמריקה עבר דרך וינה ונכנס שוב לגאון ר' חיים עוזר להתלונן על הבריסקער רב זצ"ל, "כשצריך עזרה יודעים את כתובתי ואיך לפנות אליי, והנה באתי לביקור והבריסקער רב לא נפגש אתי", התלונן. השיב לו הגאון: "נקודת אמת אחת ויחידה נשארה על פני האדמה - ועוד יש לך טענות?!".

"שאלו פעם את אחד מגדולי הדור למה כל העולם מפחד מבריסק, תגובתו הייתה: 'בריסק היא נקודת האמת, וטבעי שאנשים מפחדים מהאמת'. זו הסיבה שבריסק מקובלים בכל החוגים ועם כולם הם בסדר כי יודעים שהם מחפשים את האמת, בריסק זה שם נערץ, אפילו אצל הכיפות הסרוגות.

"בנוסף לכך, בכל מוקדי ההכרעה ביהדות החרדית תמיד כלול במכלול השיקולים גם השיקול של 'מה אומרים בבריסק על הדבר הזה, מה יגידו בבריסק'. בזמנו של הגרי"ז ניסו תמיד לנבא מה תהא התגובה שלו. בעניין התגובה לתכנית הליבה, לדוגמה, בלי בריסק לא הייתה שום מערכה, הם שומרי הגחלת. הם שומרים על פך השמן חתום בחותמו של כהן גדול. הרב שך אמר שבכל דור ודור יש מי שמוסר את התורה מהר סיני ועד היום, בדורנו מנה את הרב מבריסק שנחשב כמוסר התורה. שאלוהו למה אינו מזכיר גדול אחר, ונקבו בשם של אחד הגדולים. ענה שבאמת מבחינת מלמד תורה אותו גדול שהוזכר גדול יותר ואיש אינו ממעיט מגדלותו, אבל במסירת התורה כצורתה וכנתינתה אין דומה להרב מבריסק".

לדברי הרב מלר, השפעה הבריסקאית מתבטאת בתחום נוסף.

"כל ההחמרות שיש היום שהפכו לטבע שני אצל הרבה חרדים, חומרות, מנהגים, הלכות - את הכל הכניסה בריסק לתודעה. היום נראה כאילו ככה נוהגים כולם וחושבים שכך נהגו תמיד".

הרב ישראל פרידמן מחדד את עמדתה הניצחת של היהדות הליטאית.

"היהדות הליטאית נשאה על כתפה את הקונצנזוס היהודי שזרם לאורך כל הדורות בעורקי העם היהודי. הם תרמו את ההכרה שהישיבה היא המצפן של העולם היהודי ואין בלתה. אין כלום חוץ מתורה.

"הגרא"מ שך כותב במכתביו שבמקום שבו הייתה ישיבה, עם ישראל שרד והתפתח, שם נוצרה הוויה רוחנית תורנית שהושיטה יד לדור הבא. הפורמט התגבש בישיבות ליטא שלימדו כי הכל יונק מן הישיבה, היא המצפן, היא השעון הגדול שלפיו כולם מכוונים את השעונים הקטנים שלהם. אם עולם התורה לא אומר למשהו כן, סימן שהוא אינו נכון.

"זה המסר של עולם הישיבות והוא הושרש היטב. אין תורה ועבודה; אין תורה ועוד משהו; אין בכלל 'תורה ו...'; אין גם תורה והלכה או תורה ומוסר; כי אם הכל כלול בתורה עצמה. ההלכה היא תורה, והמוסר הוא תורה, לא כאידיאלים נלווים. בניגוד אולי למקומות אחרים שצירפו לתורה אידיאלים אחרים.

"גם תנועת התשובה צמחה מתוך הרתיחה הפנימית של התורה, לא מתוך אידיאלים נשגבים שמחוצה לה, המאור שבתורה גולש מתוכה והחוצה, המבוע הוא פנימי. זו אינה תורה והחזרה בתשובה, אלא תורה נטו".

ומה לקח העולם הישיבתי מהעולם החסידי?

"אולי את הנקודה של שלטון ללא מצרים של מנהיג".

פרק ראשון במסע

לא תם ולא נשלם. חוגים אחרים ורבים נטלו חלק מבורך בעיצוב הקהילה החרדית הכללית והשפיעו על הדמות החרדית של דורנו.

בחלק מהם מתבטאת ההשפעה בכך שדובריהם - מטעם ושלא מטעם - מסרבים להתראיין לעיתונים ולשתף פעולה. גם סירוב זה - תסכימו - נחשב לתרומה של ממש לתמונה המוגמרת.

הגרי"ד גרוסמן מסכם את הפרק הזה של המסע, בתקווה לא כמוסה: "מכל השילובים הללו יצא אתרוג יפה. מורכב, אבל יפה וגם מהודר. אם תהיה אחדות בפועל של כל הציבור הזה – הישיבתי, הספרדי והחסידי – יהפכו הכוח והעצמה האדירים למגנט שיעבוד מול הציבור הכללי שמרגיש את עצמו נבוך וריק מתוכן, לאחר איבד את כל עולם האידיאלים שלו שהתרסק לחלוטין. הקיבוצנ'יקים כבר לא קיבוצנ'יקים, הלאומיים כבר לא לאומיים, כולם שבורים מעצמם ובתוך עצמם.

המפלגות מתפרקות באין חזון, מאות אלפים עוזבים את הארץ. אם יתאחדו העולמות התורניים ביחד, אזי האש שבחסידות, התמימות של 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' והכבוד והגאווה של לימוד תורה יהפכו לכוח משיכה שיביא את הגאולה".

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.


מי שלא תרם... (וחבל)

הרב שלמה מחפוד, מחשובי רבני תימן בארץ הקודש היה מעדיף להישאר בתימן עד לביאת המשיח. העלייה לארץ לא הטיבה עם היהדות המפוארת שלדבריו עברה השמדה רוחנית


"התימנים היו מושרשים לאורך דורות במידת הסבלנות, הסתפקות במועט, ובעיקר הם היו ענוותנים.

"גדולי תורה הגיעו ארצה והשתמשו בהם כשרתים וכדומה. הם לא התנגדו, עבדו את העבודה שלהם בשקט בלי להתלונן. לדוגמה אספר לך על יהודי מיהודי תימן, צדיק אמתי ובקי מופלג בתורה, שהתנגד שישמעו עליו, והיה שרת בישיבת 'תפארת ציון' שברחוב ירושלים בבני ברק. לבי דאב כשראיתיו מנקה שירותים והולך כמו איזה שטיקל עני ביודעי שהוא בקי בש"ס ובפוסקים. פעם אמרתי לו שאולי נדבר עם אנשים מהעדה שלפחות ימצאו לו עבודה מכובדת יותר אם הוא רוצה לעבוד, הוא התנגד בתקיפות, ואמר לי: 'אתה יודע איזו זכות זאת שאני מנקה לבחורים שלומדים תורה'? יהודי אחר שהיה מנקה רחובות אמר לי שיש לו זכות שהוא מטאטא את ארץ הקודש. פעם אבד לו המטאטא, והוא רצה לשלם את המטאטא מכיסו בגלל הזכות. כשהיה עובר ברחוב כאב לו שזורקים פסולת על הרצפה ומבזים את ארץ הקודש. אצל יהודי תימן אהבת ארץ ישראל היא מעל הכל. התימנים בטבעם נחבאים אל הכלים".

איזו השפעה הייתה לערכים האלו על כלל הציבור התורני?

"צריך ללמוד מהם, אך איני יכול להגיד לך שלמדו מהם. התימנים למדו מהאשכנזים ושינו דברים, את הסגנון, את ההגייה ואת הלבוש; בחורי ישיבות הושפעו הן בלימוד הן בהליכה והן בהתנהגות; החוצפה גברה יותר והעדינות נעלמה; משתדלים להידמות לאחרים וזה לא טוב. היו לנו נכסים יקרי ערך כמו ההסתפקות במועט שהייתה חזקה אצלנו בצורה בלתי רגילה. כשהגיעו העולים ארצה הם גרו בצריפים שהגשמים בחורף הציפו אותם, ואף על פי כן לא התלוננו שום תלונה בגלל מידת ההסתפקות.

"בתימן, כל הדברי-קודש כמו שחיטה מילה וכתיבת סת"ם, הכל נעשה שלא על מנת לקבל פרס ולשם שמים: שחיטה לא הייתה מקצוע אלא רק מצווה; הרבנים כולם היו נוהגים כדעת הרמב"ם ומתפרנסים מיגיע כפיים, כל רב היה הולך לעבוד שעתיים שלוש בסנדלרות, חייטות, או צורף. כשהגיעה שאלה היה פושט את הסינר של העבודה ועונה לשואל. אף רב אחד בתימן לא לקח משכורת, לא היה מושג כזה משכורת. אבל זה לא נקלט בשום עדה, פה שחיטה היא עבודה, וגם רבנותהיא עבודה. הדברים הרוחניים ביותר נהיו מקצוע. בתימן זכרנו ש'מה אני בחינם אף אתם בחינם'.

מדוע הם לא הצליחו להעביר את המודל הזה לארץ הקודש?

"קשה לחקות את זה. היות שבתימן לא היו דעות אחרות רק עבודת השם, התמקדו רק בה. גם חשבון לא חישבו במספרים, אלא רק באותיות: במקום ארבע כתבו ד', ק' היו כותבים מאה. כשיהודי קצב את המרחק בין מקום למקום לא היה אומר מרחק של שעה או קילומטר, אלא היה אומר שהמרחק בין כפר פלוני לכפר פלוני הוא מסכת ביצה. כשהיו נוסעים מעיר לעיר על החמור, לא הסתכלו על הנוף ולא פטפטו דברי הבלים, אלא היו לומדים משניות.
"הכרתי שני יהודים שעבדו בפרדס – פועלים. הם היו הולכים ברגל מפתח תקווה, שעה הליכה, ונשאו את הטורייה (סוג של מעדר) על כתפיהם. אחד אמר את המשניות על פה כל הדרך, והשני לעומתו אמר את דברי רבנו עובדיה, ואחר כך גמרו משניות ואמרו 'עין יעקב'. כשהייתי בישיבה המראה הזה היה חרוט אצלי עמוק. בגלל זה היו בהם בקיאים בהלכות ובתנ"ך.

"פה בארץ, קיבלו סטירות חזקות, התמימות קברה אותם. לא היה להם מושג על החילוניות בניגוד למדינות אשכנז שהתרגלו לזה מאירופה. לי, כילד בקיבוץ 'בית השיטה', גזזו את הפאות שלוש פעמים. אז בהתמודדות הזאת לא יכולנו לשמור על כל מה שהיה לנו. אתה יודע איזו צניעות הייתה שם בתימן? ילדה מגיל שלוש לא יצאה בגילוי ראש, הביגוד היה ביגוד שכולו צניעות, לאישה נשואה היו שלש מטפחות אחת על האחרת ויש שהיו להן ארבע, ככל שהייתה האישה חשובה יותר הייתה צנועה יותר".

מה בכל זאת עדיין ניתן ללמוד מהם היום?

"צריכים ללמוד מהם את השמחה והאמונה, ואת הציפייה העצומה לגאולה שהייתה מוטבעת אצלם עמוק".

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.