בשנים האחרונות גובר הביקוש בקרב לומדי התורה להכיר ולהעמיק בפנימיות התורה. רבים מבקשים לעמוד על מהותם של יסודות היהדות – מהותו של עם ישראל, תוכנן הפנימי של התורה והמצוות, מטרת בריאת העולם ועוד, מושגים המוסברים בבהירות ובהרחבה בתורת חסידות חב"ד.

ספר זה עוסק בביאור ובתמצות כמה עניינים מרכזיים אלה. השיעורים שבספר מבוססים על מאמרי החסידות של אדמור"י חב"ד לדורותיהם, ובעיקר על ביאוריו העמוקים של כ"ק אדמו"ר זי"ע, במאמרי החסידות שלו ובשיחותיו הקדושות.

***
בהזדמנות זו רציתי לעמוד על נקודה יסודית המאפיינת את תורת חב"ד, המבוארת בספר זה בכמה הקשרים.

יש דברים שבהשקפה ראשונה נראים כסותרים זה לזה, אולם כאשר מתבוננים בעומקם של הדברים, לא זו בלבד שהם אינם נוגדים זה לזה, אלא הם אף נובעים מנקודה אחת.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא עיקרון יסודי בעבודת ה' על-פי שיטת חב"ד – ביטול האדם לאלוקות. בספר התניא (בפרק מא) ובמאמרי חסידות רבים מבואר באריכות, שהיסוד הראשון בעבודת היהודי הוא – ביטול לקב"ה וקבלת-עול מלכות שמים.

הסיבה לנחיצות הביטול היא, כיוון שכאשר האדם עושה מעשה רק מפני שהוא מבין את המעלה שבכך, המעשה קשור עם מציאותו. הוא עושה זאת מכיוון שכך הבנתו מחייבת. בדרך זו חסר במהות העבודה. עניינה של עבודת ה' היא לעבוד את הקב"ה, כמו שכתוב "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות כג,כה), כעבד העובד את אדונו. היסוד של עבודת העבד אינו מציאותו שלו, אלא ביטולו ושעבודו לאדונו. בין אם העבד מבין את ציוויי האדון ובין אם לאו – הוא מוכרח לקיים את רצונו. אם-כן, בעבודתו של העבד נרגשת התבטלותו לאדון.

כמו-כן בעבודתו של היהודי – עבודת ה' לאמיתה היא, כאשר גישתו של היהודי לעבודת לימוד התורה וקיום המצוות נובעת מביטולו לה'. יהודי צריך להרגיש שהוא משועבד לקב"ה, וכל אשר יצווה, הוא חייב לעשות. זו הסיבה שהוא לומד תורה ומקיים מצוות. אם גישתו לעבודה תהיה רק בגלל שהוא מבין את מעלת הדבר, לא זה גדרה של עבודת ה'.

לאור זה אפשר להגיע למסקנה, שלהבנה ולהשגה אין מקום בעבודת ה'. ההבנה וההשגה קשורות עם צד המציאות של האדם, להפך, לכאורה, מהמגמה של ביטול היש והמציאות. אולם בתורת חסידות חב"ד מוצאים אנו לרוב את הדרישה לעבוד את ה' מתוך הבנה, השגה והתבוננות. בעצם זו משמעות המילה 'חב"ד' – ראשי תיבות חכמה בינה דעת. חסידות חב"ד דורשת לנצל את כל חלקי השכל לעבודת ה' ולהשגת אלוקות. ולכאורה, אם העיקר הוא ביטול, מדוע יש צורך בהבנה?

***

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ סיפר, שפעם אחת הביא אחד החסידים לאדמו"ר הזקן קופסת טבק מוכספת במתנה. אדמו"ר הזקן מיאן להשתמש בקופסה לשם הטבק, באומרו: "יש איבר אחד באדם שאינו בעל-תאווה, ורוצים גם אותו להלעיט בתאווה?!...", והשתמש במכסה הכסף המבריק שלה כמראה לכוון את התפילין-של-ראש.

פעם סיפרו סיפור זה במעמד כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק (נכדו של אדמו"ר הזקן), והתבטאו שאדמו"ר הזקן שבר את המכסה מהקופסה. העיר הצמח-צדק: "עניינו של הסבא לא היה לשבור. הוא לא שבר לא את עצמו ולא את הזולת. מסתמא המכסה היה מחובר לקופסה בחוט, והסבא הסיר את החוט המחבר, אבל לשבור הוא לא שבר". לאדמו"ר הצמח-צדק היה ברור בוודאות שרבנו הזקן לא שבר, עד שבגלל זה אמר בביטחון שהסבא לא שבר אפילו את הדומם, אלא רק הסיר את החוט המקשר.

הרבי זי"ע, באחת ההתוועדויות, ביאר סיפור זה והפיק ממנו תוכן עמוק בעבודת ה'.

אדמו"ר הזקן השתמש במכסה לצורך יישור התפילין על הראש. עניינן של התפילין הוא – לשעבד את המוח והלב לקב"ה. היה אפשר לחשוב, ששעבוד מוחו וליבו של האדם לאלוקות קשור בשלילת ובשבירת מציאותו. על כך אומר אדמו"ר הצמח צדק, שאצל אדמו"ר הזקן לא היה עניין של 'שבירה' כלל. בגילוי פנימיות התורה, ובהסבירו את עניין אחדות ה', לא רצה רבנו הזקן לשבור ולשלול מאומה. לא את עצמו, לא את הזולת ואפילו לא את הדומם.

גם כאשר מדובר על ביטול ושעבוד הלב והמוח לה', אין זה עניין של שבירה. הכוונה האלוקית היא לא שהאדם ישבור את הלב והמוח, אלא שינצל אותם-עצמם בעבור האלוקות.

המשמעות של ה' אחד לפי ביאור החסידות – שאין עוד מלבדו ממש והכל אלוקות – אינה שוללת את מציאות הנבראים, אדרבה, היא מרוממת ומגביהה אותם. מכיוון שאמיתת מציאותם היא הכוח האלוקי שבהם, מקבלים הם חשיבות. אין שום דבר בעולם שהוא חסר חשיבות, בכל פרט שבבריאה יש כוונה אלוקית. כל נברא מבטא את כבודו של הקב"ה, לפי תכונותיו ומעלותיו.

כך צריכה להיות ההסתכלות על כל הנבראים שבעולם – שהם אינם סותרים חלילה את אחדות ה', אלא אדרבה, אמיתת מציאותם היא האלוקות שמהווה אותם, ומצד זה יש בהם כוונה ומטרה. זה תפקידו של היהודי – לגלות את המטרה האלוקית שבכל חלקי הבריאה, על-ידי כך שהוא מנצל את הנבראים לייעודם הנכון.

אמנם כדי לנצל את הנבראים לייעודם הנכון, צריך להסיר את החוט המקשר ביניהם ובין הרע. דבר זה דורש יגיעה רבה. העולם נברא באופן כזה, שהוא נראה לעינינו כיש ודבר נפרד מהקב"ה. הוא נראה כמחובר עם ה'קליפות' ועם דברים המעלימים את האלוקות. הרגשה זו על היהודי להסיר. הוא צריך להוריד את ה'חוט' המחבר בין מציאות העולם ל'קליפות'; לעבוד ולנתק את הנבראים מהרגשת הישות שבהם, לא לשברם ולא לשוללם. את הבריאה עצמה אין צורך לשבור. הבריאה היא דבר טוב, היא מגלה את כבודו של הקב"ה. האדם, בפיקחותו, צריך להבדיל בין הרגשת היש של הנברא לבין הטוב שבו. את הישות הוא צריך להסיר; ואת הטוב והתכלית האלוקית עליו למצוא ולגלות.

כמו-כן הוא בנוגע למציאות האדם – המטרה היא לא לבטל ולשלול את השכל וההבנה, אלא אדרבה, לגלות שכל מציאות השכל היא התהוותו מהקב"ה, וכל מטרתו היא – להבין ולהשיג ענייני אלוקות שלמעלה ממציאותו. זו התכלית שלשמה השכל נברא.

בסגנון אחר קצת, כאשר האדם תופס את עניין הביטול כשהוא לעצמו, בלי הרגשת תוכנו ומטרתו, אזי ביטולו ושכלו – הם שני הפכים; אולם כאשר אצל האדם נרגש למי הוא בטל, ומה מטרת ביטולו, אין הוא מחפש להישאר בציור חיצוני של הביטול והשפלות דווקא. כל מבוקשו הוא להשלים את כוונת האדון. כאשר נרגש בתוך הביטול הקשר לקב"ה, כל מעייניו הם לקיים את רצונו. ומכיוון שרצונו של האדון, הקב"ה, הוא שהיהודי ישתמש גם בשכלו לעבודת ה', הוא עושה גם את זה.

אם-כן דרישת החסידות לביטול ולקבלת-עול, אינה סותרת את ההבנה וההשגה. אדרבה, שני הדברים נובעים מאותה נקודה. האחדות האמיתית של הקב"ה דורשת, שעניין האחדות יאיר ויקבע בכל מקום, אפילו בשכלו ובמציאותו של האדם.

* * *

דוגמה דומה שבה מתבטא המיזוג בין שתי נקודות מנוגדות, על-ידי הבלטת שורשם הפנימי, היא בנוגע ליחס בין אהבת התורה לאהבת ישראל. שני עניינים אלה נתפסים לעיתים כסותרים, אולם על-פי ביאורי החסידות בעומקם של העניינים, הם מתחברים ומתאחדים.

יש אנשים שבהשקפת עולמם תופסים את התורה והמצוות כעיקר יחיד ומרכזי בחייהם. מכיוון שזה הקו המנחה העיקרי בחייהם, יחסם לאחינו בני-ישראל, שאינם שומרי תורה ומצוות לעת-עתה, הוא בסגנון של ניתוק מהם או מלחמה בהם. הדבקות בקיום התורה, מטה אותם מרגש האהבה ליהודים שאינם הולכים בדרכה.

מאידך, יש מי שדוגלים בעיקר באהבת ישראל ובאהבת הבריות. אצל יהודים אלה, הדבקות בגישת האהבה לכל יהודי עשויה להטותם להקל ולוותר על דינים מסוימים הקשורים לזולת. מכיוון שהעניין המרכזי בחייהם הוא אהבת כל אדם מישראל, הם עלולים להתעלם במידת-מה מחטאיו של הזולת. האהבה לזולת עולה בערכה על הדקדוק בדיני השולחן-ערוך.

היות שבעיני האדם נדמה שהאהבה לתורה והאהבה לישראל הם שני עניינים שונים, לכן נוצר כמין ויכוח פנימי באדם מה חשוב ממה – ישראל או אורייתא.

מצב זה נולד מתפיסת הפרטים בלי הרגשת תוכנם הפנימי. אולם כאשר מעיינים בעומק העניין ומגיעים להכרה מהי מהותו המיוחדת של היהודי, ומהי המהות המיוחדת של התורה, אזי רואים ששני הדברים נובעים מאותה נקודה. נשמתו של היהודי מושרשת בעצמיותו של הקב"ה ממש, ושורשה של התורה גם הוא בעצמיותו של הקב"ה ממש. מכאן נובע היוקר של היהודי ומכאן נובע היוקר של התורה.

כאשר הקשר וההתלהבות של האדם מהתורה, הם מצד היותה כולא-חד עם הקב"ה, הוא מייקר גם את בניו של הקב"ה; ומאידך כאשר הקשר והאהבה שלו ליהודי זולתו נובעים מהתקשרותו העצמית עם הקב"ה, האהבה גורמת להשתדל בטובתו הרוחנית של הזולת, ולהעלותו על דרך התורה ללא כל פשרות. באופן זה, האהבה לבניו של הקב"ה והאהבה לתורתו אינן סותרות זו את זו, אדרבה – שני הדברים באים יחד. "ישראל אורייתא וקוב"ה, כולא-חד". עניינו של היהודי הוא הקשר שלו עם הקב"ה ותורתו, ועניינה של התורה הוא "דבר אל בני-ישראל", "צו את בני-ישראל" – לגלות ולהביא קשר זה לידי ביטוי.

בהנהגתו של הרבי זי"ע ראו במוחש את שני העניינים שזורים יחד. מצד אחד הרבי זעק וכאב את השפל הרוחני-תורני של הדור, ונלחם בתוקף רב נגד כל ויתור על קוצו של יו"ד; אולם עם זה מעולם לא לחם באף אדם מישראל. הרבי יצא נגד שיטות הנוגדות את היהדות, לא נגד יהודים.

יתרה מזו, גם במלחמת התורה עצמה היו נרגשים הכאב, האהבה והרחמים. זכורני, שכאשר הרבי היה מדבר בהתוועדויות בחריפות רבה על הסכנה האיומה בבעיית הגיור שלא כהלכה, היה ניכר בטון הדיבורים ובסגנונם רגש של רחמנות ואהבה. המלחמה התקיפה הייתה מתוך בכייה וזעקה. לא רק שהמלחמה על קיום התורה לא החלישה את האהבה לישראל, אלא גם במאבק עצמו למען תיקון המכשול, היו מורגשים האהבה והרחמנות.

זו הגישה שהרבי הנחיל לתלמידיו, והנהגה שכזו דרש מהם. הרבי הדריך לעסוק בהפצת היהדות והמעיינות חוצה, לא רק מצד שהאמת של התורה צריכה להגיע לכל יהודי ולכל מקום, אלא גם מפני האהבה ליהודי והרחמנות עליו – מדוע לא יזכה גם הוא ללמוד תורה ולהתקשר עם אביו שבשמים.

כאשר מניחים עם יהודי תפילין, אין זה רק בשביל התפילין כביכול, אלא גם בשביל היהודי. הרבי חיפש להביא את התורה לכל יהודי, ועם זה לרומם אותו (למעשה, גישה כזו גם מצליחה יותר. כאשר הזולת שאותו מקרבים מרגיש שמטרתו של המקרב היא רק למען הפצת התורה, הדברים אינם משפיעים עליו כל כך. מה-שאין-כן כאשר מחפשים באמת לעזור לו, לסייע ולרומם אותו, הוא חש בזאת, והדברים נכנסים יותר לליבו).

שני קצוות אלה באים לידי ביטוי גם בתוכנה של הציפייה לגאולה. עניינם של ימות המשיח הוא, שאז "ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". השאיפה להתממשות ייעוד זה והעשייה למענו, הם לא רק כדי שיבוא יום והאלוקות תתגלה בכל מקום בשלמות, אלא גם בשביל ה'פעול' וה'יצור' – שהם יכירו וידעו את האמת האלוקית. לא רק להשליט את האלוקות בכל מקום, אלא שדבר זה גם יחדור ויגביה את גדרו של המקום עצמו .

***

יהי רצון שהופעת הספר תהיה עוד שלב בסולם של הפצת המעיינות חוצה, והיא תקרב את ביאת משיח צדקנו, כהבטחת מלך המשיח לבעש"ט, שעל-ידי שיפוצו מעיינותיך חוצה – קא אתי מר, בקרוב ממש.

יואל כהן
אדר תשס"ו