המצווה

בפרשתינו מסופר על מצוות בכורות - "קדש לי כל בכור", בכורי הבהמות הטהורות הם קודש לה' ויש ליתנם לכהנים המקריבים אותם על המזבח ואוכלים את בשרם.

גם בכורי החמור ניתנים לכהנים, אך אינם קרבים על המזבח כבכורי הבהמות הטהורות, בשל טומאתם, לכן הבעלים מצווים "לפדות" את החמור ו"לקנות" אותו מן הכהנים בהחלפתו ב"שה" ככתוב "ופטר תפדה בשה", אותו הם נותנים לכהן ותמורתו מקבלים את החמור שלהם. אם הבעלים מסרבים לפדות את חמורם - יש לעורפו ולהורגו ככתוב "ואם לא תפדה בשה וערפתו", אבל לכתחילה עדיף לפדות את החמור בשה ולא לגרום לעריפתו - "מצוות פדייה קודמת למצוות עריפה".

מצוות בכורות היא זכר ל"מכת בכורות" שה' המית את כל בכורי מצרים ושמר בחיים על בכורי ישראל: המצווה לקדש את בכורי הבהמות הטהורות היא זכר להצלת בכורי ישראל הטהורים, והמצווה בבכורי החמורים היא זכר להמתת בכורי מצרים, "שנמשלו בכורי מצרים לחמורים".

סיבה נוספת למצוות פטר החמור - זכרון לחמורים שסייעו לישראל לשאת משאיהם ביציאת מצרים ובמסעם במדבר לארץ ("שאין אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים" - רש"י שמות, יג,יג).

למה עורפים חמור?

עריפת החמור - המתתו במכת סכין גדולה על עורפו - נראית לכאורה מעשה אכזרי ולא אנושי, ומדוע התורה, "תורת חסד", האוסרת לגרום "צער בעלי חיים", מצַוה להמית חמור אומלל בצער וייסורים קשים? איזה תועלת יש בעריפה, בעוד שאפילו מבשרו הטרף אין ריווח ממשי?

אלא, הרעיון הטמון בזה הוא הפניית אצבע מאשימה לבעל החמור המסרב לפדות חמורו, להראותו מעשה אכזרי של עריפת חמור, כדי שיתבונן ויפיק לקחים שלא לנהוג באכזריותו וחוסר אנושיותו כלפי הזולת:

ניתן להבין את חוסר שביעות רצונו של בעל החמור לתת את חמורו לכהן, שכן הוא עמל רבות, השקיע כספו, זמנו ומרצו עד שהאתון המליטה, ואחר כל העמל והמאמץ במקום שהוא בעצמו יהנה מפרי עמלו, ציוותה אותו התורה לתתו לכהן;

אבל גם בשעה זו של חוסר שביעות רצון עליו לשלוט על עצמו ומעשיו ולא לנהוג בצורה מטופשת ולא אחראית תוך גרימת נזק לזולת ולעצמו:

אילו היה פודה את חמורו בשה, גם הוא עצמו וגם הכהן היו מרוויחים: הוא היה מקבל חזרה את חמורו ותמורתו היה משלם לכהן שה שעלותו פחותה מעלות החמור וכך היה מרוויח חמור, אבל יצריו האפלים לא נותנים לו לנהוג בשיקול דעת והוא לא פודה את חמורו, מתוך חוסר פירגון לכהן שיקבל מידיו שה, וכך גם הוא מפסיד את חמורו, וגם הכהן אינו מקבל מאומה, כי עורפים וממיתים את החמור.

חינוך לאיש הנוהג בדרך לא-אנושית

יש לנו עסק עם אדם קמצן עם "פרנציפים" שאינו מסוגל לראות שאדם אחר נהנה ממונו. "בפרנציפ" הוא אינו מעונין לתת לכהן להנות ממעשה ידיו וזה גורמת לו לנהוג בטפשות כלפי עצמו וחוסר אנושיות כלפי הזולת, הכהן.

כדי לחנכו וללמדו לתקן מידותיו ומעשיו ציוותה התורה לערוף חמור באכזריות: כי איש כזה לא מבין שיחות מוסר, כל נסיון שיכנוע להעמידו על טעותו ייכשל, כי הוא יודע את טעותו והוא מוכן לשלם עבורה גם בנזק אישי, כי העיקר אצלו חוסר העקרונות שלו וחוסר הפירגון לזולת; צורת החינוך היחידה לאיש כזו להראותו דוגמא חיה של מעשה אכזרי וחסר תועלת, ורק כשהוא עצמו ישאל "למה מתאכזרים לחמור?" יבין את מידת הסדום שלו עצמו.

לכן ציוותה התורה שיערוף חמורו, כדי להראותו מידה כנגד מידה, את האכזריות שבדבר, ומתוך כך יבין את אכזריותו שלו, וישפר ויתקן מעשיו מכאן ולהבא: "הוא הפסיד ממונו של כהן", בכך שסירב לפדות את החמור בשה, לכן נענש שהפטר חמור שלו יומת "לפיכך יפסיד ממונו".

מצוות פטר חמור בקבלה

בתורת הקבלה מבארים את הצד הרוחני במצווה (זוהר ב, מג,א.קעח,ב. רש"י, שה"ש, ו,ו. פרי הארץ, פרשתנו):

"שה" מסמל את היצר-הטוב, שכן הוא משמש לקדושה: צמרו לטווית ציצית, בשרו לקרבן על המזבח, קרניו לשופר, שוקיו לחלילים, מעיו לכינורות, עורו לתוף לנגן ולשמח בבית אלוקינו.

ו"חמור" מסמל את היצר הרע, שכן הוא בעל-חיים טמא שאינו משמש לעבודת הקודש, ושמו חמור מעיד עליו שהוא חומרי וגס, הגורם לזוהמת הרע.

פדיית החמור בשה ענינה תיקון החמור, כלומר שהיצר הרע מתוקן על ידי היצר הטוב - החמור נפדה על ידי השה - לשוב בתשובה ולתקן מעשיו.

הפדייה והתיקון הם על-ידי הכהן, שהוא בחינת "חסד" ואהבה, המתקן את הרע בדרכי אהבה וקירוב-דעת, והוא משפיע כוח ואנרגיה מכוח החסד הנעלה והנשגב שבו לבעל החמור, שאף הוא ינהג בחסד לתרום לזולת, כפי שזה בקיום המצווה בפשטות - לתת שה לכהן.

אבל "אם לא תפדה בשה - וערפתו", כלומר אם אינו מוכן לתקן את חמורו בשה, שאינו מוכן לתקן את ייצרו הרע ביצרו הטוב והוא מסרב לקבל את כוח החסד של הכהן, דינו של החמור לעריפה ומוות, כלומר הוא מפסיד את הכוחות הרוחניים הנעלים שקיבל מהכהן והוא נותר עם כוחותיו בלבד.

עריפה היא מוות, המסמלת אדם שלא מתקן יצרו הרע והוא "ימחה מספר החיים", זה היצר הטוב [אחר פטירתו ישוב לעולם בגלגול נוסף, עד שלושה פעמים, כדי לשוב ולתקן נשמתו (ענין שלושה גלגולים מבואר בעבודת הקודש, ב פל"ו)].

[גם עצם נתינת החמור לכהן מעבירה אנרגיה חיובית של כוח החסד מהכהן מקבל החמור אל הנותן (בבחינת אור חוזר), וכשבעל החמור מסרב להשתמש בכוח זה לאפיקים חיוביים, לתרום (=לפדות את החמור בשה) ולעסוק בתיקון הרע בדרכי נועם, ממילא מפנה כוחו לאפיקים שליליים, שבמקום לתת לקדושה הוא נותן לטומאה, כמו לאהבה זרה ואסורה (בחינת "מרחם על אכזריים ומתאכזר על רחמנים"), ואז לא די שהוא פוגם בעצמו הוא גם פוגם בכוח החסד הקדוש של הכהן].

כשפודים (=מתקנים) את החמור הרי השה עובר לכהן וכך השה מתעלה בדרגתו ועובר ל"חיל ה'" הכהנים. המשמעות הרוחנית בדבר שכשמתקנים (=פודים) את היצר הרע (=החמור) ומשיבים אותו בתשובה, גם היצר הטוב (=היצר הטוב) מתעלה לדרגת קדושה יותר נעלית. כלומר כשאדם טוב מחנך ומלמד אנשים לא טובים, הוא גורם עליה ורוממות-רוח גם לו עצמו.

"פדיון בשה" - דבקות בצדיק

צדיק גמור, שהוא עניו ושפל - אומר רבי אלימלך מליזענסק (נועם אלימלך, פרשת בא) - הוא בחינת "שה" המשפיל עצמו, ו"חמור" הוא גאוותן השקוע בחומריות, את החמור פודים בשה: כדי להגאל ולהיפטר מהחומריות צריך לאחוז במדת הענווה כשה ולהדבק בצדיק שהוא בחינת שה כנוע לה' יתברך.

צדיקים גדולים יכולים להפוך את החומריות למרכבה לקדושה, בבחינת "לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא", להכניס את בחינת החמור שיהיה משועבד לתורה ולעבודה כחמור למשא, כמו יששכר שהוא בבחינת "חמור גָרֵם" לה' ותורתו.

נסיים בדברי ה"עמק דבר" (שמות, יג,יג): פדיית החמור ונתינת השה לכהן ענינה הרוחני סיוע לאנשי מעלה לומדי התורה, ומי שהוא בכור חמור, כלומר שאינו שקוע בדעת-אלקים אלא בחומריות, עליו לתמוך ולסייע בכספו באנשי המעלה, ובכך יפדה עצמו. "ואם לא תפדה וערפתו", אם אדם זה מסרב לתמוך באנשי המעלה "אינו כדאי בעולמו"! כי "זה כלל גדול - מי שראוי להיות במעלה והוא מתרפה מזה, גרוע הוא ממי שאינו ראוי לכך. והרי הוא חבר לאיש משחית". ומסיימים בטוב.

מקורות: לקוטי שיחות חלק לו, עמוד 59. ועוד.

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: [email protected]