לרקוד כי שמח לי או כי מקפיצים אותי \ 'טראנס' בחתונה

א' מאנ"ש
אני יודע שזה נושא קצת רגיש, ואולי יהיו אלו שיזדעקו על העזתי לכתוב על כך. אבל אולי הסערה הנוכחית בסגירת האולמות בכפר חב"ד, היא, כמו כל דבר, בהשגחה פרטית, על מנת לעצור ולעשות קצת חשבון נפש. ואני מבקש מראש את סליחתו של מי שיחוש אי נוחות עם הדברים.
אין זה סוד כי בשנים האחרונות סגנון זר של שמחה וריקודים נכנס לאיטו למחננו. זה מתחיל עם ניגוני חב"ד בקצב קצת צורם, בא נאמר שאת הבום בום שומעים יותר מאשר את הניגון עצמו... וכך זה גולש גם לשירים קצת אחרים (חסידיים כמובן! אתה לא מכיר את הזמר הזה?! הוא חרדי לגמרי...), עד כי, בהרבה מקרים ניתן להבחין במחותנים היקרים עומדים מחוץ לרחבת הריקודים, ולא בגלל שאין להם עם מי לרקוד, הם פשוט לא יודעים איך רוקדים לקול הצלילים הבלתי ברורים הללו.
עוד בנושא:
החתונות של פעם: א' גאנץ פארברענגן וחופה עם דמעות
אינני מתיימר להתרפק על סגנון החתונות של פעם, הצנועות והפשוטות. זה נושא בפני עצמו, והלוואי. אני אפילו לא נכנס לנושא הבוער: האם מתאים בחתונה חב"דית שיושמע בה כזו מוזיקה, והרי השמחה במעונו... וכל רבותינו נשיאנו הוזמנו לחתונה, האם מישהו מנסה לצייר אותם רוקדים לקול צלילים אלו... ובכל זאת, לא על זה באתי לעורר.
נראה לעניות דעתי שסגנון מוזיקה זה, וסגנון הריקודים לצליליה הוא תוצאה מכך ששכחו פשוט מה זה לשמוח, כן, פשוט לשמוח! טוב לי על הלב, אני מאושר, אז אני רוקד!
לא מבעי חברי (ואפילו משפחות) החתן והכלה, אלא אפילו בעלי השמחה עצמם. והרי יום החתונה הוא היום המאושר ביותר בחייכם, הקב"ה מבטיח שהוא משמח חתן וכלה, אז אתם פשוט מאושרים! וכולם באו פשוט לשמח אתכם, בשמחה שלכם.
מובן אם כן, שככל שהמוזיקה מבטאת שמחה יותר אמיתית וטהורה, היא ראויה יותר לבטא את השמחה הגדולה, ולסחוף את כולם לרחבת הריקודים.
מאיפה הגיע הצורך בטראנסים למיניהם אפילו בניגונים? – כי הניגון עצמו כבר לא מספיק לשמח אותנו, התנועות של הניגון לא מספיק סוחפות. ומדוע? – כי אנחנו לא מספיק חשים שמחה! אז אנחנו צריכים אמצעי עזר, עזר חיצוני להחריד. - להלביש את הניגון בקצב רועש, עם טראנסים שידפקו לכולם בראש, או אז ירקדו היטב.
דוגמא לדבר זה כמו לשכור מישהו, או מכונה, שתעבור בין באי החתונה ותניע להם את הידיים והרגליים, וכך יהיו ריקודים פעילים. שיהיה ברור – טראנסים לא מביעים שמחה! אין בכוחם להביע את הרגש היקר הזה! הם כן יודעים להקפיץ... ובואו נשאל את עצמנו האם אנחנו מחפשים בחתונה שמחה אמיתית שתגרום לכולם לרקוד מכל הלב, או איזשהו חיקוי עלוב.
*
ולמי שלא מבין את כוונתי, שינסה להיזכר ברגע של שמחה טהורה, שישבו בהתוועדות וניגנו ניגון שמחה בהתעוררות. אולי בשמחת תורה או משהו כזה. והעולה על כולנה – שיראה רגעים של שמחה במחיצת הרבי, אין חולק כי רגעים אלו מבטאים שמחה אמיתית שאין כמותה. ולפלא – אין טראנסים, אין צלילים בלתי מזוהים, הניגון נשמע ומביע היטב את השמחה.
אם נהיה יותר מזוהים עם עצמנו, עם התחושות שלנו. (כמובן שלימוד חסידות, ותפילה חסידית אמורים לסייע בזה) נדע יותר לחוש שמחה אמיתית כשמתרחש אירוע משמח, הן לנו והן לידידינו. ונוכל פשוט לשמוח בשמחתנו, ובשמחת ידידינו.
ובעז"ה נשמח כולנו בשמחת הגאולה שתבוא תיכף ומיד ממש!
שוב, אני מבקש את סליחת מי שחש אי נוחות עם הדברים. לכל מטבע יש ב' צדדים, ואני לא באתי אלא להעיר את תשומת הלב לא' מהם. וכולי' האי ואולי.

כל כך נכון ומדויק
היום המוזיקה הרעשנית דופקת בעוצמות גבוהות, ובמעגלי הריקודים כמעט אי אפשר להשתלב, רק הצעירים קופצים ומשתוללים. איפה השמחה שהיתה פעם...
ככל שידברו על זה, זה יהיה יותר פשוט וקל לחתן ולכלה לבקש שזה מה שהם רוצים בחתונה שלהם!
לעורר! לעודד! ולהעביר לכל אחד!
והעיקר שהשמחה מכל חתונה תימשך לכל החיים עד בלי די!
אני מסכים עם כותב הטור בכל מילה,
הלוואי שיהיה שינוי לטובה בעניין