תעצרו את הלחץ "לסגור כבר" בשידוכין; לא בונים בית בפזיזות

איזה אומץ. הטפה בראש חוצות על תופעת הגירושין.
כבן משפחה שליווה מקרוב לאחרונה זוג שנאלץ לפרום את הקשר למרבה הצער, אני רוצה להאיר מעט, עבור אלה הזקוקים לכך, בעקבות הטור שפורסם כאן באתר COL - מה עובר על זוגות כאלה מאחורי הקלעים.
ברור לכולם הרי שזוגות לא קמים בבוקר ואומרים לעצמם: "מזמן לא חווינו קצת סבל נפשי, בדידות, סטיגמות ושברון לב - אז נפרק את החבילה".
נתחיל עם המסקנות, שראויות להיאמר כבר בהתחלה: אף אחד - אבל אף אחד - לא מפרק בית בלי לנסות הכל. דמעות, יועצים, שתיקות, תקוות, שברונות ותפילות. זוגות נלחמים. מגרדים תקווה מהקירות רק כדי לא לוותר.
ומהיכרות עם מקרים לא מעטים - כשזה נגמר בגט, זה לא היה בטעות. זו הייתה הבחירה הכי נכונה, ולפעמים גם הכי בריאה. וכן - עדיף שהמזבח יוריד דמעות, מאשר ששני אנשים יורידו דמעות כל החיים. הזוגות שמתגרשים הם לא תמיד הסיפור הכי עצוב.
הסיפור הכואב באמת הוא של כל אותם זוגות שלא העזו. זוגות שדחפו אותם לסגור שידוך בלי היכרות מספיקה. הם הקורבנות האמיתיים של המערכת. לא אלו שבחרו לשבור את הכלים כדי להציל את עצמם.
חלילה לי מלעודד גירושין. ממש לא. צריך לעשות הכול כדי להציל את הזוגיות. אבל גם צריך לדעת מתי לעצור. באחריות, באומץ, מתוך רצון לחיות ולא רק לשרוד.
האחרון שצריך לכתוב טור על גירושין, זו שדכנית הבדק בית הראשון צריך לעניות דעתי להתחיל אצל השדכנים והשדכניות.
כששולחים רזומה בוואטסאפ בלי לחשוב, מחברים בין אנשים שאין ביניהם שום דבר משותף, ודוחפים לפגישה "רק כדי לנסות" - העיקר שיצא שידוך ותסגרו את החודש - אל תתפלאו כשזה נגמר לא טוב.
קצת אגזים ואומר: אם כל שדכן היה צריך להחזיר את הכסף כשהשידוך שלו נגמר בגט, כנראה שהשוק הזה היה נראה אחרת לגמרי.
לא בא להכליל. יש שדכנים שעושים עבודת קודש, במלוא מובן המילה. אבל יש גם כאלה שצריכים קודם כל לכתוב טור על אחריות אישית ורק לאחר מכן על גירושין.
אבל אם כבר מדברים על עצם הבעיה, היא לא נמצאת רק בגירושין, אלא הרבה קודם. במבנה של מוסד השידוכים עצמו.
כמו שהוא מתנהל היום, זה פשוט הימור: שלוש, ארבע, חמש פגישות – והופה, חתונה. הכול לחוץ, מהיר, כאילו מדובר בעסקת נדל"ן ולא בחיים שלמים. למה לא לעצור רגע? לתת עוד זמן. עוד כמה פגישות עוד כמה שבועות? לא כדי "למרוח" אלא כדי להכיר, להוריד לחץ, לבנות משהו מבוסס באמת.
אם היה ברור מראש ששידוך לוקח זמן — חודש, עשר פגישות, בירורים אמיתיים — לא היה לחץ מכל הצדדים "לסגור כבר". וזה היה מאפשר החלטה פנימית, רגועה, בוגרת. כי חתונה היא לא יעד. היא התחלה. והתחלה לא בונים בפזיזות.
ופה אביא את דברי הרבי באגרות קודש כרך ט"ז עמ' רמ"ו: "נישואין בחיי האיש או האשה הוא מאורע העיקרי ביותר, הטובע חותמו על כל החיים כולם. ובמילא צריכים על זה התיישבות ואי אפשר לעשות זה בחיפזון".
ולמען הסר ספק: גם קשרים של שנה לא תמיד שורדים. הציבור הכללי מוכיח את זה - אחוזי הגירושין שם גבוהים בהרבה. אבל זה לא סותר את הצורך בבירור עמוק, בתהליך נכון, בכניסה לחיים משותפים מתוך היכרות אמיתית, לא חיפזון.
ויש עוד בעיה, שלה באמת אין לי פתרון מיידי, וזו הפתיחות הרבה שיש היום, בעיקר אצל הבחורים. העולם נכנס דרך המסכים, דרך הרשתות, ומשבש את המבט. הציפיות משתבשות, וקשה לבחור כשבראש רצים כל הזמן פנטזיות. לא יודע אם זה בגלל האינטרנט, בגלל שהיום זה לא כמו פעם או שילוב של שניהם.
ואחרי כל זה, חשוב לזכור דבר אחד, אולי החשוב מכולם: עם כל ההיגיון, ההיכרות, וההתאמה – יש גורם אחד שתמיד ישחק תפקיד מרכזי: האמונה.
וכדברי הרבי: "ברצוני גם להעיר, שלא ניתן להעריך ולשער נכונה כיצד ייראו אותם שני בני זוג לאחר החתונה, כיוון שחתונה זו חוויה שגורמת לשינויים גדולים אצל שני בני הזוג, שינוי שלא ניתן לחזותו מראש. זאת אומרת, שבשאלת שידוך, קיים עניין הבחירה במידה מוגבלת, ולכן יש לסמוך על הקב”ה, שהוא ינהיגם בטוב ובאושר. וכך גם שרואים שבני אדם עושים, ומנהלים אחר כך חיים מאושרים עד מאה ועשרים שנה." (אגרות קודש חלק כ', עמ' רס"ו).
אני לא כותב את הדברים מתוך שיפוט, חלילה, ולא מתוך רצון לעורר ויכוח. המילים נכתבו מתוך כאב, אכפתיות, ובעיקר – חתירה אל האמת.
אמת שלא תמיד נוחה, אבל חייבת להיאמר, אם אנחנו באמת רוצים לראות שינוי.
אם נזכה – אולי ייפלו הדברים על אוזניים קשובות, אולי ייגעו בלב הנכון, ויעשו את הפעולה שהם אמורים לפעול. ובעזרת ה’ – מתוך תיקון, אחריות ואמונה – ונראה עוד ועוד בתים שנבנים על יסוד של אמת, כבוד, שמחה וברכה.


















