בנוסף לחגים שמפורשים בדברי התורה (ראש השנה, יום הכפורים, סוכות, פסח ושבועות), הוסיפו חכמים וקבעו לעם ישראל חגים נוספים – חנוכה ופורים. חגים אלו לא נחגגו בעם ישראל שנים רבות, ורק לאחר חורבן הבית הראשון נוספו חגים אלו בעם ישראל, ונתקנו על ידי החכמים לזכר הנסים הגדולים.

חגים אלו גם מתייחדים בכך שאין בהם את המצוה של שביתה ממלאכה ופעולה, כמו בשבת וכמו ביום טוב, ומותר מעיקר הדין לעשות בהם מלאכות שונות.

לצד ההשוואה בין שני חגים אלו, יש כמה הבדלים בין חנוכה לפורים. אחד ההבדלים נוגע לזמן שבו נקבע החג לחג:
חג הפורים נקבע מיד לאחר הנס. מיד לאחר שהתבטלה הגזירה להשמיד את העם היהודי היל"ת, דבר שהביא לאחר מכן למלחמה בין עם ישראל ובין שונאיהם ביום י"ג באדר – מיד לאחר מכן, ביום י"ד באדר, נחו מהמלחמה וקבעו את היום לחג ומועד. ובעיר שושן, שם נלחמו יום נוסף, קבעו את יום החג ביום המנוחה שלהם – ט"ו אדר. בכל מקרה, קביעת היום לחג נעשתה מיד באותה שנה;

אולם חג החנוכה, מספרים חז"ל (שבת כא, ב) על נס פך השמן המופלא שאירע בחנוכה, וחז"ל מסיימים: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". הווי אומר, לא קבעו את החג מיד באותה שנה, מיד לאחר הנס – אלא רק לאחר שעברה שנה, כאשר הגיע חנוכה בפעם השניה, אז תיקנו את הימים לימי הלל והודאה.

מה באמת ההבדל? למה בפורים קבעו את החג מיד על אתר, ואילו בחנוכה חיכו שנה שלימה?

ההסבר הוא כך:

ההבדל הכללי בין חנוכה לפורים, הוא שבפורים היתה ישועה גשמית – נס של הצלה בגשמיות כפשוטו. המן הרשע וחבר מרעיו זממו להשמיד את הגוף היהודי, היל"ת, והנס היה בכך שגזירתם התבטלה והעם היהודי נשאר חי וקיים.

כיון שמדובר על ביטול גזירה גשמית, רואים זאת מיד על אתר: כולם ראו בעיני בשר שהגזירה התבטלה, היהודים נשארו בחיים, ו"נהפוך הוא - אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", "והרוג בשונאיהם". כיון שראו במוחש כיצד היהודים מתגברים על אויביהם ומנצחים אותם, לא היה מקום לשאלות ופקפוקים, וקבעו את החג באופן מיידי ומעשי.

אולם בחנוכה מדובר על ישועה רוחנית בעיקרה. היוונים לא באו להשמיד את עם ישראל מבחינה פיזית, אלא באו לבטל אותו מבחינה רוחנית. לא היה איכפת ליוונים מקיומם של בני ישראל – הם רצו רק שהיהודים יתבוללו בעמים ולא ישמרו על יחודם כעם קדוש. לכן היונים גזרו בעיקר על התורה והמצוות, שלא יהיו בקדושה וטהרה – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ולצערנו, הרי שחלק מסויים מעם ישראל גם הוא הצטרף אל היונים, ה"מתיוונים", שהם קיבלו על עצמם את גזירות היוונים וסייעו להם, בבחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

נס ההצלה בחנוכה היה בעיקרו נס רוחני. לא היה כאן רק מאבק פיזי בין העם היהודי לבין מבקשי רעתו, אלא בעיקר היה מאבק בין החשמונאים ובין המתיונים, בין שומרי התורה והמצוות לבין אלו שהעדיפו דברים אחרים. כיון שמדובר בנס מסוג רוחני, לא היה אפשר לדעת מיד שהגזירה אכן התבטלה. אמנם הצליחו לסלק את היונים מבית המקדש ולטהר אותו, ואף נעשה הנס הגדול והנפלא של פך השמן שדלק שמונה ימים – אבל הנס הזה היה רק בתוך בית המקדש. היה זה נצחון פרטי ביחס למקום בית המקדש עצמו, ועדיין לא היה ברור האם הנצחון הוא נצחון כללי ומקיף את כל שדרות העם.

אמנם בבית המקדש דלק באותו זמן אור גדול ונפלא – אבל מי יודע מה קורה עם בני ישראל שמחוץ לבית המקדש? האם גם הם שמעו על הנצחון של הקדושה – או שאצלם עדיין רוח ההתיוונות היא שמנצחת? לכן באותו זמן לא היה אפשר עדיין לקבוע זאת בתור חג כללי, לעם ישראל כולו בכל תפוצותיו.

רק לאחר שעברה שנה שלימה, עם כל שינויי העונות והתקופות שבמשך השנה, וראו שהאור הגדול שניצת באותם ימים בבית המקדש אכן האיר והתפשט בכל העם כולו, ההנהגה הניסית שבבית המקדש התפשטה למרחוק והאירה את לבבות בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם – אז ראו שהיה כאן אכן נס כללי ויציב, נס בעל השפעה כוללת ומקיפה, ורק אז אפשר היה לקבוע את הנס לחג כללי לדורות.

ואכן, אורם של נרות החנוכה מאיר בקרב כל עם ישראל בכל תפוצותיהם, מאיר את הנשמה ומחמם את הלב, והאור הזה ימשיך להאיר לנו בהתגברות של רוח הקדושה על התרבות היוונית, עד ביאת האור הגדול והשלם – בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

מעובד לפי 'תורת מנחם' חלק יז ע' 48-50.