את הקטע הבא כתבתי ב־ו' אב, שהוא ליל ה'יאָרצייט' של החסיד רבי יואל כהן זכרו לברכה, לפני שנתיים, כשהיה מלאות שנה לפטירתו.

קשה לתאר את דמותו האדירה, את שלל תפקידיו הבלתי נתפסים.

הוא היה ה'חוזר' של הרבי. בכל שבת וחג, כשהרבי נאם בפני החסידים דברי תורה במשך שעות ארוכות, ר' יואל היה משחזר לאחר מכן את הדברים בהבנה ובדיוק מושלמים. הוא לא דקלם את המילים של הרבי אלא הבין את רעיונותיו היטב ועליהם הוא חזר. כך השתמרו 'שיחות' הרבי משבתות וחגים. בתפקיד זה הוא נשא 42 שנה ברצף.

רבי יואל כיהן כראש צוות כתיבת ועריכת תורת הרבי – תפקיד שדורש יכולות אינטלקטואליות גבוהות מאוד. הוא היה העורך הראשי של האנציקלופדיה החסידית – 'ספר הערכים'. מלבד זה, היה גדול מפיצי החסידות בימינו. הוא הרצה שיעורים בספר התניא ובספרי החסידות במקומות רבים.

הרבי כינה אותו "בעל כשרון, בעל מדות ויראת שמים". כולו היה במחשבות על התורה וה' כל היום כולו.

לצד זה, הרבי מינה אותו באופן אישי להיות ה'משפיע' של תלמידי ישיבות חב"ד שבאו ללמוד בחצר הרבי. 

רבי יואל, שהיה חשוך ילדים, החזיק בתפקידו זה במשך שבעים שנה רצופות. 

הוא בילה עם התלמידים ב'התוועדויות' ארוכות ונפלאות, אירח אותם בסעודות שבת בביתו, שהיו נהפכות לחוויה לימודית ורוחנית אדירה. הוא התייצב מדי בוקר וערב לשיעור יומי בחסידות, ועוד.

יותר מכל, הוא היה מחנך. הוא לימד אותנו לחשוב. להבין. הוא היה דוגמה אישית לזה וכך הוא חינך אותנו. לחשוב, לא להיות בורים אלא בעלי מחשבה.

להבין חסידות, לחשוב חסידות, לא להיכנס לדמיונות. באמצעות המחשבה וההבנה אפשר לשנות את האדם באמת, כל מהותו משתנית.

רבי יואל העמיד עשרות אלפי תלמידים בשבעים שנה, שהפכו בעצמם למדריכים ומחנכים של אלפים. את הכול הוא עשה בהדרכתו ובכוחו של רבו המובהק, שכל תורתו הייתה רק ממנו, הרבי.

לכאורה, אדם מסוגו היה אמור להיות בעל מעמד וכבוד אישי. אבל זה לא עניין אותו לחלוטין. הוא היה מתהלך בחברת תלמידים שצעירים ממנו בשבעים שנה כאילו היה אחד מהם. היה מדבר בגובה העיניים כאילו כולם ברמה שלו. צניעות, פשטות וענווה שאין לתאר.

לא היה לו מקום בכותל ה'מזרח' של הישיבה. זה לא רק שהוא לא דרש; הדבר פשוט לא עניין אותו ובכלל לא היווה עבורו משמעות. כבוד ותענוגי העולם לא תפסו אצלו מקום כלל.

•

היו לי איתו כמה חוויות אישיות מרתקות.

כשהגעתי ללמוד בניו יורק בבית מדרשו של הרבי, 'רֶבּ יואל', כפי כולם קראו לו, פגש אותי בכניסה לבית המדרש 770 ושאל לשמי. עניתי לו: אליהו. הוא לא שמע היטב, ושאל שוב, ועניתי, ושוב שאל ושוב עניתי. בפעם השלישית הייתי נבוך. שאלתי: "מה זה משנה כל כך מה שמי?".

הוא הביט בי בתמיהה. "למה זה לא משנה?", החזיר לי בשאלה.

תפסתי אומץ ועניתי: "יש מאות תלמידים, הרב יזכור עוד שֵם ממאות השמות?".

"כן", הוא ענה לי קצרות. ושאל שוב את שמי, והפעם שמע את התשובה.

מאז, בכל פעם שהיה רואה אותי בסביבתו היה פונה אלי בשמי האישי, במין חצי חיוך שכזה: רואה? אני זוכר את שמך...

כמה שבועות לאחר מכן, בערב חג הסוכות לאחר חצות, עליתי למשרדים שמעל '770', שמהם מתנהלת אימפריית חב"ד העולמית.

הבניין היה ריק מאדם. רק ר' יואל יצא ממשרדו, שם היה עסוק בכתיבת עוד ערך באנציקלופדיה הגאונית שלו על החסידות, ואז הבחין בי ופנה אליי: "אליהו איפה אתה בחג?". השבתי לו שאני נוסע להיות בקרבת ה'ציון' הקדוש של הרבי. 

"תדע לך", אמר בארשת רצינית, "שכאשר נמצאים שם צריכים לשמור על המחשבה, על הדיבור ועל המעשה כל הזמן. גם על המחשבה. אני לא מדבר על השהות ב'ציון' עצמו – זה ברור; כוונתי אפילו על הסביבה שלו".

פעם, פגשתי אותו במסדרון ואמרתי לו שיש בחור שסיפר לי שיש לו בלבול בהשקפה וביסודות האמונה בבורא. הוא אמר לי: תגיד לו שיבוא אלי הביתה בלילה, ונקב בשעה מסוימת. הבחור הלך אליו, נרגש מאוד, ורבי יואל ישב ולמד עמו את 'שער היחוד והאמונה' – החלק המעמיק של ספר התניא, שעוסק ביסודות של תפיסת האלוקות. הם נפגשו שלוש פעמים והספקות של הבחור נעלמו.

באותה שנה זכיתי לסעוד על שולחנו כמה וכמה שבתות. שבת אחת שאלתי אותו על סתירה, כביכול, שמצאתי בכתבי חסידות. מיד הוא הגיב שאין זו סתירה, אבל השיב: "זה ארוך, בוא למשרדי ביום ראשון בשעה 11".

כשהגעתי אליו הוא היה שקוע בעבודה על האנציקלופדיה. רבי יואל עצר הכול והסביר לי במתינות את הרעיון במשך כחצי שעה, תוך שהוא מתבל אותו בכמה דוגמאות והסברים עד שהעניין התיישב בדעתי.

•

יש מנהג בחב"ד, לקראת תפילת מנחה של שבת קודש, להשמיע 'מאמר' חסידות בעל-פה.

אצלו זה הייתה חוויה מיוחדת. התלמיד שנבחר לבצע את התפקיד היה יושב לצידו, ורבי יואל היה קשוב לכל מילה. בהגיע תורי, נערכתי היטב ושיננתי את ה'מאמר' בעל-פה עד שהייתי בקיא בו.

לאחר שסיימתי, רבי יואל פנה אליי בחיוך רחב ואמר לי: "שיננת יפה מאוד, רק החסרת שני דברים במאמר: כמה מילים שמופיעות בתוך סוגריים ואמירה שבה הרבי מייחס את הדברים ל'כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר', כלומר לחותנו. אתה החסרת את המילה 'מורי וחמי', ובעצם ייחסת את זה לרבי עצמו".

כזה היה. גאון עצום, בעל זיכרון פנומנלי, יכולות ניתוח כבירות ומוח בלתי נתפס. ויחד עם זה – חסיד נאמן ומסור לרבו, שמדקדק בכל מילה ומילה שאמר.

רבי יואל כהן היה מחנך אמיתי. הן בדוגמה האישית שהקרין, הן בהתמסרות לתלמידיו, הן באוצרות הידע האדירים שהנחיל לדור שלם של חסידים.

• הדברים הודפסו בגיליון 'נשמה' של צעירי אגודת חב"ד