והשמש בגבעון, דום / מאמר שכתב הרב יצחק חיים מרטון ע"ה
תור ארוך, משתרך לו.
תור דומם. דומע.
והלילה רַד.
גם הדמדומים חלפו עברו. הבזק האור האחרון עוד תעתע, אולם החשיכה פרשה כנפיה.
כן, גם השמש הליטה פניה, הסתירה עצמה מעין רואים. גם גדולתה ניטלה כאן.
לא עוד תצפה לזה היום, היום בו עמדה בגבעון, דום.
זהו. מעתה רק דום, דמעה. ציפור לא מצייצת, והשקט רועם. רק קול אחד שב ועולה באוזניך. קול שיסוע הבד מבגדי הרבבות.
אתה זורם עם הנחשול. נחשול דומע, מיוזע, מדמם – דומם. קרועי בגד, לב קרוע; אף מילה לא בוקעת, מלבד רסיסי יבבות קטועות, בלתי נשלטות, הפורצות מרסיסי הלבבות השסועים, משל הוטלה עליהן המשימה לבדוק את קיומן של מיתרי הקול.
אתה עומד בתוך קהל רבבות, ולא רואה איש. בזה אחר זה הם נכנסים – שפופים, טרוטי עין. צפופים, נדחקים אל בין הכתלים האפורים. האדמה תחוחה, צבועה, מתעתעת. חום כהה, במקום שחור? אדום? ואיה צבע הדמע, הנספג ברגבים התחוחים?
גדר שבורה. חוט דק מקיף את המתחם, ולצדו כלי חפירה, נחים להם כך סתם.
סתם, עוד עדות אילמת.
עברת את המפתן. את נעליך השארת אי שם, מי יודע. הלמות הלב נקשו עבורך, על המשקוף, שזכה לנקישות קודש. שחזה גם בדמעות, דמעות שהצילו רבבות, דמעות שפעלו ישועה.... היבבה הטורדנית שבה לגרונך, מחניקה, מערפלת. הכל נעלם תחת מסך הדמעות, ומשום מקום פורץ לו שוב הבכי, בכי תמרורים אילם.
הרגל כושלת, מועדת. אתה מקיף את המתחם המסומן בחוט. צועד עוד צעד, ומועד. הנחשול הוא שמאיץ בך. כאן אתה רוצה להישאר, אין לך לאן ללכת! במאמץ עילאי, אתה מניח לו, לנחשול, ומתנתב אל פינה, נשמט, כורע ונשאר כך, מוטל בתוך ד' אמות... מיבב, ממרר בבכי.
איכשהו, אתה פתאום מוצא את עצמך שוב בחוץ. לאן עכשיו? צללים מוטלים על פני השטח כולו. פה זרוק תמים, ושם מוטל לו שליח. רב מפורסם נתמך על ידי בנו, אף ששניהם ישובים-שמוטים להם, סמוכים על גזע של עץ קטן. אתה נושא עיניים, ומבעד לדמעה מבחין בצללים הנדכאים, שרק יבבה מפירה את הדממה השלטת. וקול שיסוע הבד.
לילה ארור.
איך הגעת פתאום חזרה, ל-770? איש לא יסייע לך למצוא את התשובה.
הבית אותו בית. בית חיינו. רוחש, הומה אדם, משל ליל הושענא רבה הוא.
הריהוט הוסט הצידה. משל ליל הושענא רבה הוא, ומתכוננים כעת לשמחת תורה.
גדר עץ מצולקת, תוחמת את הכותל הדרומי, מעידה על מלאכת שיפוצים – שבעיצומה עודנה. משל, ליל הושענא רבה הוא: אתה כמעט מחפש את לייזער גורעביטש וקול המשור המפורסם שלו, ופועליו העמלים על הקמת פירמידות לשמחת תורה.
קול משור חיפשת? רק צפצוף חדגוני, מרגיז, בוקע מהביפר הארור, המנופץ, שתלוי לו על גדר העץ. צפצוף צורמני, מקולל, שלא תשכח. הצפצוף הנצחי, זה שהפנה את תשומת לבך שעות לא רבות קודם לכן – לבשורת איוב שריצדה שם על המסך הירוק, המנופץ. ז"ל.
אתה מטיל עצמך אל פיסת קרקע שעודנה חשופה. הכל כאן.. והכל הבל. הכל מיותר כל כך. שום דבר לא מעניין יותר. כלום. הכל חסר ערך. חסר טעם, חסר תכלית.
אין עוד מלבדו; ומלבדו – אין עוד.
עוד שעה חולפת, ועוד אחת. שמורות עיניך הלאות נעצמות שם, בקרן מזרח-דרום של הבית האהוב הזה, שניטלה יקרת תפארתו. שעה קלה ריחפת בעולם הדמיון ולפתע שוב הצלצול הארור.
בעיניים עצומות, שולח הנך את היד מתוך הרגל אל צידי חגורתך, ממלל-מחפש באצבעך את הביפר... מה קורה? על מה הצפצוף? מנחה נאו? מעריב נאו?.. אבל הביפר מנופץ... אתה פוקח עין ומקיץ-קופץ, מתנער, קם ויוצא מהבנין. מניף יד אל המונית הראשונה, וחוזר לשם.
עוד לא האיר השחר. אתה שוב שם...
אותה דממה עוד שלטת. השמש עודנה מבוישת, חבויה. השמש שנעצרה כאן, השמש של ג' תמוז, שלא עוד בגבעון היא, דום.
עד שיבדיל בין תכלת ללבן
עומדים אנו בימים הסמוכים להאי יומא רבא, הילולת הוד כ"ק רבינו זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
ובעת כזו, אין בך דבר מלבד ג' תמוז. אתה שרוי בג' תמוז מרגע בו ריסי עיניך נפרדות בבוקר. הטבילה והתפילה, הילוכך והליכותיך, עסק התורה ועסק הפרנסה - הכל ג' תמוז. מחשבות, געגועים, חשבון נפש, כמיהה עצומה למצב אחר, לעולם אחר, לזמן אחר.
ג' תמוז.
וזעקה פנימית אימתנית עולה ובוקעת, מהמיית הלב: "ידידי, רועי, מקימי... הגידה נא לי עתה, על מי נטשת מעט הצאן?"
האם אמנם אני ואתה, אנחנו אלה פה היום כולנו חיים; אנחנו ששמענו "עשו כל אשר ביכלתכם"... הלא ביודעיו ומכיריו קאמינא;
האם אכן קיווה למצוא בנו את אותם עשרה, שלושה, שניים או אפילו אחד, שידעו כיצד לנהוג לעת כזו, כיצד לפעול "דורכפירן" את הכוונה, להוביל את העולם קדימה...
לקו"ת 'שלח'. ג' תמוז... אדמו"ר הזקן מבאר את ההבדל בין פתילי הציצית. וכמה ביאורים בהם, כולם "ג' תמוז" הם. ברשותכם, אאמץ אחד מהם.
שמונה פתילים יש בציצית. האחד - תכלת; שבעת הנותרים - לבן.
את פתיל התכלת, שומה עלינו לצבוע בתכלת. דווקא תכלת, ודווקא צביעה "לשמה". פרק שלם ברמב"ם (אם אינני טועה) מוקדש להפקת התכלת, אופני צביעת הפתיל וכו'. כי תכלת היא תכלת, אין כאן מקום להתחכמות.
תכלת, מורה על קבלת עול, על "בטל רצונך מפני רצונו", על קיום הוראות ללא "פניות". אתה מעונין ללבוש בגד עם ארבע כנפות? הטל בכנפיה פתיל תכלת.
אלא, שבכדי לקיים מצוות ציצית, לא די בהטלת פתיל תכלת. בטלית עלינו לכרוך שמונה פתילים. יש עוד שבעה פתילים שצבעם לבן.
לבן? לאו דוקא. הרמב"ם פוסק (ואין לפניי ספר להעתיק את לשונו במדוייק), כי "לבן" זה שאמרנו אין הכוונה דווקא לבן. אם לאדם טלית ירוקה או אדומה - הרי שמלבד פתיל התכלת, עליו לקשור שבעה פתילים בצבע הטלית (ירוק או אדום).
לבן - כי אין "הוראה מגבוה" על צבע זה או אחר. צבע לבן - כביטוי לכך שאין כאן צבע, ש(באופן כללי) אתה, מדעתך, יכול להחליט מה בסופו של דבר יהיה הצבע שלהם (וישנה התייחסות ברמב"ם מה יעשה מי שהבגד שלו כולו בצבע תכלת, ואכ"מ).
בציצית, אם כן, ישנם כמה ענינים, המורים דרך והוראה לעבודת ה' באופן הנדרש:
א. פתיל תכלת. ציות ללא תנאי להוראות מגבוה, קבלת עול וביטול מוחלט מול דבר הוי'.
ב. הפתילים הלבנים - המחשבה דיבור ומעשה שלך, התורתך, דעתך, רצונותיך, הדרך שלך לעבוד את קונך, את בוראך.
ג. נכון. פתיל תכלת הוא רק אחד, ושבעה חלקים נוספים בפתילי הציצית הם חוטי הלבן. הפתיל תכלת הוא אחד חלקי שבע מכללות עבודתך; פי שבע דעת תחתון...
אבל: הפתילים הלבנים כרוכים תחת פתיל התכלת. הפתיל תכלת כרוך על גביהם, כריכה אחר כריכה, קשר, עוד כריכות, ועוד קשרים, עד שהוא משתלשל עמם, יורד עמם.
"וראיתם אותו": אותו, בלשון יחיד, אותו דווקא. מה מזכיר לנו את כל מצוות ה'? אותו פתיל תכלת, שצבעו מזכיר את [הים, שמזכיר את ה(עשבים ואת ה)רקיע, שמזכיר את] כסא הכבוד (וידועה שיחת הק' של רבינו זי"ע בעניין זה, בלקו"ש ח"ח).
* * *
שליח, חסיד, תמים - נהנה במשך שנים מלוקסוס מופלא, של התוועדויות קודש, שנלוו להם הוראות מפורטות, במה צריך להתמקד עתה.
לא "פתיל" תכלת קיבלנו. רבינו זי"ע העניק לנו חבלים רבים של "תכלת". הוראות והדרכות, מענות ותשובות. "יעקב חבל נחלתו", בחבלי עבותות אהבה הקדיש רבינו מזמנו, הכל כך יקר, ונתן תשומת לב לשאלות ובעיות, של כל ילד, כל חסיד, כל מנהל מוסד, כל שליח, כל פעיל ציבורי.
נכון. תמיד נדרש כל חסיד להוסיף עוד שבעה פתילי לבן... אבל הוא הביט אל התכלת, ידע אל נכון בדיוק מה מקומם של פתילי הלבן תחת כריכות התכלת...
ג' תמוז, והזעקה עולה עד לב הרקיע... איה תכול השמים?
האם לא נדע עוד, להביט אל פתילי מעשינו, לראות כי דומים הם לתכול הים, שדומה לרקיע, הדומה לכסא הכבוד? האם כה רחוק צבעם של מעשינו, שאין בהם את התכלת?
האם איננו יכולים כיום לדעת מהו התכלת?..
נכון, אין התכלת מעכבת את קיומה של מצוות ציצית... אבל חסרה היא! האם נדע אל נכון לזהות מהו פתיל התכלת? מהי הכוונה העליונה במעשינו? האם נשלים עם העובדה, שאין לנו יותר "תכלת"??
האם נדע להשתמש נכון בפתילי הלבן?
עד מתי?
מאפשרים לכם לקבל
