כל בן ישיבה, וכל בן תורה, מכיר היטב את החקירה הידועה " גַּבְרָא או חֶפְצָא": האם החיוב או הדין ההלכתי המסוים המוטל על אדם בנוגע לחפץ מסוים, נובע מן החיוב על האדם [ה'גברא'], או שהחיוב הוא על החפץ [ה'חפצא'].

המקור לחקירה זו הוא בתחילת מסכת נדרים, שם דנה הגמרא: "נדרים מיתסר חפצא עליה .. לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא", ואף שבגמרא מופיע מושג זה רק בחילוק שבין נדר ושבועה, הרי שהאחרונים חילקו את כל הדינים והאיסורים, איסורים התלויים במקום או בזמן, איסורים התלויים באדם, איסורי עשה ואיסורי מעשה, לשתי קבוצות אלו, גברא וחפצא. ובכללות ישנן שתי שיטות מרכזיות, בהגדרת החילוק ביניהם:

שיטת הגאון רבי יוסף ענגיל בעל ה"אתוון דאורייתא", והגאון רבי יוסף רוזין, הרוגוצ'ובי בעל ה"צפנת פענח" היא, שהחילוק הוא במהות: הדין ב'חפצא' נובע ממציאותו הגשמית או הרעיונית של החפץ, כגון קדושת ספר תורה, החפץ עצמו השתנה בתוקף דין הקדושה שעליו, מה שאין כן הדין ב'גברא' נובע מכך שפסיקת הדין או חלות האיסור נעשית גם אם לא חל שינוי בחפץ המדובר, כגון קידושי אשה, למרות העובדה שמציאותה לא השתנתה.

מנגד שיטת הגאון רבי אברהם ברונשטיין מסוכטשוב בעל ה"אבני נזר", והגאון רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ בעל ה"שערי יושר" היא, שהחילוק הוא בטעם האיסור: איסור ה'חפצא' נובע מממעלתו הרוחנית של החפץ, ומכאן הזהירות בכבוד וקדושת ספר התורה, מה שאין כן איסור ה'גברא' נובע ממעלתו הרוחנית של האדם, כגון האיסור באכילת נבילה, שהאיסור הוא כדי שמעלת האדם עצמו לא תתחלל.

*

בעת ההתוועדות בחג אחרון של פסח ה'תשל"ו, השמיע הרבי שיחת קודש עמוקה, בתור השתתפות ב"כינוס תורה" שנערך – לבקשת הרבי – מידי שנה באסרו חג הפסח בהיכל בית המדרש בבית חיינו, בהשתתפות גדולי התורה והחסידות, המקומיים והאורחים, ובהשתתפות ראשי ותלמידי ישיבת תות"ל המרכזית.

שיחה זו, בעיצומה של התוועדות ארוכה, התמקדה באותה חקירה נודעת שהובאה רבות בדברי האחרונים הנ"ל. בעת שהרבי הזכיר את הגאונים הגר"י ענגיל והרוגוצ'ובי, הגדיר בכמה אותיות נפלאות את החילוק בשיטת לימודם בכלל:

"להעיר שבכללות מצינו נקודות משותפות שבהם משתווים בשיטת לימודם, להשתדל למצוא בכל ענין בתורה גדר וכלל בכל התורה כולה, שמשתקף גם בענינים שחלוקים זה מזה מצד הגדרים של איסורא או ממונא, הלכה או אגדה וכיו"ב. וביחד עם זה יש גם חילוקים ביניהם, ומהם: א) הגאון הרוגוצ'ובי כותב בקיצור, ובאופן כללי יותר, ואילו הגאון הר"י ענגיל מאריך בפרטיות יותר. ב) אצל הגאון הרוגוצ'ובי מצינו ריבוי חידושים מתוך "ברייטקייט" שלעת עתה לא מצאתי דוגמתה! בקביעת גדרים ומושגים חדשים".

החקירה עצמה היא גם בנוגע לאיסורים זמניים, כגון איסור אכילת חמץ בפסח, וכן בנוגע לאיסורים מדרבנן, שבמובן מסוים הם כמו איסורים זמניים כיון שהיה זמן (קודם תקנת חכמים) שהיו מותרים מדאורייתא, והשאלה היא האם הם איסורי גברא או שמא איסורי חפצא, שאלה שדשו בה כל גדולי האחרונים, וכמ"ש הרוגוצ'ובי (בשו"ת צפנת פענח חלק ב') שיש בזה "כמאה סתירות בש"ס".

לאחר הקדמת הסבר מהות החקירה, המשיך הרבי ואמר כי לא ברורה לנו שיטת כ"ק אדמו"ר הזקן בזה, בתורת הנגלה שלו, אך מעיון בספר התניא קדישא, ניתן בהדיא לראות את שיטתו בסוגיא זו, ולהסיק מכך שזוהי גם שיטתו בנגלה.

בהמשך השיחה, מביא הרבי ראיות לכאן ולכאן, מתוך עיון בפרקים שונים בספר התניא, ולאחרי זה אמר ש"כאן רואים חידוש גדול, וכמדובר כמה פעמים שמצד גודל החידוש אין איש שם על לב, שמדברי אדמו"ר הזקן בספר התניא שלו, מוכח להדיא שיטתו בנגלה דתורה, שאיסור דרבנן הוא איסור חפצא!"

בהתוועדות הבאה הוסיף הרבי ואמר: "שיש שחשבו שזהו ביאור ע"פ קבלה וחסידות, ואמנם אין חיסרון בכך שמבארים ענין ע"פ קבלה וחסידות, ואדרבה, שהרי זוהי נשמתא דאורייתא, אבל כשאומרים ענין בתור השתתפות ב"כינוס תורה", הרי זה צריך להיות ביחד עם גופי תורה, 'נגלה דתורה' בלשון הישיבות".

"אלא שבנידון דידן, לא מצאתי לעת עתה בספרי נגלה של רבינו הזקן מהי שיטתו בענין זה, וזהו החידוש שיש ללמוד זאת מהמבואר בספר התניא! ומסתמא עוד ימצאו זאת בפירוש בספרי נגלה של רבינו הזקן".

כאמור גם בשבת פרשת אחרי מות (כ"ד ניסן), וגם בשבת פרשת קדושים (א' אייר), המשיך הרבי לבאר סוגיא זו. והמסקנא העולה מדברי הרבי בשיטת אדה"ז היא שאיסורים אלו הם בגדר איסור חפצא.

*

במכתב ששיגר הרב שניאור חיים הכהן גוטניק (ה'תרפ"ב-ה'תשס"ד. שימש כרב ומו"צ בסידני ובמלבורן, וכן רב בצבא אוסטרליה) אל הרבי בשלהי חודש ניסן אותה שנה כתב כי בעת ה'כינוס תורה' שנערך לאחר חג הפסח, ביום ראשון כ"ה ניסן, הוא נשא דברים בסוגיית איסור חמץ אם הוא איסור גברא או איסור חפצא, ובהמשך לשיחה תורנית שהיתה לו עם הגרש"י זוין בפסח ה'תש"ל בעת ביקורו בירושלים, בעיון בדברי אדה"ז במחלוקת אם היתרא או איסורא קא בלע, אמר בפני הקהל שלשיטת אדה"ז איסור חמץ הוא איסור גברא, ומיד זה עורר "קאך גדול" כשהמשתתפים טוענים לעומתו שזהו היפך מדברי הרבי!

על כך רשם הרבי בכתב יד קודשו, כפי שניתן לראות בתצלום המצו"ב: 1) אן א געוואלד.

בהמשך תיאר, שהרחיב בדברי הרבי בהתוועדות על כך שיש בידי יהודי הכוח לשנות חפץ על ידי דיבור, והוסיף שמוצאים שהתורה נותנת כוח להפקיע ולהפקיר את החמץ על ידי הרהור בלבד, ושוב התעורר רעש גדול, ואף שנהנה כשלעצמו מעונג 'מלחמתה של תורה', מבקש הוא לקבל את חוות דעתו של הרבי, באשר בחיפושיו מצא רק את דעת ה'חלקת יואב' שחמץ הוא איסור חפצא, מצד הדין שיש לבערו מן העולם.

ועל כך ענה הרבי בכתב יד קודשו: 2) הזכרתי (בנוגע לקדשים ותרומה) "לפי הדעות בזה" – שכוונתי שיש אומרים שבמחשבה די. 3) הזכרתי בההתוועדות שהרב יוסף ענגיל אומר שכן היא דעת ש"ס בבלי .. וראה ג"כ צפנת פענח .. גם העונש בשוגג וגם המושג ביטול ע"פ הנ"ל, מובנים יותר באם זהו איסור חפצא. ויש עוד להוסיף.

המענה המלא נדפס באגרות קודש כרך ל"א (אגרות דשנת ה'תשל"ו), וראה שם באיגרת הבאה, המענה להרב יעקב עמנואל שוחט שגם הקשה על הנאמר בשיחות אלו.

*

סמוך ונראה לזמן אמירת הדברים, בעת ש"החוזר" של הרבי, הגה"ח רבי יואל כהן, העלה את השיחות על הכתב, הכניס אל הקודש פנימה מספר שאלות אודות השיחות הללו, בענינים שנותרו מוקשים להבנה בדעת תחתון, וזכה לקבל על כך מענות בכתי"ק של הרבי, אך דא עקא שבמשך כל השנים מאז ועד היום, נותרו שיחות אלו והחידושים שבהם, בקרן זוית.

בתקופה האחרונה, במהלך העבודה של צוות ה'חוזרים' וה'מניחים', חברי מערכת ההו"ל של 'ועד הנחות בלה"ק' בהנהלת הרה"ת ר' חיים שאול ברוק שיחי', על כרך פ"ג של "תורת מנחם – התוועדויות", הכולל גם שיחות חגה"פ של שנת ה'תשל"ו, הוחלט לעשות מאמץ עילאי להתעמק בשיחות אלו, בעיון אחר עיון, כדי להוציאם לאור עולם, שלא תשתכח תורת רבינו.

וכך, בערב הימים אחרונים של חג הפסח השתא, הציע העורך הראשי הרה"ת ר' דוד פלדמן שיחי' לעמיתו הרה"ת ר' ישראל שמעון קלמנסון שיחי', לעלות למעונו לאחר סעודת החג בליל שביעי של פסח, כאשר ממילא המנהג הוא להישאר ערים, כפי שאומר הרבי מהוריי"צ בספר השיחות ה'תש"ט: "שביעי של פסח היו ניעורים כל הלילה, בלי חכמות, פשוט להיות ער. נהגו ללמוד כמה שיעורים, נגלה ונסתר. הנסתר היה גם נגלה".

מצויידים בהעתקים מודפסים של כלל ה'הנחות' לשיחות אלו, כולל המענות והכתי"ק השייכים להנ"ל, ישבו בצוותא וליבנו בשקלא וטריא, הדק היטב היטב הדק, בעומק אחר עומק, את דברי הרבי, וכשהניץ החמה הרגישו כי הדברים התבהרו דים, ושמחו על כך מאוד.

תיכף לאחר צאת החג, התיישב הרב פלדמן לכתוב את הקונטרס החדש, וכאשר היתה בידם טיוטה ראשונית שיגרו אותה לכמה מחשובי ראשי הישיבות והמשפיעים, אלו שזכו בעבר להיות חלק מצוות העריכה של ה'ליקוטים' הנודעים, ואכן, בעבודה מאומצת של טובי המוחות, להבין היטב את עומק דברי תורתו של הרבי, בסוגיא דגברא וחפצא, נתבררו ונתלבנו הדברים, ועתה הם יוצאים לאור בפעם הראשונה, לאחר 48 שנים מאז נאמרו, לקראת יום ההילולא ג' תמוז ה'תשפ"ד "ויהי בשלושים שנה".

*

הקונטרס הטרי נשלח למנויים הקבועים בדוא"ל, וכן הודפס באלפי עותקים על מנת לחלקו בכל ריכוזי אנ"ש וכמובן בחצרות קדשנו, בקרב האלפים שבאו לשבות בסמוך לציון הק' של הרבי.

בסוף הקונטרס המיוחד, שכבר מעורר התרגשות רבה בקרב כלל חסידי חב"ד ליובאוויטש במרחבי תבל, וחידושו עוד יהדהד למרחקים בקרב רבבות הלומדים והמעיינים בתורתו העמוקה והרחבה מני ים של בעל ההילולא, באו שלושה אגרות קודש בפרסום ראשון, מהשנה הראשונה שלאחר ההסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, בש"ק יו"ד שבט ה'תש"י.

האיגרת הראשונה היא למרת בליומא קסלמן, אשת חבר של המשפיע והשד"ר הרב שלמה חיים קסלמן, מהתאריך כ' סיון ה'תש"י, ובה כותב הרבי (בתרגום חופשי משפת האידיש) בין היתר:

"על פי בקשת בעלה הרה"ח וכו' רש"ח שי' שד"ר – קראתי את הפדיון שלו אודותיה על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, ועליה להיות בטוחה, אשר הברכות שהרבי כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ בירכה, ומברך אותה עתה, תקויימה במילואן. כי צדיקא דאתפטר אשתכח ופועל בהאי עלמא יתיר מבחיוהי, ובפרט הרבי בנוגע לחסידים שלו וכל בני ביתם, אשר נשאר הוא מקושר אליהם, וממשיך ומשפיע להם ברכות בכל המצטרך להם, לכל אחד ואחת. בוודאי יכתבו לעדכן אודות מצבה, והשי"ת יזכנו להודיע ולבשר תמיד אך ורק בשורות טובות. בברכת טוב ורפואה בקרוב".

האיגרת השניה היא מהתאריך כ"א תמוז ה'תש"י, ובה כותב הרבי (בתרגום חופשי משפת האידיש):

"מכתבו מה' קרח קיבלתי, ובהתאם לבקשתו הזכרתי את כולם, כולל כמובן מאליו, את הבחור הבר מצוה, על הציון ביום י"ב תמוז, ואליו (לחתן הבר מצוה) אכתוב בנפרד. שמח הנני ביותר מהשיעורים הקבועים כפי שכותב, ובטח יש לו גם שיעור בתורת החסידות, מאמרים ושיחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, לכל הפחות פעמים אחדות בשבוע. בנוגע לשבת הרי ברור ומוסכם. ובאם היו קובעים זאת בבית הכנסת וכיו"ב הרי בוודאי היו מושכים לזה גם אנשים שלעת עתה אינם מאנ"ש, והיתה מזה תועלת בכל הענינים. מדוע אינו כותב ממצב בריאותו, ובפרט אודות רגלו, ומה נעשה בענין הפרנסה. התקוה שימלא זאת במכתבו השני, עם בשורות טובות בהנ"ל. ויאמר בכל יום את הקאפיטל של הרבי, תהלים ע"א, שזהו כלי לקבלת ברכותיו. החותם באיחול כל טוב לו ולכל בני ביתו, לכל אחד ואחת בפרט שיחיו, ושיגדלו את כל ילדיהם לתורה לחופה ולמעשים טובים, מתוך הרחבה".

וכן הוא בנוסח דומה, באיגרת השלישית, מיום כ"ה תמוז ה'תש"י: "... בטח יש לו קביעות עתים ללימוד בכל יום תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, אשר במאמריו שיחותיו ומכתבים, על כל פנים איזה שורות ובלי נדר. כן לאמר בכל יום דעם רבינס קאפיטל תהלים, שהוא קאפיטל ע"א. אשר מלבד כל העילויים שבכל זה, הנה הנ"ל הם כלים לקבל ברכות כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, אשר צדיק מברך והשי"ת ממלא ברכותיו על מילואן בגשמיות וברוחניות".

אנו שמחים להגיש את הקובץ המלא.

להורדה > לחצו כאן

ובגירסת דפוס > לחצו כאן