מענדי קורטס

אברהם קרן (קרמניקוב), יליד תרפ"ו, היה נער בן 15 בעת ששהה בגטו ריגה, בימי מלחמת העולם השנייה. בשיחה שקיימתי עמו השבוע, הוא תיאר בפניי בין היתר שיחה שקיים עם שמואל פייגין הי"ד, בנו של הרב חאטשע פייגין הי"ד, מזכירו של אדמו"ר הרייי"צ נ"ע, בימי השואה, ככל הנראה זמן קצר לאחר שנרצחה משפחת פייגין.

"הגטו היה מוקף גדר ותושבי ריגה היהודים התבקשו לפנות את ביתם ולעבור אליו", סיפר. |בגטו היו בתים רבים של מקומיים, בתים עניים יחסית. כל משפחה יהודיה מהעיר שהגיעה לגטו החליפה את מגוריה עם משפחה נוכרייה, שעברה לביתם המרווח יותר בעיר. בדירה בגטו שאליה משפחתי עברה, התגוררה משפחה נוספת. משפחת פייגין".

הפרטים שמספק קרן מתאימים למשפחתו של הרב יחזקאל פייגין הי"ד, מזכירו של אדמו"ר הריי"צ. "למשפחת פייגין היה בן גדול, שמואל, היינו חברים קרובים. הוא היה גדול ממני בכשלוש שנים. מלבדו היו במשפחה רק בנות. את האבא עטור הזקן אני זוכר עוד קודם לכן. בגטו גרנו ממש בדירה אחת. לא הייתה שום מחיצה בבית, רק חדרים נפרדים לכל משפחה.

"באחד הימים, אחרי תקופת שהייה בגטו, הופיעו מודעות ברחבי הגטו ונכתב בהן שעל הגברים המוכשרים לעבודה לעבור לגטו הקטן. הגטו הקטן היה שטח בפאתי הגטו, שגודר בפני עצמו זמן מה קודם לכן. מי שלא יעבור, הודיעו לנו, יישלח למחנות. לא פירטו אילו מחנות.

"בכל משפחה בגטו התקיים דיון. מה לעשות? האם להתפצל, שהגברים ילכו לגטו הקטן ואילו הנשים והילדים והזקנים ילכו למחנות? או לא להתפצל ולהישאר יחד ויהי מה. אני זוכר שאימא אמרה לנו, לי ולאבא: תברחו למחנה. אבל אבא לא היה מוכן, ואמר: אני לא אעזוב אתכם ולא נפרד.

"באותם ימים אני זוכר שיחה שהייתה לי עם שמואל פייגין, שכאמור היה גדול ממני בשנים ספורות. דיברנו בינינו מה יעשו איתנו, עם אלה שלא יעברו לגטו הקטן. האם יובילו אותנו להרג? אני זוכר שאמרתי שיהרגו את כולם, ואילו הוא אמר שלא יתכן שבזמן מלחמה יבזבזו שלושים אלף כדורים בשביל לרצוח אותנו".

ההמשך היה בלתי צפוי לחלוטין. "באחד הימים החל פינוי הנותרים בגטו הגדול. השוטרים הלטבים, ששיתפו פעולה עם הנאצים, חילקו את הגטו לשתיים, והחלו לפנות את החלק האחד. כך פינו משפחה אחרי משפחה בשיירות אל מחוץ למחנה. לא אמרו לאיפה. המשפחות יצאו בשיירות. בגטו נשמעו מידי פעם יריות. מבוגרים שסטו מהשורה הישרה או נותרו מאחור נרצחו על קידוש השם. אותי לקחו לעבודה בימים שלאחר מכן לקבור אותם. הללו היו ירויי ראש. היה בית קברות יהודי בפאתי הגטו (בית קברות ששכן במקום עוד קודם המלחמה), ובו קברנו את הנרצחים בקבר אחים אחד גדול.

"המשפחה שלי, וכאמור גם משפחת פייגין, השתייכנו לחציו הראשון של הגטו. על פניו בדרך הטבע היינו אמורים לצאת עם השיירות באותו יום. אבל הבית שבו היינו שכן ממש בקצה החצי הראשון, צמוד לחצי השני, ועד שהגיעו אליו השוטרים כבר החשיך והורו לנו ולעוד משפחות באזורנו שנישאר בבתים.

"התברר שניצלנו. לימים קראתי וגיליתי שלא הרחק מהמחנה, במרחק של כשבעה קילומטר, ביער, היו בורות מוכנים, והשוטרים רצחו את היוצאים כולם. אז לא ידענו את זה.

"בכל אופן, באותו לילה, אחרי שהסתיים פינוי חצי הגטו הראשון, עשתה המשפחה שלנו חושבים מחדש. ראינו את היריות לסוטים מהמסלול במהלך היום והבנו שהישארות בגטו הגדול לא תבשר טוב. אימא בתוקף ציוותה עליי ועל אבא לעבור לגטו הקטן. אכן עברנו וניצלנו. כעבור כשבוע הייתה האקציה השנייה. פינו את כל הנותרים בגטו הגדול. אימא שלי ואחיותיי גם פונו ונרצחו על קידוש השם. על מה שעלה בגורל משפחת פייגין איני יודע. כנראה שהם נותרו בגטו".