מה חיפש ר' משה בליל שבת כינוס השלוחים באולם הסעודה?
העולם כולו נפרד השבוע מה"אבא" של השלוחים, הרב החסיד רבי משה קוטלרסקי ע"ה לאחר שנזדכך ביסורים תוך כדי עבודתו במסירות למען חיילי אדוננו מורנו ורבינו.
ניתן להאיר את דמותו הנדירה של "ר' משה" מזויות שונות, שכן היה הוא איש אשכולות ורב אנפין באופיו ומעשיו הכבירים הקיפו תבל ומלואה.
אך בקרבי אצורה זוית אחת שלו, אותה לא אשכח.
ליל שבת, כינוס השלוחים, לאחר תפילת ערבית ב-77.0 כולם שמים פעמיהם לעבר סעודת השבת הנודעת באולמי אהלי תורה והוא, הרב קוטלרסקי, ממהר לצעוד ולהשיג את קודמיו. הוא נעמד בפתח הראשי מבחוץ ולפעמים בקור מקפיא, ולוחץ את ידי השלוחים הבאים בחמימות ובברכת "גוט שבת".
ידו המושטת לברכה אינה פוסחת על אף אחד, על המוכרים יותר ועל המוכרים פחות וגם על הצעירים הרבים שנוספו רק לאחרונה להסתופף בלגיון של מלך. ספק רב אם הוא מכיר אותם כלל, אבל הוא עומד שעה ארוכה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומאירות כדרכו בקודש.
לדידי זוהי גדלותו של האיש. לא ראיתי התנהגות אבהית ומחממת לב אצל שלוחים ראשיים של מדינות וערים גדולות שנוהגים בחביבות כזאת כלפי השלוחים שתחתם כפי שנהג הוא. למרות מעמדו הרם לא גבה ליבו ולא רמו עיניו והקרין מעצמו ומעצמותו את התחושה שכולנו יחדיו 'מתחת לאלונקה'.
באופן אישי לא היה לי עמו קשר מיוחד מלבד שנעזרתי בו פעם אחת לפני עשרים שנה בבקשה מסויימת. לא היתה לי היכרות קרובה עם האיש, אך דמותו התמירה נחקקה אצלי מאותה אמירת "שלום עליכם" ו"גוט שבת" בפתחו של האולם לפני סעודת שבת.
ואולי היה זה גם סוד הצלחתו.
•
בימים הקרובים, ביום ז' בסיון יחלפו עשור מפטירת אבי מורי הרה"ח רבי יצחק צבי אייזנבך ע"ה ומעניין כי ככל שחולפות השנים, חסרונו מורגש יותר ויותר.
מידי בוקר אנו פותחים את ברכות השחר בברכת "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה" ותמוהה היא הקביעה הזו על מה ראו חז"ל להציב את הברכה הזו בראש כל הברכות?
האם בינתו של השכוי ראויה לציון ולשבח לפני 'פוקח עורים', 'מתיר אסורים', 'מלביש ערומים' וכו'. והתשובה היא כן. השכוי קורא בעוד הלילה קיים והוא מכריז ליקום שהיום עומד להגיע! יש לו בינה מיוחדת להבחין כשהוא עדיין בחושך ואדרבה בשיא החושך בטרם יעלה השחר והנה הוא מכריז: 'הנה אנו מגיעים עתה אל היום'.
רק חוש הבחנה מחודד יכול להצביע על לילה ולומר כי הוא יום. זר לא יבין זאת שכן עתה חשוך והשמש עדיין לא הפציעה ומדוע הוא קובע בקריאתו כי עתה הוא יום? אלא שחוש מיוחד זה טבע בו הבורא ורק הוא מבחין כבר עתה בדבר עתידי.
כאשר אדם ניחון בהבחנה מפותחת, כל ימיו שונים לגמרי ועל כן מזכירים בראש הברכות את חוש ההבחנה שבו ניחון התרנגול או כפי הפירוש ששכוי הוא ליבו של אדם.
חוש הבחנה מפותח משנה את חייו של האדם וכזה היה אבי מורי. היתה לו הבחנה יוצאת מן הכלל. לא פעם חיווה את דעתו על אנשים מסויימים לטוב ולמוטב ורק לאחר זמן רב נוכחתי לדעת עד כמה קלע באבחנתו המדוייקת.
פעמים ראה באנשים נכבדים וחשובים שאין תוכם כברם ולפעמים גם להיפך. היו אנשים שהילכו בצידי דרכים, אותם הוקיר והעריך עד למאוד. וגם אם לא הבנתי באותה שעה מדוע אך עם הזמן נתבררו ונתלבנו הדברים.
כפי שהבחין היטב בחיזו דהאי עלמא כך גם היתה לו אבחנה מיוחדת בלימוד התורה. פעמים רבות מצא שאלות ועיונים בדברים שאחרים לא הבחינו בהם כלל.
פעם הקשה על תיבה בתרגום אונקלוס שלכאו' אינה תואמת את דרכו ותירץ זאת בדרך מסויימת. פעם אחרת 'עלה' על שינויים ממקום למקום ומצא הסבר יצירתי לכך. שוחרי התורה שבסביבתו ששמעו את הגיגיו בשיעוריו הקבועים ובעת ההתוועדויות בבית הכנסת שבקהילת 'רמת שלמה', נפלאו לראות את עיניו הצופיות והבוחנות.
לצערי לא העלה על הכתב את חידושי התורה הרבים ושלו ובטח ברוב הימים, נעלמו כמה מהם בתהום הנשיה. אולי יקרה ה' בידי ואמצא את הזמן לקבצם ולהעלותם על הכתב לאור עולם.
ובאם יש אצלכם חידוש או הברקה מעניינת ששמעתם מאתו, אשמח שתשגרו אותם אלי ותודתי נתונה לכם מראש.
תנצב"ה ונזכה בקרוב לתחיית המתים.
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: [email protected] | ובווצאפ 2711532-052
מאפשרים לכם לקבל
