פחות 50 קילו: מסע חיים בלתי ייאמן של יוסי אליטוב
פחות חמישים קילו
יוסי אליטוב
מהרגע שהוצע בישיבת המערכת פרויקט החג 'מאפלה לאורה', כבר גמלה בליבי ההחלטה לשתף את הקוראים לראשונה במסע החשוב בחיי.
כבר בהיותי ילד בן תשע, כשהפכתי ללקוח מצטיין בחדר האוכל של ת"ת 'תורת אמת' בירושלים, הבנתי שהאכילה הבלתי פרופורציונלית הולכת ונעשית חלק מהתמודדות חיי. המציאות הזאת, של התנחמות במתוקים ופחמימות והפיכת הסוכר לקיטור של רכבת חיי, הפכה על כורחי לחלק ממני.
כשנעשיתי בר מצווה חלמתי כמו כל ילד ירושלמי של הדור ההוא על חליפה לחג מאופנת 'אדון'. אלא שאז החלו מותניי להתעבות, וכשמדדתי מכנסיים וחליפה, ל'אדון' לא תמיד הייתה גזרה שהתאימה למידותיי. מול המראה נוצר 'ברוגז' מכאיב בין המכנסיים לחליפה, ורק משום שהאם הקשישה ההונגרייה של 'אדון' הייתה פוצחת בנאום שהחליפה כל כך הולמת אותי, הייתי מבצע את הרכישה, כדי שלא לבייש ניצולת שואה. כך הייתי יוצא בחליפה אפויה למחצה.
נהוג לומר שבשנה הראשונה לאחר שאבא מסתלק הוא פועל עבור צאצאיו בהיכלות העליונים. אולי זכות זו היא שעמדה לי. היו לאבי זצ"ל תכונות טובות רבות, אבל אם ירשתי הימנו משהו, זהו כוח הרצון. שנים רבות חלמתי לקחת מחדש את השליטה על חיי, והנה, רק בהיותי כבן חמישים זכיתי להגשים את החלום.
'מיסטר זירו נוחת'
לפני יותר מעשור עשיתי ניסיונות רבים לרדת במשקל, כולל התערבות כירורגית שלא צלחה. וכבר בראשית הדרך אומר: אוזמפיק וסקסנדה, הזריקות הנודעות, לא באו כלל בחשבון. עשרות מחבריי ניסו. חלק מהם הצליחו. אבל אני סבור שליהודי ירא שמיים יש חשבון נפש אחר עם עצמו. מה גם, שביום שאספקת הזריקות תיעצר - ואפילו כשנוטלים אותן - מי שלא נותן מחסום לפיו, לא יראה את הישועה המובטחת. אני מכיר עשרות מחבריי שהפכו תלויים בזריקות. בגמר המלאי או כשתופעות הלוואי יכריעו או שסתם יימאס להם מהן, לאן הם ישובו? לקפוץ על כל מאפה פחמימתי? הרי גם אז נזדקק לשליטה עצמית גבוהה.
ולפני הכל, מילה לבעלי המשקל העודף או למי שהאכילה מלווה אותו לאורך היממה: מי שלא נולד עם הניסיון הזה - לא יבין. אנחנו, בעלי המידות, יודעים שזו התמודדות יום-יומית רצופה. קשה לשלוט על הכמויות, ובוודאי לא על מתי והיכן בולמים. תזונה מסודרת היא פונקציה של ניהול ושליטה, והחזרת השליטה הייתה האתגר הגדול ביותר שעמד בפניי כמי ש'זכה' בנטייה להשמנה.
זה היה כמה ימים אחרי ל"ג בעומר אשתקד. שהיתי בבודפשט, במלון. לקראת שובי ארצה לחג השבועות עליתי על משקל מזדמן. כשהמספר הדרמטי לעג לי מהמסך, גמלה בליבי ההחלטה לעלות על מסלול חדש, גם אם הוא יהיה שונה ואחר, כזה שאחרים טרם ניסו.
הדרור והחירות של שנת החמישים, שבהם זוכה מי שהגיע לגיל העצה, הוקדשו ללקיחת המושכות בחזרה לידיי. מאז לא פגשתי עוגת שמרים טרייה וריחנית או מצייה פריכה. כוס יין אדום יבש ביום הייתה היחידה שנכנסה לפי, מלבד שלושה ליטרים של מים מינרליים. האמינו לי: אין מרווה יותר מכוס מים חמים ולימונענע עם ממתיק.
נסו ללגום ספל רותח של לימונענע וסטיביה. זה מרווה ומרענן, יותר מכל כמויות הזירו. אודה ואתוודה: הייתי מכור לזירו. במדינות מסוימות בחו"ל שאליהן הגעתי לרגל עיסוקיי, היו כאלה שהתלחשו ש'מיסטר זירו' נוחת. הפכתי אצלם למזוהה עם המשקה. וזה עוד סוג של מגפה שמפילה רבבות. תדלוק אין-סופי בחומרים כימיים שחודרים עמוק אל תוך האיברים הפנימיים. ואל תתייחסו למחקרים מטעם. לכולם ברורה המשמעות של שתייה ממכרת, כשפחית גוררת פחית והכמויות חוצות את סף הפרופורציה.
אני מזמין אתכם למסע שהחל בבודפשט לקראת חג השבועות תשפ"ג, ולא ממש מסתיים עתה בערב חג הפסח בירושלים עיר הקודש, בעודי נאבק על העשירייה השישית - אחרי שהשלתי כחמישים קילוגרמים ממשקלי, ללא שום ניתוח, זריקה או התערבות חיצונית.
מרור כורך
רגע לפני שנצא יחד אל המסע ההולך ומקליל הזה - מילה על מי שהובילו אותנו למסע שלפנינו.
אנחנו חֶבְרָה מעולה, עם המון עשייה ברוכה, מידות נאצלות והרבה פרגון לזולת. אך בעשרת החודשים האחרונים למדתי על בשרי דברים שלעיתים הייתי רוצה ליטול מגאפון ולזעוק ברחובותינו. לצד ההצטיינות שלנו ברבדים כה רבים, אנו חווים כשל גדול בתרבות האכילה.
החברה החרדית כיום סובלת מהרעה החולה שפשתה בתרבות המערב הקלוקלת במאה הקודמת. 'אכול ושתֹה' ללא הבחנה. הנגע הזה חדר לתוך הציבור החרדי והפך אותו לסימן הכר. אין כמעט מוּדעוּת לאוכל בריא. לא תמצאו כמעט חתונה שבה מוגשים בקבוקי מים או קנקנים. רק משקאות ממותקים. נסו לבקש מהמלצר מים. סביר שהוא ישאל אם התכוונתם ל'מקס' או ל'זירו'. בקושי אפשר לראות סודה. צר לקבוע זאת, אך החרדים מצטיינים לשלילה במגפת השמנת היתר.
כמו תמיד, הכל מתחיל בדברים טובים, בכוונות טובות או בסעודות מצווה. חתונה, ברית, בר מצווה ואפילו סעודות שבת. רוב המנות מתבססות על רכיב הקמח: לחמניות, קוגלים ושאר פחמימות. גם הרצון להוזיל עלויות בחדרי האוכל של הישיבות מוביל לחשיפה בגיל צעיר לבורקס ולבצק עלים לסוגיו. הטבחים מחפשים ג'אנק פוד שישביע ולא יכביד על קופת המוסד, והתוצאות משפיעות לאורך שנים.
לאסון שבתוך הטרגדיה מתווספת תרבות הנשנוש. אוכלים רוגל'ע מתוק, עוברים למצייה עם הרינג, ואחרי כן מעבירים את המליחות במתוק נוסף. במעין ריקוד אין-סופי. ומה שיותר גרוע ממשקל עודף הוא הסוכרים, הבצקים והמלחים שנספגים בגוף, ממכרים ומאכְּלים את האיברים הפנימיים בשיטתיות.
וכאן נכנסת עבודת המידות, תרתי משמע. האם האדם מנהל את עצמו או מתנהל מאליו? האם כל רוח עוברת שולחת את ידיו לכל דבר מאפה, נשנוש או מתוקים בין הארוחות, או שהוא מסוגל לומר 'לא' לפיתוי? למעשה, זהו מבוא לשליטה עצמית בכל תחומי החיים. מי שיכול לומר 'לא' לשולחן עמוס מטעמים, יכול לומר 'לא' גם לפיתויים אחרים המזדמנים לפניו.
חשבתי לעצמי בתקופה האחרונה עד כמה מותר האדם מן הבהמה, ועד כמה מביך שלעיתים נדמים אנו כבעלי חיים המקפצים ואוכלים מכל הבא לפה. ללא מחשבה. בלי שום חשבון. אתם יכולים לראות זאת באירועים. נכנסים לאולם ופוגשים יהודים שאכלו שלוש ארוחות מלאות לפני האירוע, ועתה, ליד הצלחות העמוסות, פותחים את הכל מחדש. הלאפה נטבלת בחומוס, כוס הקולה שוטפת את הכל, הבורקס מגיע עם הרוטב, והבליסה היא עד שעשן יוצא מהאוזניים. נכנסים ללוּפּ של מאבק: כמה נצליח 'לדחוף'?
'מה יאמרו'
זה המקום להתוודות: למרות כוח הרצון, גם אני, כמו כולם, סובל מחולשות. בסוללת הדיאטות שעברתי תמיד היו משברים רבים עד לעלייה על המסלול. אך לאחר שעולים על האוטוסטרדה, המנוע נוסע במלוא הקיטור.
זו המתנה הגדולה שקיבלנו משמיים: כל עוד הנר דולק - אפשר לתקן. בכל שלב אפשר לקום בבוקר ולבחור מחדש. לכולנו מזדמנים קרבות בין היצרים, בין החומר שמוריד למטה, לרוח שמזניקה מעלה. איש איש וזירותיו במאבק שבין הנפש הבהמית לזו האלוקית.
כמו בכל מסע, היו תמיד טובי לב שניסו להפחית ציפיות. "אחרי כל הדיאטות והניסיונות לרזות, למה שתצליח עכשיו?" תהה אחד. חבר אחר, שראה את עשרת הקילוגרמים הראשונים שירדו, הפטיר: "בכל מקרה יש לך עוד הרבה לרדת, אין הבדל גדול בין מה שהיית למצב הנוכחי".
חייתי מספיק שנים כדי לומר: נתקלתי הרבה במבטי לעג. לא ראיתי פעם אחת שהתייחסות אליהם הולידה משהו טוב. כל אתגר הוא אתגר, אבל אין אתגר שקיבלנו ממרומים בלי שזכינו לצידו בארגז כלים ייעודי. כל מי שרצה אי פעם להשיג משהו בחייו יודע שההתייחסות ל'מה יאמרו' - היא הדבר האחרון שחסר כדי להצליח. בהתמודדות בזירות האישיות הללו, אנו מחויבים לקדוש ברוך הוא ול'אני' הפנימי. לא לאף אחד אחר.
קל לקרוא לציבור שלם לצאת מתרבויות ומהרגלים. חכמה קטנה להטיף מוסר לאחרים. לכל אחד ניסיונותיו שלו והכישלונות שמהם הוא קם ומתרומם הלאה. כך שהדבר האחרון שאני מתכוון להביע בתיאור עשרת החודשים האחרונים, הוא תוכחה והטפת מוסר.
מה כן? אני יכול רק לשתף בשמחה הגדולה שלי: מעבר לירידה בעשר מידות והחלפת המלתחה שלוש פעמים (עם ההצלחה להיכנס ולצאת בנוחות מהרכב), אני שמח ביכולת שזכיתי לה - לומר 'לא'. ואם 'כן' - כמה 'כן' ומתי בדיוק. וזו המתנה שאני מבקש להעניק לכל מי שרוצה להגיע לצד השני של המתרס עם שליטה מלאה על האוכל.
שיהיה ברור: בעבודת המידות ובהחלפת המלתחה אין שום ממד רוחני. זו רק התוצאה שנראית לעין. ירידה במשקל ושמירה על איזונו איננה רכיב נראותי כלל וכלל - כמו שהיא בריאותית. שימו לב לקושי ללכת, לשריכת הנעליים, לקשיי הנשימה, לאי היכולת לעלות במדרגות או לעלות בעלייה תלולה. זו בריאות. נטו.
סימני הסדר
מקובל לומר ששמנים הם טובי לב ושמחים יותר, לעומת אנשים שעברו הרזיה קיצונית - הנוטים לקוצר רוח ועצבנות יתר. זה נכון לא פעם, אבל נניח לאגדות ולפנטזיות. יש רזים ששולטים על פתחי פיהם והם מלאים במאגרי טוב לב ושמחה. העצה הראשונה היא: מזון אחר לנפש - במקום המזון החסר. רכיבה על אופניים, בריכה טובה, אימונים בחדר כושר או אפילו צעידה על מסלול הליכה ביתי. אלה הם תענוגות מותרים, שהופכים את הדיאטה לשמֵחה ולא קדורנית. וכן, לאכול טוב בשעות המותרות (ותכף נגיע למהות), ובסיוע של כל אלה, לתת מענה אחר למרדף אחרי באגט, חופן פיצוחים, ופל ועוד שורה של קוביות שוקולד.
הקושי שבדיאטה הקטוגנית (קיטו, או בשמה הקודם: אטקינס) הוא בהרגל הצום של 18-16 שעות ביום, עם ההיגמלות ממתוק וממזונות מהירים. בשעות המותרות באכילה, מתמקדים בחלבונים ובשומנים (וגם בהם לא להפריז). והנה האמת ללא כחל ושרק: החודש הראשון קשה מאוד. הגוף התקשה להתרגל לשעות הצום (מאוכל. מים מותר וגם רצוי) ולחוסר בסוכר, שאליו כה הורגלתי.
החודש השני היה מעין תקופת ביניים: המשבר הראשוני עבר, אבל הסיכון עדיין היה גבוה. הבשורה המתינה בחודש השלישי. כשעולים על הגל, פתאום קשה להבין איך ישבנו במסעדות או באולמות שמחה, פתחנו שולחן עם תריסר סלטים ושלוש לאפות, והמשכנו לעיקרית עם תוספות נדיבות. ואם זה לא הספיק, הקינוח המתוק היה רק המתאבן לקראת הנשנושים הבלתי פוסקים, הרבה אחרי שהארוחה הרשמית הסתיימה.
אחת ההתמודדויות הגדולות למי שמנסה לעשות סדר בחייו, היא כאשר ניצבים מול הבוקה ומבולקה שמלווה רבים מאיתנו. חייהם של חלק מסובבינו מתנהלים בריצה בין הודעה להודעה. מדבר למשנהו, בלי תוכנית עבודה סדורה. כל גל מטיס אותם אל הגל הבא, וכשהם מסיטים את ראשם לרגע, חצי יום כבר עבר. האינרציה כבר מעבירה אותם אל המחצית הבאה. אבל יש מי שיודע לשלוט ביומו, עם סדר יום ומטלות, והצריכה שלו בהתאם, במידה.
זו עבודה רוחנית לא פחות משהיא גשמית. כולנו רוצים להיות, אנו ובנינו, יראי שמיים ועובדי אלוקים. זהו חלומו של כל מי שגדל בבית שחינכו בו על יסודות איתנים. זהו יסוד יראת השמיים. לדעת מה מותר ומה אסור. מי שאינו יכול לשלוט ולנהל את חייו, ככל שהדבר תלוי בו, יתקשה לעשות זאת בעולמות התזזיתיים המודרניים, שהשליטה העצמית בהם אינה ברורה והרמטית.
והנה הבשורה הטובה: בעלייה אל המסלול שמחזיר את השליטה לידינו במשטר אכילה מתוקן ונורמלי - מתנחלת התובנה שהדרך להשיג זאת עוברת בלקיחת פסק זמן ממרוץ החיים. עד שלא נחליט שהמלחמה הזו היא החשובה ביותר, ואחת דינם של כל הדברים האחרים להיות מוסטים הצידה - הקרב לא ינוצח. זהו קרב על החיים עצמם. אריכות ימים ושנים טובות, בפשטות הכי ברורה של המובן. כל נגיסה במזון התעשייתי שנדחף לחיינו, מקצרת את ימינו.
מי לנו גדול מהנשר הגדול, הרמב"ם, שהיה גם גדול הרופאים בתקופתו, שפסק ב'הלכות דעות' כי צורת האכילה צריכה להיות נשלטת ולהוביל לחיים בריאים ונינוחים. "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב..." ועוד כתב: "לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו".
אנחנו רגילים לומר שבגיל מסוים אדם כבר לא יכול להחזיר לעצמו את השליטה העצמית. אבל אם אני הצלחתי - זהו בהחלט פתח לרבים. בפרט לצעירים ממני, שאצלם חילוף החומרים מהיר יותר.
החיים, תאמינו לי, שווים את המאמץ הקטן הזה.
קדש ורחץ
הדיאטה שאני עדיין בעיצומה, בנויה משלושה רכיבים. יש להדגיש: כל אחד ומה שמתאים לו. תמיד רצוי להתייעץ עם דיאטנים מומחים שמתאימים לכל אחד את הרגלי התזונה המתאימים לגופו. אני - על שלי לספר ידעתי:
צמצום שעות האכילה. לפחות 16 שעות ביממה של התנזרות מאוכל. אפשר לשתות כאמור, אבל הצום הזה בריא ומאפשר לגוף לפעול נכון. צום של 18-16 שעות ביום הוא היסוד, לצד הגדלת כמויות השתייה: מים (3 ליטרים), ואפשר ליהנות גם מתה וקפה (בלי הרבה חלב, שיש בו סוכרים).
קמחים ומתוקים. אנחנו חגים רבות סביב הציווי: 'כל שאור וכל דבש לא תקטירו'. כל דיאטה, גם בשעות שמותר לאכול, חייבת להכיל שילוב של יותר חלבונים ושומנים במידה, לצד התרחקות מעולם הפחמימות והסוכרים עד הקצה. הדיאטה המפורסמת והוותיקה 'אטקינס', שכיום נקראת בשינויים מזעריים 'קיטו', סבורה שרכיב הפחמימות צריך להיות אפסי.
פעילות גופנית. אין דבר שאנו שונאים יותר. בפרט מי שלא הורגלו לכך בצעירותם. בישיבות לא הקדישו לכך זמן, וריצה הייתה רק אל האוטובוס האחרון.
אני לא רוצה להישמע 'מבין' גדול, בטח לא מטיף אחרי פחות משנה של עבודת המידות. אבל כל מערכת חיים סבירה של אדם שרוצה לשלוט על חייו, חייבת לשלב את שלושת העוגנים הללו: חלק מהיממה שבו לא אוכלים בכלל; מה אוכלים, בשילוב של טעמים אהובים, איש לפי טעמו; והדאגה לכושר, כחלק מחיזוק פעילות הלב, הריאות, שמחת החיים ומה לא.
אפשר לומר כי זהו האתוס היהודי שבשמירת הכשרות. כפי שהתורה מורה לנו את מה לאכול ומה לא, ואף מלמדת אותנו לחשוב על מה שאנו מוציאים מפינו לצד מה שנכניס אליו - דומה כי בימי תרבות השפע של היום, ההקפדה על אוכל בריא הייתה מוצאת מקום, לפחות בתורה שבעל פה. כפי שחז"ל הזהירו מפני מאכלים שונים, אפשר לשער כי גם כיום הם היו מורים את מה לא לאכול, בשל הסכנה הבריאותית הטמונה במאכלים אלה. דומני שאין צורך בראיה חותכת לכך מפסיקת הרמב"ם כי "יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם".
וגם על פעילות גופנית לפני הארוחה כתב הרמב"ם: "לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה, עד שיתחיל גופו לחום או יעשה מלאכתו או יתייגע ביגע אחר. כללו של דבר, יענה גופו וייגע כל יום בבקר עד שיתחיל גופו לחום וישקוט מעט עד שתתיישב נפשו ואוכל".
למיטיבי הלכת, הנה הדובדבן הרוחני שבקצפת: מעבר למתנות הרבות שנותנת הירידה במשקל, השכר הגדול על היכולת להתרומם מתוך ערש תרבות האכילה, הוא שבסוף המסלול ממתינה צלילות דעת, שמגיעה גם מפיתוח יכולת השליטה העצמית אך גם מהרכיב הכימי: כשאדם עטוף בעננת סוכרים ובצקים, שיקול הדעת שלו נעכר.
למה בחרתי לשתף
עכשיו אולי יהיו מי שיתהו: איזו תועלת תצמח מחשיפה של הקוראים לחיי האישיים? דבר אחד טוב בוודאי יוכל לצמוח: ישנו מעין חוזה בין הכותב לקורא. אחרי מסה אישית שכזו, אין דרך חזרה. וכמו כל מאבק בין טוב לרע, ההתמודדות עדיין קיימת גם אחרי שנוחלים הצלחה. עכשיו, אחרי שכולכם קראתם - נהדק את השלייקס והחגורה, כי אין דרך חזרה. לא יהיה נעים אם בעוד שנה תראו את תמונותיי שוב בגרסה של עודף משקל.
וכאות תודה על שסייעתם לי מעט בשמירה על המשקל גם בעתיד, אאיץ בקוראים שמלווים אותי כמשפחה נאמנה זה שנים רבות: נצלו את הימים הקדושים הללו, בכל גיל ובכל שלב בחיים, לקבל שליטה ולצאת מה'מצרים' האישי שלכם. נסו והיווכחו. בהצלחה.
הטור פורסם במגזין 'משפחה' – פסח תשפ"ד ומתפרסם כאן ב-COL באדיבותם
0
0
מאפשרים לכם לקבל
