מיד אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת של בית חב"ד קרן אור, נכנסו אלינו משפחת פישר מתל אביב. אדון פישר, איש גבוה ומרשים בן 75, יחד עם אשתו, בנותיו, חתניו והנכדים. חתנו אלעד, ניגש אלי ושאל: "איפה יש זוג תפילין? אני רוצה להניח יחד עם חמי - משה".

כמובן מיד נתתי להם זוג תפילין, ואלעד עזר לחמיו להניח תפילין. הבחנתי שמשה דומע ונמצא בהתרגשות לא רגילה. יחד איתו בכו כל בני המשפחה, כולם בלי יוצא מן הכלל, גם הילדים הקטנים. הוא אמר "שמע ישראל" ברגש מיוחד, ובסיום התפילה אמר לי: "זו פעם ראשונה בחיי, בגיל 75, שאני מניח תפילין. אני מיד אספר לך מה קורה כאן". הצעתי לו לשבת בכדי שנשוחח בנחת, אך הוא אמר מיד "לא, אני לא יכול לשבת... אני כל כך מרוגש!".

"בגיל 17 וחצי אמא שלי הצליחה בניסי ניסים לצאת מאושוויץ, ובשנת 1946 חזרה לבודפשט. אחרי תקופה קצרה היא התחתנה עם גבר יהודי, וב"ה נכנסה להריון. הרופאים אמרו לאמא שלי: אין שום סיכוי שהילד הזה יהיה בריא! עם כל המצב הגופני שלך, והטרגדיות שעברת באושוויץ, לילד הזה אין סיכוי!" מספר משה, "אז קודם כל כבוד הרב, הנה אני פה. אחרי 75 שנה, ברוך השם! אבל אני רוצה להמשיך לספר לך: חייתי כאן בבודפשט, כמה רחובות מבית חב"ד הזה בו אתם נמצאים, עד גיל 10. בגיל 10, יום אחד הגיע מפקד בכיר במשטרה החשאית של בודפשט לבית של ההורים שלי, ואמר להם שהוא אוהב את הדירה שבה הם גרים. הם הבינו שאין להם ברירה... וזו ההזדמנות שלהם לעלות לארץ".

"באותה תקופה זה היה סיפור מאוד מאוד מורכב. ההורים שלי תוך 48 שעות עזבו את הכול ועלינו לארץ. אני לא אשכח את זה! הגעתי לארץ ישראל, ילד יהודי הונגרי בגיל 10, לא יודע אף מילה בעברית. בהתחלה לא היה לנו מקום מגורים, לא היה לנו מה לאכול, אבל ב"ה קיבלנו אהבה וחיבוק, ואנחנו גרים בארץ עם גאווה גדולה. אבל בעקבות כל הטרגדיות וכל הקשיים שההורים שלי עברו, היו להם קשיים מאוד גדולים עם האמונה בקדוש ברוך הוא. ולכן עד היום, עד גיל 75, לא הנחתי תפילין בחיי, לא חגגתי בר מצווה. בשנים האחרונות כל בני משפחתי אומרים לי: בא איתנו לבודפשט, תראה לנו את הבית שלכם, תראה לנו את האזור היהודי, וסירבתי. היה לי מאוד קשה".

"אבל עכשיו, לכבוד יום הולדת 75 החתן שלי אלעד דחף אותנו לעשות מעשה, והחלטתי שאעשה את זה למען המשפחה. אין לך מושג כמה זה מרגש אותי, כמה זה לא קל לי, אבל אני שמח - הנה, לראשונה בחיי הנחתי תפילין! בעוד כמה חודשים הנכד שלי יחגוג בר מצווה, אני רוצה שהוא ימשיך בדרך הזאת. הדבר היחיד שההורים שלי לקחו מהבית שלהם בו הם גרו בבודפשט, זה את המזוזות, עליהן אני שומר עד היום. והנה, את המזוזות האלה, אני רוצה להעניק לכם, חברי הקהילה היהודית כאן בבודפשט". כל כך התרגשתי! חיבקתי אותו ואמרתי לו: "משה, המזוזות האלה הן שלכם! תן את זה לנכדים שלך". משה התעקש: "לא! אני רוצה את המזוזות האלה לתת דווקא פה לקהילה, כי זה המקום שמחבר אותי לשורשים היהודיים שלי. ואני רוצה לתת את זה דווקא כאן, כדי להמשיך את היהדות שנמצאת כאן".

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על החיות והעופות הכשרים והטמאים. בין העופות הטמאים, מלמדת אותנו התורה שיש עוף שנקרא שלך, שהוא צולל עמוק במעמקי הים, ומשם הוא לוקח את המזון שלו. גם במים, גם בתהום, הקדוש ברוך הוא מחליט איזה דג יחיה ואיזה דג ימות. הכול מנוהל מלמעלה בהשגחה פרטית מופלאה. כל אחד ואחת מאיתנו פוגש אין סוף פעמים בחייו את יד ההשגחה המופלאה, שמקיפה את חיינו ואת העולם כולו בכל רגע ורגע. כפי שאנחנו חווינו עם משפחת פישר את ההשגחה הפרטית המופלאה הזו, שדווקא לפני הבר מצווה של הילד הם חוו ריגוש יהודי כל כך מיוחד, שיעניק לו עומק מיוחד בקיום התורה והמצוות. אני מאחל להם את כל הטוב שבעולם בטוב הנראה והנגלה. על כולנו לפתוח את העיניים, ולדעת תמיד כי ה' יתברך בחסדו הגדול מנהל את העולם, וכך נזכה להתחבר אליו באהבה ובשמחה.

צפו: