בתחילת הפרשה, פ' וישלח, מסופר על השליחות ששלח יעקב לעשו, שבה הוא מספר בפניו על רכושו, ושם אומר יעקב: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה". יעקב כאן מתחיל עם "ויהי לי שור וחמור", ורק אחר כך מזכיר את ה"צאן" – ולכאורה הדבר מוקשה: כפי שלמדנו בפרשה הקודמת, הרי שעיקר ברכתו ורכושו של יעקב היו דוקא בצאן. עבודתו של יעקב סובבת סביב הכבשים והעזים, הם אלו שהתרבו אצלו בצורה מפתיעה ומדהימה, ומהם עשה יעקב את כל ממונו – הוא מכר חלקים מצאנו הרב ורכש בתמורה דברים אחרים. אם כן, כיון שעיקר רכושו של יעקב היה הצאן, היה צריך להזכיר אותו ראשון לכל – דבר ראשון היה יעקב צריך לספר שיש לו צאן! מדוע, איפוא, מתחיל יעקב דוקא ב"שור"? יותר מזה: בפרשה הקודמת, כאשר מסופר על כך שיעקב התברך ברכוש רב, התורה מפרטת במה הוא התברך, ואומרת: "צאן רבות, ושפחות ועבדים, וגמלים וחמורים" – "שוורים" התורה בכלל לא מזכירה! מזה מובן, שאמנם היו ליעקב שוורים, וכפי שהוא מספר כאן: "ויהי לי שור" – אבל פרט זה לא היה כל כך מצויין ומבורך אצל יעקב, כמו הצאן, הגמלים והחמורים, ולכן התורה אינה רואה לנכון לפרט זאת כשהיא באה לתאר את ממונו העצום של יעקב. ואם כן, קשה עוד יותר: את ה"צאן", שבו התברך יעקב בהפלגה כה גדולה, הוא דוחה להמשך הרשימה – והוא פותח דוקא ב"שור", שדוקא בו לא היתה ברכה כה מיוחדת! ב. ההסבר בזה יובן לפי המשמעות של ה"צאן" וה"שור" ברוחניות הענינים, בעבודת ה'. ידוע, שהאבות הקדושים כל חייהם היו קודש קדשים, וכל הפרטים בחייהם, גם אלה שלכאורה הם מעשים גשמיים עם מטרות פשוטות ולא מיוחדות, הרי שבאמת היתה בכך עבודה רוחנית עליונה. גם כאן בעניננו, העובדה שיעקב התעסק כל כך הרבה עם כבשים, עם צאן, ובהם התברך בצורה כה מופלגה – יש בה תוכן רוחני. ובכן, הצאן רומז אל התבטלות מוחלטת לקב"ה. ודבר זה רמוז בצאן, שאין להן רצון משלהן והן מצייתות לקול הרועה בפשטות ובטבעיות. "הן בטלות ברצון המנהיגם, ולכל אשר יחפוץ יטה אותם, ואינם משנות את תפקידם .. וגם הם חלשים בטבעם כתולדתם, והרי ניכר ומורגש בהם בחינת הביטול" ('לקוטי תורה' אמור לז, סע"א ואילך). וכך צריך האדם, להרגיש אין ואפס ממש, שאין לו רצון כלל מלבד רצון הבורא. [דבר זה מתקשר גם עם אהבתו היתירה של יעקב לאשתו רחל, שגם שמה – רחל, כבשה – מבטא תוכן זה של צאן, התבטלות מוחלטת ו'חולשה' כלפי הקב"ה]. לכן התעסק יעקב כל כך הרבה עם צאן, בשל מעלה זו הרמוזה בהם [גם רוב הקרבנות באים מהכבשים, מסיבה זו]. אולם יחד עם זה, יעקב דאג להרבות את רכושו גם בדברים נוספים, הוא לא נשאר רק עם צאן לבד. וגם בזה יש הוראה חשובה בעבודת ה', כי אמנם הצאן יש בו מעלה של התבטלות וחולשה טבעית, דבר המסמל את ההתבטלות לה', אולם בתחושת הביטול והשפלות, לא די. כשם שיעקב מכר חלק מצאנו ולקח לו דברים נוספים – כך צריך יהודי לרכוש לו תכונות נוספות, כמו עזות וגבורה – "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", "להתגבר על יצרו כגבור המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ". כי השפלות לבדה, יכולה להביא לפעמים לרפיון רוח ולנפילה, [שכן אם האדם חש עצמו לכלום, אין הוא מוצא בנפשו תוקף מספיק כדי לעמוד חזק נגד המניעות וההפרעות של היצר הרע], ולכן יש לרכוש תכונות נוספות, תוקף וגאווה חיוביים, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'". אלא שבענין זה יש צורך בשתי הבהרות יסודיות, שגם אותן לומדים מהנהגתו של יעקב: א) תכונות התוקף, העזות והגבורה צריכות לבוא על בסיס הביטול המוחלט לה', ולא חלילה כעזות וגבורה בפני עצמם המבוססים על מציאותו האישית של האדם – כשם שכאשר יעקב רכש דברים נוספים עשה זאת (לא כדבר לעצמו, אלא) מתוך הכסף שמכר בו את הצאן, סמל הביטול המוחלט. ב) גם כאשר האדם רוכש לנפשו תכונות חשובות נוספות, צריכה הרגשת הביטול להישאר הדבר המרכזי והעיקרי בנפשו – כשם שגם כאשר יעקב הגדיל את רכושו על ידי קניית "שפחות ועבדים וגמלים וחמורים", עדיין נשאר הצאן עיקר רכושו! ג. לפי כל זה, נוכל להבין היטב מדוע כאשר יעקב שולח אל עשו – הוא מאחר את ה"צאן" להמשך הרשימה, ומתחיל דוקא עם ה"שור": אמנם בעבודתו האישית של יעקב קודם הצאן והוא העיקרי, שכן העיקר בעבודת ה' היא לעבוד את ה' מתוך התבטלות אליו, בהרגשה של שפלות האדם ונחיתותו כלפי גדולת הבורא, ככבשים שבטלים לגמרי בלי שום רצון משלהם; אבל כאשר מדובר על התמודדות ומלחמה נגד מי שמפריע לעבודת ה', כמו כאן: יעקב מול עשו, הרי אדרבה: כאן חשובים יותר התכונות של עזות, תוקף וגבורה, שדוקא בכוחן אפשר ללחום כראוי ולנצח את האוייב. ולכן, כאשר בא יעקב להפחיד את עשו, הוא אינו מתחיל עם ה'צאן', המדגיש את שפלותו ואת הרגשת עצמו לאין ואפס, שהרי זה אינו מפחיד כל כך את עשו, כמובן… כאן מתחיל יעקב דוקא עם ה"שור", שהוא מסמל יותר ענין של כח, תוקף וגבורה. שור גם יכול להזיק כשצריך – הוא יכול להשתולל ולנגוח... אמנם בעבודת ה' האישית צריך האדם לשים את עיקר הדגש על ההתבטלות והכניעה כלפי הבורא, כאילו אין לאדם שום רצונות משלהם – אולם כאשר הוא בא להתגבר ולהילחם כנגד המפריעים אל הקדושה, כאן אין לו לבוא כמו כבשה כנועה וצנועה, אלא דוקא מתוך תוקף ו"גאוות יחידה". כשבאים להילחם כנגד אלו ש"מרעישים" בכל כחם כנגד הקדושה – הרי הדרך היא לא רק על ידי "שקט" וצניעות, אלא ב"קול רעש גדול", לא להתפעל ולעמוד איתן בכל הענינים בכל הכח. מעובד לפי לקו"ש חט"ו ע' 252 ואילך. שיחות ש"פ ויצא ואילך תש"מ.