"אם לא תעמוד בנסיון זה גם בכל הניסיונות הקודמים אין ממש"

למרות שאברהם אבינו התנסה מה' בעשרה נסיונות, הרי הנסיון העשירי והאחרון - לעקוד את יצחק, בנו יחידו על המזבח - הוא הגדול מכולם, והוא המבחן האמיתי לנאמנותו המלאה והמוחלטת בה':

כה אמר ה' לאברהם אם לא תעמוד בנסיון זה ולא תעקוד את יצחק, יאמרו שגם עמידתך בניסיונות הקודמים "אין בהם ממש" ובלשון התלמוד (סנהדרין, פט,ב): ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים.

וצריך להבין מדוע רק נסיון זה מצביע על נאמנות מלאה ומוחלטת בה'? וכי עמידתו בנסיון ב"אור כשדים" כאשר בשל אמונתו נזרק לכבשן האש ומסר חייו לאמונה בה' - אינה מצביעה על נאמנות מוחלטת וחסרת פשרות בה'???

בין עובד ה' רגיל לעובד ה' מתוך מסירות נפש

כל אדם מתרגש ומתפעל לראות יהודי עובד ה' במסירות-נפש המקדיש ומקריב כל חייו וצרכיו האישיים למען עבודת ה', בנאמנות מלאה ומוחלטת ולא לשם קידום אישי ותועלת אישית.

עבודת ה' שאינה ממסירות-נפש יתכן שהמניע לה אינו אהבת ה' ויראתו, אלא אהבה אישית של האדם את עצמו! יתכן שלומדים תורה בשביל לקבל טובת הנאה או כדי להשתמש בידיעות התורה כ"קרדום" לקידום מעמד וכבוד אישי, יתכן שמקיימים מצוות כדי לקבל שכר, וכדי להתחבר למקור השפע והחיים - הקב"ה, ולא לשם שמים ממש;

אבל כשאדם מוסר חייו עבור התורה והמצוות, או אז ברור שאין לו מכך שום תועלת או טובת הנאה אישית, שכן הוא מוכן למות למען האידיאל האלוקי, לכן מתלהבים ומתפעלים כל-כך מהעובד ה' עד כדי מסירות נפש, כי ברור שהוא עובד לשם שמים באמת ובתמים!

שתי צורות לעבודה במסירות נפש

האמת היא, עד כמה שזה נשמע מוזר, שגם מסירות נפש יכולה להיות מאנוכיות וחיפוש תועלת אישית:

כי אדם המאמין בה' ובחיי העולם-הבא והיודע את דברי חז"ל ש"יפה שעה אחת של קורת-רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", הרי הוא מוכן למסור עצמו וחייו בעולם-הזה כדי לקבל שכר גדול ועצום בעולם-הבא, כלומר הוא מוכן למות לתועלת עצמו! ביודעו שכל ההנאות הגשמיות טפלות בהשוואה להנאות האדירות והמעולות שיקבל בגן-עדן!

להבדיל אלף אלפי הבדלות בין קודש לחול ובין קדושה לטומאה ובין אמת לשקר, הלא יש גויים המתים ומאבדים חייהם למען מטרה ואידיאל, כי עשו להם "שטיפת מוח" שקרית ומטופשת שבעולם הבא שכרם יהיה גדול ומכופל כהנה וכהנה (כמחבלי החמאס ימש"ו)! כלומר שבהגיון השכלי הם עשו חשבון שכדאי למות, כי יפיקו מהמוות ריווח והנאה גדולה יותר מההנאה שיש להם בחיים!

לכן המיוחד במסירות הנפש של היהודי אינה בעצם העובדה שמוכנים למות למען מטרה קדושה ונשגבת ככל שתהיה, אלא בסיבה בגינה הם מוכנים למות ולמסור נפשם:

היהודי מוכן למסור חייו לא כדי לקבל שכר, אלא למען הרבות כבוד שמים! אין היהודי מחפש שכר ותועלת אישית בקיום המצוות ובמסירות הנפש, הוא מוכן למות אך ורק כי כך נצטווה מאת ה' ולא לתועלת האישית!

מסירות הנפש של אברהם

מסירות נפש מיוחדת כזו היתה לאברהם אבינו:

הטבע האנושי של ההורים לאהוב את ילדיהם ללא גבולות, ועל אחת כמה וכמה לאהוב בן יחיד שנולד לעת זקנה, שהאהבה והרחמים העצמיים אליו הם ממש עד כלות הנפש, והנה אברהם עומד לעקוד על המזבח ולשחוט את בנו יחידו במו ידיו!

עד אברהם העולם כולו האמין באמונות טפלות, עבודות אלילים והקרבת ילדים למוות על קורבן המולך במזבחות האש, ואברהם אבינו שוטט בעולם במשך 137 שנים ולימד שזה הבל ושקר, הוא לימד להאמין באל-אחד ושאסור להאמין בעבודה זרה ולהקריב ילדים למזבח האש של עבודת אלילים, ובמשך השנים הצליח לקרב רבבות אנשים לאמונה הטהורה בה' אחד;

עתה הוא עצמו הולך לבצע מעשה של העלאת בנו על המזבח, מעשה שהוא עצמו הטיף ולחם נגדו כל ימי חייו! הוא מערער את כל מפעל חייו האדיר שבנה במשך 137 שנה!

בעולם מושחת ומקולקל לימד אברהם את דרכי המוסר, הצדק והיושר, ועתה הוא עצמו עומד לבצע מעשה לא מוסרי ולא אנושי - לשחוט את בנו! ב"הר המוריה" שנקרא בין השאר משום שהיה ב"ארץ האמורי (רשב"ם) שהיו מעליהם את ילדיהם למולך, עומד אברהם להעלות את בנו על האש!

זאת ועוד התכונה הטבעית של אברהם היא חסד ואהבה, והקרבה ושפיכת דם (אף שהיא נעשית בהיתר ולשם מצווה), היא מעשה של גבורה המנוגד והפוך לחלוטין מטבעו האנושי.

על הכל אברהם מוותר, והוא משכים ורץ בזריזות נפלאה ו"ברצון ושמחה" לעקוד את בנו, וכל כך למה: כי כך נצטווה מה'! הוא שש ושמח לקיים את מצוות ה'! זו המשמעות האמיתית למסירות נפש, ביטול הרצונות האישים למען ציווי ה' יתברך.

למסור נפש בחיים

אם-כן ההגדה הנכונה והמדוייקת למסירות נפש אינה מסירות החיים, אלא מסירות הרצונות והמציאות האישית, ניתן לחיות ולהיות במסירות נפש, כאשר עובדים את ה' לשם שמים בלבד ולא לשם התועלת האישית.

וזאת אנו לומדים ומקבלים כוח מאבינו אברהם, לעבוד את ה' לשם שמים ממש.

סיפור מופלא על רבי לוי יצחק מבארדיטשוב

סיפור מופלא על הגאון האלוקי והקדוש, "אוהבן של ישראל", רבי לוי יצחק מבראדיטשוב, המדגים את עוצמת המסירות והאהבה שיש ליהודי אל הבורא:

שנה אחת בערב חג הסוכות לא היה בנמצא בכל רחבי העיר בארדיטשוב המעטירה ארבעת המינים לקיום המצווה, ורבה של העיר, רבי לוי יצחק היה חרד ודואג לקיום המצווה, לפתע נודע שעובר בעירה יהודי עם ארבעת המינים, אך הוא ממשיך בדרכו לביתו בעיירה אחרת, הפצירו בו כל בני העיר למכור את ארבעת המינים והלה סירב ולא הסכים למוכרם תמורת כל הון שבעולם,

זימן אליו רבי לוי יצחק והציע לו הצעה מדהימה: תמורת ארבעת המינים אתן לך את כל העולם הבא שלי, כל השכר העצום המגיע לרבי לוי יצחק, בגן-עדן העליון בהיכלות הצדיקים הקדושים - הוא נותן לאותו יהודי תמורת ארבעת הימים!

הסכים אותו יהודי והחוזה נחתם, ורבי לוי יצחק קיבל את ארבעת המינים בשמחה עצומה ושש שמחה גדולה ועצומה באותו חג.

הבה ונתבונן בסיפור המופלא:

את כל שכרו עבור קיום המצוות, גם את השכר שהוא יקבל עבור קיום מצוות ארבעת המינים, הוא מוכר ונותן לאותו יהודי, אם-כן מדוע הוא עמל וטורח כל-כך לקיים את המצוות!

כי אין קיום המצוות לשם תועלת אישית ועצמית אלא אך ורק כדי לקיים את ציווי הבורא, עבדי ה' הננו ואנו מקיימים מצוותיו בפקודת ה' ולא לשם שום תועלת אישית!

אמור מעתה: לא צריך למות כדי להגיע לדרגת מסירות נפש, אפשר לחיות ולהאריך ימים ולעבוד את ה' במסירות נפש, כי מסירות נפש אמיתית היא "לשכוח" את עצמנו וטובותינו ולעבוד ה' אך ורק בשל ציווי הבורא!

מקורות: לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 73. חלק ח"י, עמוד 322. ועוד.

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: [email protected]