בפברואר 2004 ארזתי את פקלאותיי לטיול של אחרי הצבא במזרח הרחוק. עם נחיתתי בשדה התעופה של בנגקוק בירת תאילנד, פגשתי את חיים, חבר טוב מהיחידה בצבא שבדיוק סיים שלושה חודשים של טיול בהודו. אחרי והלילה הראשון בבנגקוק שכלל הרבה בירה והשלמת פערים ארוכה במיוחד, נפלנו לישון, וביום השני חיכתה לי הפתעה. "יאללה, נדפוק איזה פאד-טאי ואננס, והולכים לבית חב"ד", אמר חיים. אני? בית חב"ד? מה קשור? למען ההגינות, יש לציין שחיים הוא בחור דתי, חובש כיפה, אבל מה לו ולפינגווינים האלה, חשבתי לעצמי. ברור היה לי שהטיול שלנו יכלול את המגבלות של השבתות והחגים, אבל בית חב"ד? הם הרי לא כמו חיים! חיים מתלבש כמוני, אנחנו שומעים את אותה המוזיקה ויוצאים לאותם המקומות. אז יש לו את פיסת הבד הקטנה הזאת על הקרחת, או על הליפה שצמחה לו בינתיים על הראש. מי שם לב בכלל? הם, לעומת זאת, הם לא כמונו, לא מישהו שהייתי מתלהב לשבת איתם על כוס קפה. טוב נו, גם ככה לא היו לנו תכניות ליום הראשון, אז מה אכפת לי?

בבית חב"ד התגלתה לי תמונה קצת שונה ממה שציירתי לי בראש. בקומה הראשונה מסעדה בה הסועדים בולסים אוכל ישראלי משהו, בקומה השנייה פינת מטיילים הכוללת ספות, לוח מודעות ענק, ספריה ומשחקי חברה; בית כנסת וחדר אינטרנט, ובקומה השלישית... באותו היום טרם גיליתי את הקומה השלישית, אז היא תצטרך להמתין קצת. בפינת המטיילים יושבים בכל רגע נתון כמה תרמילאים, לאו דווקא חבר'ה דתיים, שמחליפים חוויות והמלצות מהמקומות בהם טיילו בתאילנד ומחוצה לה, מנגנים ושרים (בעברית, כמובן), קוראים עיתון מלפני שלושה ימים מארץ הקודש, שנחשב כאן למצרך נדיר, וסתם מדברים. על כולם מנצח פיני, שליח בן גילי, הדמות החב"דניקית הראשונה שזכיתי להכיר. פיני, בחור בעל חוש הומור בריא, מתרוצץ בין הנמצאים עם חיוך של מיליון דולר ומסתחבק עם כולם. חמוד הדוס הזה, חשבתי לי בשקט. את חיים פיני מכיר כבר מזמן. הם מרביצים חיבוק אמיץ. "תכירו, איליה-פיני, פיני-איליה", יורה חיים, והנה לחיצת היד הראשונה שלי עם אחד הפינגווינים, שאפילו מתגלגלת לשיחה נעימה של כמה דקות.

משם דילגתי לחדר האינטרנט, שם גיליתי את "התועלת הראשונה" של בית חב"ד בנגקוק. בחדר מסודרים כמה מחשבים עם מסך שטוח וחיבור לאינטרנט מהיר, כשהשימוש בהם הוא חינם. מיותר להסביר ולפרט את חשיבות השירות הזה לחבר'ה צעירים שמטיילים הרחק מהבית חודשים רבים. לרובם זוהי הדרך היחידה לתקשר עם המשפחה והחברים ולדעת מה קורה בעולם. באותו החדר ישנן גם מספר עמדות טלפוניות, אליהן הם יכולים לקבל שיחות מהארץ, גם כן בחינם. וואלה, שווה להיות חבר של החב"דניקים האלה, חשבתי לעצמי, תוך כדי ששלחתי את המיילים הראשונים לארץ. 

אחרי יומיים בבנגקוק, בהם המשכנו לבלות, חיים ואני, באופן קבוע בבית חב"ד, הגיעה השבת הראשונה במזרח, והנה חיים מטיל עוד פצצה: "טוב, תתקלח, שים על עצמך משהו נורמלי והולכים לבית כנסת". מה? איזה בית כנסת באמצע החיים עכשיו? אינטרנט חינם זה סבבה, אבל בית כנסת? הפעם האחרונה שממש הייתי בבית כנסת הייתה בבר-מצווה של אחי, והפעם שלפניה בבר-מצווה שלי. טוב נו, אני הרי לא אשאר לי לבד בגסט-האוס.

התפילה לא הייתה נוראית כל-כך בסופו של דבר, אבל ההתרגשות הגדולה הגיעה מיד אחריה, ברגע שגיליתי את הקומה השלישית. לפניי נתגלה אולם ענק עם עשרות שולחנות ארוכים ומאות כיסאות. על השולחנות היו בקבוקי יין לקידוש, חלות והמון כלים מפלסטיק, שעתידים היו לשמש את 300 המטיילים שהתארחו בבית חב"ד באותה השבת. מסתבר שכך נראית ארוחת שבת כמה אלפי קילומטרים מארץ הקודש, אי שם בין מכוני הבריאות, החנויות למזכרות והפאבים של הקאוסאן, מרכז התרמילאים של בנגקוק. על האירוע מנצח הרב נחמיה וילהלם, מנהל בית חב"ד תאילנד. קשה יהיה למצוא ישראלי אחד שטייל אי פעם בתאילנד, ולא נתקל באיש המקסים הזה בעל הזקן הג'ינג'י הארוך והחיוך הנצחי.

הרב נחמיה הגיע לבנגקוק עם אישתו ובנם הקטן בשנות העשרים המוקדמות לחייו לשליחות של שנה, ומאז הוא נשאר שם לעוד 9 שנים. המשפחה בינתיים התרחבה, והיום, בקומה השלישית של בית חב"ד, בסופו של האולם הענק, הוא מתגורר עם נחמי אישתו, ועוד 6 ילדים, שחלקם נולדו בתאילנד. ובחזרה לארוחה – אחרי הקידוש והאוכל, פוצחים כל יושבי האולם בשירים כמו "אדון עולם", שישו את ירושלים", "יעשה שלום" ו"שיר המעלות", אותו בוחר הרב נחמיה להקדיש לחיילי צה"ל. לאורך כל הארוחה דואגים השליחים הצעירים, החיילים הנאמנים של הרב נחמיה, וביניהם גם פיני הליצן, לעבור בין השולחנות, לדאוג לכולם לאוכל, שתייה, שירונים והרבה מצב רוח. במהלך הארוחה יצא לי להכיר עוד חבר'ה כמוני, שאין להם שום זיקה לדת, שבאים בשביל הביחד הישראלי, שכל-כך לא קיים בארץ, אבל כל-כך בולט שם בבנגקוק, רחוק מהבית.

אחרי האוכל, כשאני וחיים היינו מוכנים כבר לעזוב, הגיעה פתאום משום מקום דמותו של הרב נחמיה. "מה העניינים, חיים?", שאל. מסתבר שגם המנהל הגדול מכיר את חיים. איזה כיף, אני בטח אמור להרגיש עכשיו קרוב לצלחת, חשבתי לעצמי בציניות. "אתם מוזמנים אליי הביתה לארוחת השבת", הפתיע הרב נחמיה בחיוך ונעלם. הרגשתי קצת לא נעים. מה לכופר שכמוני ולארוחה בבית של רב? מסתבר שיכול להיות ממש נחמד. בסלון של משפחת וילהלם מצטופפים מדי שבת כ-50 איש – הרב ומשפחתו, אנשי עסקים מכובדים, תרמילאים דתיים כמו חיים, שארוחת השבת בחיק המשפחה חסרה להם, ועוד כמה חבר'ה כמוני, שבטח "החיים שלהם" הביא אותם לשם. האוכל מצוין, הג'וני ווקר נמזג כמו מים, ויש מנטרה קבועה, לפיה כל אחד מיושבי השולחן צריך לבחור אחד מארבעה דברים ולשתף את כל הנוכחים: לספר סיפור אישי, להחליט החלטה טובה, לבחור שיר מהשירון או לבחור ניגון חסידי. הביקור הלא מתוכנן הזה שלי בבית חב"ד ארך 6 שעות תמימות.

למחרת, במוצ"ש, מצאתי את עצמי באירוע נוסף של חב"ד, הפעם בביתו של הרב קנטור, האיש שמרכז את כל פעילות חב"ד במזרח הרחוק. הסיבה למסיבה הפעם הייתה ט"ו בשבט. האירוע לא היה רועש וקולח כמו השבת בביתו של הרב נחמיה, אבל מצד שני כבר לא היה לי את החשש להגיע לאירוע ולמקום שמזוהים עם הפינגווינים. באותו הערב אני וחיים נפרדנו מפיני, שטס יום למחרת ללימודים בניו-יורק, בעוד לנו חיכתה קמבודיה.

הרומן שלי עם חב"ד התחיל, למעשה, אחרי החזרה מקמבודיה לאחר מספר ימי טיול בה. בנגקוק היוותה לי, כמו לתרמילאים רבים אחרים את הבסיס לכל סידורי הויזות והנסיעות למדינות השכנות, וכל יום בבנגקוק לאורך הטיול כלל שהייה, בין אם קצרה יותר או ארוכה יותר, בבית חב"ד. המבנה הזה הפך ליותר מ"אינטרנט חינם". התחלתי לפתח קשרים עם השליחים, במיוחד אלה שהגיעו ממש בימים האחרונים. עם החזרה מלאוס, אני וחיים שוב מצאנו את עצמנו בבית חב"ד, הפעם לשיחה ארוכה אל תוך הלילה עם השליחים יוסי וקסלשטיין ואריק ליפסקר. השיחה סבבה סביב נושאים רבים ומרתקים, כגון פוליטיקה, שירות בצה"ל, דת, חב"ד ועוד. לא תיארת לעצמי שהאנשים האלה יכולים להיפתח ככה לפני כופר שכמוני, ולמען האמת, גם לא ציפיתי לפתיחות שכזו מעצמי.

עם הזמן, אחרי שחיים כבר חזר לארץ, הפכתי אני עצמי להיות "סוג של חיים" עבור אנשים אחרים, חברים ומכרים מהארץ שפגשתי בצורה אקראית או יזומה במזרח. אני הייתי זה שיזם את השבתות בבית חב"ד, כשחשוב להדגיש שוב, שלא לי ולא לחבריי, רובם ככולם, אין ולא הייתה שום נגיעה לדת. בפן האישי, אריק הפך לשותף הקבוע שלי לדיונים פוליטיים, אקטואליים, ערכיים ומוסריים, ויוסי הפך לשותף שלי למשחקי שחמט אל תוך הלילה, ולליצן החצר החדש, היורש של פיני. בנוסף לשניים, אני מרגיש חובה להזכיר גם את דודי ניימרק, איש יקר, שלא ניתן מבחינתי לכתוב את הסיפור שלי מבלי להזכיר את שמו. למדתי מהאנשים האלה המון, וכפי שהסתבר לי, גם להם היה מה ללמוד ממני. המחסומים והפערים, שבארץ נראים, לצערי, לא ניתנים לגישור, קרסו כמו מגדל קלפים, מה שהוביל לחברות אמיצה שנמשכת גם היום, שנה וחצי אחרי החזרה שלי מהטיול ארצה. אני ואריק ממשיכים בדיונים הפוליטיים שלנו באינטרנט ובטלפון ומתייעצים האחד עם השני בסוגיות אישיות, ואילו אני ויוסי, שהחל לנהל בינתיים את חב"ד קו-סמואי, ממשיכים להסתלבט האחד על השני, תוך כדי שהוא מנסה לשכנע אותי לבוא לביקור נוסף בתאילנד בכלל, ואצלו בקו-סמואי בפרט, כבר בקיץ הקרוב.   

לסיפור הזה יכול היה להיות סוף הוליוודי, בו אני הייתי חוזר בתשובה, ואולי אפילו סוגר מעגל בתור שליח חב"ד לתאילנד. אבל, הבחור החילוני, השמאלן, עם הקוקו ושני העגילים מהפיסקה הראשונה, זה אני. השותף שלי לחיבוקים זה אריק, ואילו הזוג הנשוי הטרי הוא יוסי ומיכל,  אישתו. האירוע שבו מדובר הוא כנס של ידידי חב"ד תאילנד, שנערך מדי שנה בירושלים. ההגעה שלי לשם הייתה מלווה בהתרגשות, בדיוק כמו הגעה לכל אירוע אחר, בו אתה כבר משתוקק לראות את האנשים שלא ראית מזמן – כמו מפגש מחזור של בית הספר התיכון, או של החבר'ה מהיחידה בצבא. עכשיו אפשר לקרוא לפינגווינים "חברים".