רבות דובר על-כך שהיחשפות מיותרת וצריכה פאסיבית של חדשות ומידע משטח הלחימה או מהעורף אינה בריאה לנפש שלנו. אנשי טיפול וחינוך מדברים הרבה על הצורך בניהול נכון של המשאבים שלנו, ניתוב האנרגיה לדברים שיש לנו שליטה עליהם, במקום לבזבז אנרגיה בעניינים שקשורים לכוחות הצבא והביטחון וכדומה.

אינני מתעלם מהעובדה שלרבים מאיתנו יש 'סקרנות' בריאה למתרחש. אך אני רוצה להתייחס למספר נקודות בנושא צריכת מידע במדיה וברשתות החברתיות (אינני מתכוון להכשיר השימוש בהם, אלא להתייחס לתופעה הקיימת).

בתקופה כזו, מתגלגלים ברשת מראות שונים ומשונים. סרטונים מקו האש, תמונות של הריסות, עימותים, דם ואש. אלה הם מראות קשים ודי בדמיון בלבד כדי להזדעזע ולכאוב. מובן כי בראיה ממשית יש השפעה גדולה של אותם המראות על הנפש שלנו. מעבר לכך שמעגל החרדה עשוי להתחזק, נעצור לרגע ונשאל את עצמנו: מה נותנת לנו הצפייה בדברים האלה? מהן התוצאות של החשיפה לתכנים האלה? ולסיום, האם אנו מעוניינים בתוצאות הללו?

אין ספק כי הצפייה בתכנים אלו מספקת לנו משהו (סקרנות, תחושת שליטה, ריגוש, גאווה), אחרת, לא היינו פותחים תכנים כאלה. אך יחד עם זאת, אם נרד לפרטים ונבחן את עצמנו ניווכח כי מדובר בריגוש נקודתי שמתנדף מהר מאוד (יש שיקראו לריגוש זה, דופאמין). החשיפה הזו אומנם גרמה לנו לתחושה שרצינו, אך, היא חמקנית, ונעלמת מיד. ההמשך מובן, מה קורה שההשפעה פגה? מחפשים עוד ועוד ובעוצמה גבוהה יותר... וכן על זו הדרך.

אך, נדמה כי עוד לא התייחסנו לבעיה העיקרית. חספוס הנפש וקהות החושים הנגרמת כתוצאה מצריכה גבוהה של תכנים כאלה. ככל שאנחנו נחשפים יותר ויותר לתכנים בעיתיים, הרגש שלנו הופך להיות קהה יותר. כתוצאה מכך, גם ערך החיים נפגע במידת מה.

איך זה קורה? כשאנו נחשפים בפעם הראשונה התגובה שלנו מאוד עוצמתית. אנחנו מביעים זעזוע, בהלה, תסכול אולי גם חוסר אונים. הגוף גם יכול להגיב בצמרמורת, דופק מואץ, זיעה ואולי אף דמעות. מחוויה כזו. לוקח לנו זמן להתאושש. אבל אט אט, עם הזמן, ככל שנחשף יותר רמת התגובה תלך ותפחת. הגוף שלנו כבר לא יביע זעזוע או כאב כפי שהגיב בתחילה. וכן, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו ממש אדישים, בסופו של דבר, לדברים קשים. זהו שלב קיצוני של איבוד צלם אנוש. בו אנחנו לא נותנים לשום דבר 'לגעת בנו'.

ואם לאנשים מבוגרים כך, ילדים ובני נוער על אחת כמה וכמה. חשוב מאוד שנשמור על עדינות נפשותינו ועל צלם האנוש שלנו. לכן אני מציע לכם להימנע עד כמה שניתן מהיחשפות לתמונות או סרטונים עם מראות קשים – זה לא תורם בשום צורה, לא בטווח הקרוב ובוודאי שלא בטווח הרחוק.

•

עוד משהו קטן, אין ספק שזוהי גם הזדמנות טובה לתרגל עוד אימון של שליטה עצמית ואיפוק. להתגבר על יצר הסקרנות ולא לתת לו לנהל אותי. אם לקחתי את הפלאפון בשביל לחייג לחבר ואחרי חצי שעה אני עדיין עם הפלאפון ביד, ועוד לא התקשרתי, זה אומר שאני לא שולט בסיטואציה, אלא נגרר לתוכה. לשלוט בסיטואציה משמע, אני בוחר אם להיחשף, למה ומתי.

בקיצור, עמידה איתנה מול יצר הסקרנות מפתחת את השליטה העצמית ותורמת לחוסן הנפשי הכללי ולתחושת סיפוק והצלחה.

•

בנוסף להנ"ל אני רוצה להתייחס לעוד לנקודה שהיא גם נגזרת מצריכה מוגזמת של ידיעות מהתרחשויות המלחמה.

כאשר אנחנו ב'מוד' של סקרנות, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מתעדפים, שלא במתכוון, את הריגוש הזה על פני מערכות יחסים שונות. יותר מרגש אותנו להיתקע במסך ולסיים לראות את הסרטון מלהסתכל על מצב הסלון בבית, או לחילופין, להקשיב לפרשנות צבאית של מאן דהו, יותר מלהקשיב לילד שלנו ולשאול אותו מה הוא רוצה לעשות היום.

יש לכך כמה השלכות מעשיות, אנחנו פחות רואים את הסביבה שלנו ופחות מתעניינים בה. במובן הזוגי, העיסוק הרב ב"חדשות" המסעירות, עלול לגרום להסחת הדעת מהזוגיות. זה יכול לפגוע בתחושת ה'ביחד'. יש פחות התעניינות האחד בשני, במובן הפשוט – 'מה נשמע?' 'איך את מרגישה?' 'איך עבר עלייך היום?'.

בנוסף לכך זה יכול לגרום לבריחה מהתמודדויות בקשר. כך שבמקום ללבן רגשות וקונפליקטים ש"צצים" בתוך הקשר, בני הזוג דשים בסוגיית "עזה". במצב זה, תחושה של "הכל בסדר", היא רק 'אשליה' – שהרי הסוגיות ביניהם נשארות ללא מענה ופתרון אמיתי. 

הדחקת רגשות וקונפליקטים, הינה אבן נגף במערכות יחסים בכלל, ובזוגיות בפרט. בני הזוג רוצים להיות קרובים זה לזה מבחינה רגשית. "הדחקה" של דברים שמפריעים במסגרת הקשר, יוצרת חומה וירטואלית בין השניים, המעיבה על תחושת קרבה אמיתית. 

מדוע זה קורה? מהי הסיבה שבני זוג יעדיפו לדבר על כל דבר אחר, ו"להתעלם" ממה שקורה ביניהם? פשוט, לא קל לדבר על רגשות וקונפליקטים. לפתוח ו'לשים דברים על השולחן', נדרשים כוחות נפש. בנוסף, לעיתים קיים חשש מהאופן בו יתקבל הנושא, ואלו גרורות תהיינה להצפתו. 

הרבה יותר קל לעסוק בסוגיות ניטרליות שאינן מחייבות. שיח בנושא ניטרלי, שאינו קשור למערכת היחסים, קל יותר לפתיחה, כי הוא לא מהווה איום על בני הזוג. כעת מובן יותר, מדוע השיח הזוגי יכול בקל להיות מוסח, ובפרט אם הנושא "חם", בו הריגוש מרוכז… 

שלא תבינו, זה בסדר לדבר על ההתרחשויות בעזה, אך יחד עם זאת להיות ערניים למתרחש בבית ובסביבה. בפרט לאלו מאיתנו שנמצאים בימים אלו יותר בבית, ודברים אמיתיים, נרצה או לא, צפים בצורות שונות… 

מוכרחים לשמור על הסטריליזציה של התא המשפחתי, ולא לתת ל"מלחמה" או כל דבר אחר לחמוק לתוכה. ה"המלחמה" בקרוב, בעז"ה, תסתיים, אבל החיים לא נעצרים. 

אז בואו ונשקיע במה שבאמת יקר, חשוב ומשמעותי עבורנו. נקדיש זמן לזוגיות ולילדים שלנו שזקוקים ליחס שלנו, ועוד יותר בתקופה זו.

•

ואסיים בתפילה לבורא עולם:

אנא שלח רפואה שלימה לכל הפצועים ותקווה לכל המתמודדים. שימים אלו יהפכו לששון ושמחה ללא שום נגע ופגע נוסף בעם ישראל ובארץ ישראל. ונזכה כולנו יחד לביאת משיח אמן ואמן.

הכותב הרב מנחם סעיד הוא מטפל זוגי, יועץ ומלווה שידוכים, מדריך חתנים, יועץ באישות, פסיכותרפיסט ומרצה.

לתגובות והערות -  [email protected]   | 0528622770