לקרב את ה'ערבה' אל ה'אתרוג'
ה יו זמנים שבארץ פרחו ושגשגו פורומים להידברות בין חלקי הציבור, בתקווה לקרב את הלבבות ואת העמדות. היו אפילו ניסיונות גישור בין שני הקטבים במפה הפוליטית הישראלית – תושבי ההתנחלויות וחברי 'שלום עכשיו'. מהפגישות הללו לא צמחה הסכמה, אבל לפחות היא תרמה להבנת עולמו של כל אחד ואחד מהצדדים.
אחרי ביצוע הגירוש והחורבן של יישובי חבל עזה וצפון השומרון, רבים בציבור המאמין אינם רוצים עוד לשמוע על מפגשים ועל ניסיונות הידברות. זה ביטוי טבעי לאכזבה שהציבור הזה חש. איפה היו כל מי שרוממות זכויות האדם בפיהם, כאשר הרסו את בתיהם של כעשרת-אלפים יהודים, והשליכו אותם להתגלגל בין קרוונים ובתי-מלון?! מה הטעם לנהל שיחות עם מי שעטו בשמחה על ההזדמנות להחריב את עולמם של יריביהם האידאולוגיים ורמסו אותם עד עפר?!
אמת אחת ואין בלתה
עם כל ההבנה לרגשות הללו, הטענה עצמה אינה נכונה. הייתה לה הצדקה אם המאמץ להתחבר ולהידבר היה בא כדי לרצות את הצד השני וכדי להיות נחמדים אליו. לו היה כך, היה מקום לכעוס כשאחד הצדדים שובר פתאום את הכלים. אבל האמת היא שהמציאות דומה יותר למערכת היחסים בין אב ובנו, שגם כאשר הבן בועט ומתנהג בכפיות-טובה, אין האב חדל ממאמציו לקרבו ולהחזירו הביתה.
היו זמנים שגם יהודים שומרי תורה ומצוות שיחקו את המשחק כאילו יש כאן שני צדדים שווים ושתי השקפות-עולם לגיטימיות. זו גישה מופרכת לגמרי בתפיסתו של יהודי מאמין. האם יעלה על הדעת להשוות את האמונה בבורא עולם להשקפה ש'לית דין ולית דיין', חס-ושלום?! האם יהודי המאמין במעמד הר-סיני יכול לתת לגיטימציה לדעה הכופרת בברית-נצח זו והשוללת את המושג 'עם-סגולה'?!
יהיו שיטענו כי זו גישה מתנשאת, השוללת מראש את העמדה האחרת והמתיימרת להחזיק מונופול על האמת. אבל מה לעשות, זו אמונתנו. אנו משכימים בבוקר, מתעטפים בטלית ומתעטרים בתפילין לא מפני שזו אפשרות אחת מני רבות, אלא משום שאנו מאמינים באמונה שלמה כי זו האמת ואין בלתה. דורות של יהודים מסרו את נפשם למען יהדותם, כי היה ברור להם שאין חיים בלי האמונה היהודית.
האמת הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי ברור. לא מתוך שחצנות, לא מתוך זלזול באנשים אחרים, לא מתוך העלבת הזולת – אבל מתוך הכרה פנימית עמוקה. אפשר בהחלט למצוא מעלות בכל אדם, ואפשר גם ללמוד מכל אדם (כמאמר המשנה: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם"), אבל הביטחון המוחלט שלנו באמת היהודית אינו כפוף למשחקי שוויון ולניסיונות למצוא-חן בעיני מישהו.
להיפגש ולקרב
זה למעשה הרעיון הטמון בארבעת המינים שנברך עליהם בחג-הסוכות. אמנם אנו מחבקים גם את הערבה, המסמלת את היהודים הפשוטים, שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, אבל אסור לשכוח שהמודל האידאלי הוא האתרוג ולא הערבה. להפך, השאיפה היא לרומם את ה'ערבה' ולקרבה אל ה'אתרוג'.
ברור אפוא שגם הכעס על הגירוש הדורסני אינו צריך למנוע מאיתנו את המאמץ לקרב את אחינו לעולם הערכים והאמונה היהודית. הלוואי שנגלה אותו ביטחון ודבקות באמת כפי שהפגינו מי שדחפו את מעשה הגירוש והעקירה. דווקא המציאות שנוצרה מחייבת לפתח בימות הידברות ומפגשים שבהן יוכלו המוני בית-ישראל להכיר את היהדות, לטעום את אורה ולהיחשף לעוצמותיה.
זו המשמעות העמוקה של אחדות-ישראל, שכל ארבעת הסוגים שבעם-ישראל נעשים 'אגודה אחת' לקיום מצוות ה', וכך הם זוכים ל"ברכנו אבינו כולנו כאחד", ברכת הגאולה האמיתית והשלמה.
מאפשרים לכם לקבל
